ככה מגדיר בני לאו את הציץ אליעזר והרב עובדיה

 עשרים ושנים כרכים של תשובות הניח אחריו הרב ולדנברג, ה"ציץ אליעזר", העוסקים בכל מקצועות ההלכה. בפסיקתו בעניין ההפלות הפך להיות הכתובת הראשית לרופאים רבים שביקשו לסייע למשפחות שעמדו לפני מצוקה של הריון מסובך עם עוברים פגועים וכושר התמודדות מוגבל, להפרייה מלאכותית מגוי היה מתנגד נחרץ

באחת מתשובותיו כותב הרב ולדנברג להתיר לנשים ספרדיות לברך על לולב, שכן כבר רבנים ספרדים קדמונים התירו זאת. זו הייתה פסיקה חזיתית נגד הרב עובדיה ותגובת האחרון לא אחרה לבוא: "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית"?...

טביעות אצבעותיו של הרב ולדנברג נמצאות בכל פינה בעולמה של ההלכה בת זמננו. ייתכן ובמערך הכוחות הפוליטי היה מי שניסה להעמידו בקרן זווית ולהתעלם מגדולתו. אך תשעים שנות עמל של תורה לא ירדו לטמיון

לפני כשבוע הלך לעולמו הרב אליעזר ולדנברג. בשקט מוחלט הלך. לאחר פטירת בנו יחידו לפני כשנה לא נשאר מי שישב עליו שבעה. רבני ירושלים ספדו בכבוד למנוח אך העיר לא עצרה מהילוכה. רבים, גם בציבור הדתי, כלל לא ידעו על פטירתו. רבים יותר כלל לא שמעו על האיש. הולך אדם אל בית עולמו בלי שיציאתו תעשה את הרושם הראוי. באתי בשורות אלו לשרטט כמה קווים ראשונים לדמותו מתוך צער גדול על שבגלל ההרגל שלנו לקטלג, לא זכה האיש לפרידה כמעלתו. הרב עצמו מעולם לא נכנע להרגל הזה והוא לא השתייך למחנה מובהק (חרדי, ציוני דתי). הרב נולד בשנת1917, היה דיין בבית הדין הגדול, בשנת 1976קיבל את פרס ישראל.
ביניים: היחס להקמת מדינת ישראל ולמשמעותה הדתית
אחת הסיבות שצמצמו את מקומו של הרב ולנדברג בהנהגת הפוסקים המובילים של הדור היא עמידתו האוהדת ביחס למדינת ישראל. הוא התעקש לפרסם את עמדתו בשאלת ההשפעה שיש למדינה על מצוות העלייה לארץ, וכך כתב (ציץ אליעזר חלק ז סימן מח פרק יב):
"… מאז פקד אותנו ד' לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות, כלכורש בשעתו, להשיב לנו הגזילה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה יום ולילה ולא יסגרו לפני כל יהודי בלא כל הגבלה ובלא שום צמצום וכולם מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה נפשית, אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר - השבועה, שלא יעלו בחומה ופג תקפה, כיון שזה כבר לא מתפרש בעיני שום אחד כעלייה בחומה... ואם כן נתחדשה במצוות העלייה גם החיוב הכללי על כל בית ישראל ועל כל קיבוץ יהודי הנמצא אי שם בתפוצות לקום במרוכז ולבוא ולהתנחל בארץ חמדתנו.
שנית, יש לומר, שלפי המצב העכשווי שהמדינה נמצאת בו, שזה עתה יצאה כמעט מחיתוליה והיא מוקפת מסביב אויבים מושבעים הרוצים לבלעותה חלילה, מוטלת חובה מיוחדת של החלצו חושים, למהר לעלות ארצה ולבוא לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, שנובע מחיוב של מלחמת מצוה, כנפסק ברמב"ם ה' מלכים פרק ה' ה"א, וכל כוח עולה מאורגן וגם בלתי מאורגן מסייע לכך מבחינת מה במישרין או בעקיפין, כמובן".
