ישתבח שמו בלי נדר, מסתמא...

את שירי אני מכירה מזמן, מגיל שמונה עשרה ומחיים אחרים לגמרי. היא חזרה בתשובה הרבה לפני, ובכלל לא ידעתי, שהיא מארגנת עלי קריאות של תהילים, שהיא ביקשה במיוחד מהרב של השיעור אליו הצליחה לשכנע אותי ללכת - להזמין אותי לשבת ושהיא עשתה הרבה רעש בשמים כדי שאחזור גם אני בתשובה - וגם הצליחה.

ההתחלה לא היתה קלה בכלל. היא חזרה בתשובה ואני לא והיא שיגעה לי את המוח. היא היתה מסוג בעלי התשובה שמרגישים שהם חייבים להחזיר בתשובה

את כל העולם יחד איתם. אם הייתם שואלים אותה מה השעה, היא היתה עונה - "טוב ששאלת כי הזמן ביהדות הוא דבר מאוד חשוב", ומיד פותחת בהרצאה אינסופית בנושא הזמן ביהדות. פעם, בחנוכה, הקשר בינינו כמעט התפוצץ כי היא הכריחה אותי לשמוע הרצאה על חנוכה עד שפשוט רציתי לברוח. באיזה שהוא שלב החלטנו שאם היא מדברת איתי על יהדות אני קמה וחותכת ממנה, כי היא פשוט לא הייתה מסוגלת להפסיק לנסות להחזיר אותי בתשובה. אבל לבסוף העקשנות שלה השתלמה - והיא באמת הצליחה לשכנע אותי ללכת איתה לשיעור יהדות, ולו רק בשביל שהיא תפסיק להציק לי.

אני זוכרת שמה שהכי עיצבן אותי בזמנו היו המילים החדשות שהיא התעקשה להכניס לשיחות, באדיקות קיצונית של בעלת תשובה מתחילה. ראשון הגיע השבח - "ישתבח שמו". כמו הוראת קבע בבנק, כל דקה וחצי היא הייתה אומרת - ישתבח שמו. אחר כך היתה המילה המאד משונה - "מִסְּתָמָא" (מילה ארמית שפירושה - מן הסתם, מטבע הדברים). כל משפט שני - מסתמא שכן, מסתמא שלא - מסתמא, מסתמא ושוב מסתמא. אבל שיא השיאים היה עם "בלי נדר". עמדתי לעבור דירה והייתי צריכה עזרה באריזת החפצים מהדירה הישנה לפני שאני עוברת לחדשה. ביקשתי משירי שתבוא לעזור והיא הסכימה.

- "טוב, אז קבענו ביום שני?" אני שואלת.

- "כן. בטח. בלי נדר אני אבוא" .

- "רגע. מה זאת אומרת בלי נדר? קבענו או לא?"

- "קבענו. אמרתי שאני באה. בלי נדר אני באה".

- "את מוכנה להגיד לי אם אני יכולה לבנות עליך או לא, אני פשוט לא מצליחה להבין אותך".

- "אביגיל, אני באה, בלי נדר!"

- "אולי תפסיקי רגע עם הטירוף הדתי הזה ותגידי לי אם את באמת מתכוונת לבוא. אני חייבת עזרה ואין לי אף אחד לבקש ממנו חוץ ממך".

- "כן. כבר אמרתי לך שאני אעזור לך. אז בלי נדר, אני אבוא".

- "את יודעת מה? לא צריך אותך ולא את העזרה שלך! כל כך קשה פשוט להגיד - כן?"

- "זה לא קשה בכלל, פשוט אסור שזה ישמע כמו נדר, אז אני רק אומרת "בלי נדר" אבל בטח שאני אבוא. בלי נדר".

ככה זה נשמע פעם. והיום - חלון מול חלון, זה נראה אחרת לגמרי. אנחנו עדיין חברות, אבל כל אחת עם משפחה משלה, חיים משלה וכיוונים פרטיים משלה, ויכולות להיזכר בזמן ההוא ולצחוק, כי היום שירי כבר לא אומרת כל כך הרבה "בלי נדר" ו"ישתבח שמו", ואני בכלל השתניתי לגמרי. אבל כמו שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל כל כך יפה וטוב, עדיין אני יכולה לקפוץ אליה לכוס קפה ועוגה, להתפעל מהילדים החמודים שלה, ולהרגיש לפעמים כמו פעם, כשהינו צעירות ומתחילות