הרב ולדנברג לא הסתפק באמירה ערכית זו. לתשובת המערערים על האפשרות שישועה שמימית תצמח על ידי אנשים שאין יראת אלקים בליבם כותב הרב ולדנברג שכבר היה בעולם כדבר הזה. שהרי בימי ירבעם השני, שהרבה לחטוא ולהחטיא כירבעם הראשון, דווקא אז הרחיב ה' את גבול ישראל והביא את ישראל לשגשוג שלא היה מאז ימי שלמה:
ואם כן מי יערוב לנו ומי יתקע לכף ידינו, שאנו בזמנינו לא היינו אחר ההשמדה הגדולה של צורר האנושיות היטלר ימ"ש גם כן בבחינת של מרה מאד ואפס עזוב ואין עזר לישראל, על כל פנים לא פחות מאז? [...] לכן בהיותנו זקוקים מיד כאויר לנשימה למדינה עצמאית על קרקע מוצק לנו כארצנו, עזר לנו ה' ברחמיו הגדולים בידי אלה שאחזו כל הזמן בהגה ההנהגה הלאומית והיו מוכנים ומוכשרים לכך, בלא להביט על הדבר הזה שנראה שרובם אינם שומרי תורה ומצווה, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך?"
לאור דברים אלו אפשר להבין מדוע נרתעו ראשי הרחוב החרדי מאימוץ האיש והעמדתו בהנהגת הציבור. הוא לא יישר קו עם העמדה הרשמית של החרדיות החדשה שמבקשת להתנער מכל אבק של קשר ועמדה חיובית ביחס למדינה. הוא לא היה קשור לציונות הדתית אולם ראה עין בעין בשוב ה' את שיבת ציון השלישית. בהיותו איש הלכה מובהק הקדיש ספרים לברור שאלות חדשות שהתעוררו עם הקמת המדינה: "הלכות מדינה", קובץ שיצא בסיוע משרד הדתות וליד מוסד הרב קוק. בכלל – את הרב קוק הוא מצטט מספריו ההלכתיים ומאגרותיו ורואה אותו כאחד מגדולי הרבנים של הדור (וגם בזה הוא חורג מהעמדה החרדית הקלאסית).
ביניים: סולל דרך בענייני רפואה והלכה
עשרים ושנים כרכים של תשובות הניח אחריו הרב ולדנברג, ה"ציץ אליעזר", העוסקים בכל מקצועות ההלכה. קשה לדמיין פסיקת הלכה בנושאים רפואיים שלא תיזקק לחקירותיו ופסיקותיו. לאחר עשרות שנים שבהן שימש כרב בית החולים שערי צדק צבר ניסיון רב בכל השאלות המקצועיות הללו והפך להיות לכתובת הראשית לרבנים בכל רחבי העולם. במאות התשובות הפזורות בספריו יש תכתובות עם גדולי הרופאים וגדולי הרבנים בכל נושאי הרפואה. לכל נושא הוא נכנס באופן מקצועי וענייני. לעיתים מקל, לעיתים מחמיר, ללא שיטה קבועה. אפשר להדגים את המקוריות שלו בהשוואה שבין פסיקתו בנושא הפלות ופסיקתו בנושא הזרעה מלאכותית. בשפת עולם התרבות יש משוואה בין שתי הסוגיות. מי שמעודד את ההפלה בגין מצוקת האם או המשפחה מבטא בזה את היחס החיובי שלו לעמדות ליברליות המעמידות את רצונו של האדם במקום המתחרה עם רצון הבורא. בהתאם לכך הוא אמור לעודד הזרעות מלאכותיות המאפשרות לרפואה להתערב באופן אקטיבי במעשה הבריאה.
בפסיקותיו של הרב ולדנברג המשוואה הזו נעדרת. אחת הסוגיות שבהן עורר רעש גדול ומחלוקת עצומה היא סוגיית ההפלות. אל מול רוחות הליברליזם הפושטות בעולם המערבי התייצבו גדולי הפוסקים, בראשם הרב משה פיינשטיין, ונלחמו נגד מגפת ההפלות שפשטה בשנות השישים והשבעים. מתוך נסיון לבצר את עולם התורה כתב הרב פיינשטיין פסק הלכה המשווה את ההפלה, לאחר ארבעים יום ליצירת הולד, לרצח. הוא הוליך את כל המקורות, תלמודיים וראשונים, בין שאר הדברים כדי לחזק עמדה הזו. שינה הרב פיינשטיין דברי תוספות מ"מותר" ל"אסור".
הרב ולדנברג לא הסכים להתיישר עם המגמה הזו וחלק עליה. בתשובה לרב פיינשטיין הוא כותב (חלק יד סימן ק):
והנה עם כל הכבוד, לא אדוני, לא זו הדרך, וחיים אנו עפ"ד גאוני הדורות, והמה טרחו כל אחד ואחד לפי דרכו לבאר ולהעמיד כוונת דברי התוספות בנדה וליישבם, ואף אחד מהם לא עלה על דעתו הדרך הקלה והפשוטה ביותר לומר שיש טעות סופר בדברי התוספות ...
שיטתו הייתה ש"עובר – ירך אימו". משמעות ההגדרה היא שלמרות יצירת הוולד במעי אימו אין לו הגדרת "נפש" כשל אדם חי. בהקשר לזה הוא נדרש לשאלות רבות הקשורות לבדיקות בעת ההריון המגלות מומים בעובר. הוא חילק בין סוגי מומים שונים, ולמסקנתו, באופן עקרוני, יש מקום להיתר גם אם העובר פגוע במחלה שניתן לחיות עמה שנים ארוכות. בתוך שיקולי פסיקתו נמצא את הדאגה למצבם של ההורים ולכושר העמידות שלהם בטיפול בילד פגוע.
במהלך התמודדתו עם השאלות הדתיות הנלוות אל פסיקה שכזו הוא חושף את מלוא המודעות לדברי הקבלה שיש לקבל את העובר הפגוע כגזירה מן השמים, כתיקון לנשמה החוזרת בעולם העשייה. תגובתו לעמדה זו היא ש"אין לערב דברי קבלה עם ההלכות ולכן כל היכא שיש להתיר ע"פ ההלכה אין מעכב מה שאפשר להסביר ההיפך מזה ע"פ הקבלה". בפסיקתו הזו הוא עורר עליו את חמתם של פוסקים רבים שראו בכך פתח להפקרות. הוא לא שינה את עמדתו והפך להיות הכתובת הראשית לרופאים רבים שביקשו לסייע למשפחות שעמדו לפני מצוקה של הריון מסובך עם עוברים פגועים וכושר התמודדות מוגבל.
לעומת זאת הוא היה מראשי הלוחמים נגד הזרעה המלאכותית, כולל הזרעה מתורם גוי. את מאבקו הוא התחיל כבר בראשית שנות החמישים ולא חדל לכתוב את עמדתו החד משמעית לחומרה נגד כל סוג של הזרעה כזו.
בהיפוך מנושא ההפלות, כאן היה הרב פיינשטיין ראש המדברים בעד הזרעה מלאכותית מתורם זר, בשעת הצורך. באותה תשובה הנ"ל מבקש הרב ולדנברג להוכיח שר"מ פיינשטיין חזר בו ואמר שהורה כך רק באופן חריג (אך ראו באנציקלופדיה הלכתית רפואית של הד"ר אברהם שטיינברג, ערך "הזרעה מלאכותית" עמ' 158 הערה 89 שמצטט תשובה מאוחרת של הרב פיינשטיין שאינה עולה בקנה אחד עם דברי הרב ולדנברג).
תקצר היריעה מלפרט את פסיקותיו בענייני רפואה והלכה. בנושא זה הוא ודאי נחשב לראש המדברים בכל מקום והעולם כולו שותה בצמא את מאמריו ופסיקותיו, גם אם לא מכריעים כמותו בכל מקום.
בהרבה מאד פסיקות מוחבאות עמדות אידיאולוגיות, אך בדרך כלל הן אינן חשופות. דוגמה מעניינת יכולה להיות תשובתו ביחס לעבודת הרופא להצלת גוי בשבת. כידוע זו אחת הסוגיות המביכות ששונאי ישראל מצאו בהן עניין רב לנגח אותנו בה. ידועה גם עמדתו של החפץ חיים במשנה ברורה, התוקף את הרופאים שמחללים שבת במילי דאורייתא עבור גוי. לטענת החפץ חיים (סימן של) רופאים אלו נחשבים למחללי שבת במזיד. הרב ולדנברג עונה בתקיפות רבה לדברים אלו (חלק ח סימן טו):
דברי משנה ברורה אלה מלבד שהמה תוכחה חמורה כלפי כלל הרופאים, המה דברים כחרבות צורים כלפי הרופאים הכשרים החרדים לדבר ד', ומביאים אותם לידי תסבוכת חמורה, בהיות וחק הרופאים הוא כיום בכל העולם כולו שכתנאי קודם להכנסם בתפקידם עליהם לקבל עליהם בקבלה גמורה שיטפלו במסירות גמורה עם כל חולה הבא לידם בלי הבדל דת וגזע, ואם יתפס מי שהוא באיזה רשלנות של טיפול בגלל הבדל דת וגזע אחת דתו להעבירו מתפקידו, ולא זאת בלבד אלא דרשלנות מסוג זה תעורר רעש כללי אצל כל האומות ותביא בכנפיה שנאה חמורה כלפי היהודים אשר אחריתה מי ישורנה, ואך השליה היא לחשוב שהעמים כיום יקבלו התירוץ שנתרץ להם ונאמר: דידן דמינטרי שבתא מחללין עלייהו דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן, ובפרט כאשר יצא תירוץ כזה מפי רופאים מוסמכים. וזה אך יעורר שנאה נוספת. באופן שאי אפשר להפטיר על כך במחי יד ולומר שאין דורינו דומה יפה שאפי' הרופאים היותר חרדים אינם נשמעים למוריו, כפי שמפטיר בכזה בספר שו"ת ישכיל עבדי ח"ו.
מדבריו ברור שהוא כותב מתוך תחושת האחריות שבהוראה מעשית לבית חולים במדינת ישראל, מתוך מודעות לתוצאות העלולות להתרחש באי הקפדה על "שבועת הרופאים". אין כאן עיסוק תיאולוגי ולא לימוד פילוסופי מוסרי. יש כאן עבודה פרגמטית של פוסק הלכה החותר ליעד ברור ומגייס את כל כלי עבודתו לתכלית זו.


לא תגורו מפני איש
עמדנו כבר על עצמאותו בענייני השקפה. גם בענייני הלכה הוא הלך בדרך עצמאית וקיים בעצמו את הדרשה "לא תגורו" – לא תאגרו דבריכם. בכל אירוע שהתרחש במדינה בקשר לענייני דת והלכה הוא מצא מקום להתערב. כשמדינת ישראל החליטה להעלות לארץ את הקראים כתב הרב י"מ טולידאנו פסק הלכה המורה להכליל את הקראים בקרב ישראל. זוהי פסיקה הנשענת על מסורת הרמב"ם ויהודי מצרים, הרואים את הקראים כ"תינוקות שנשבו". הרב ולדנברג לא יכול היה להבליג למראה הפרסום הזה וכתב תשובה ארוכה נגדית (חלק ה סימן טז):

ונטלתי על עצמי לכתוב ולפרסם המאמר הבא אשר מתוכו ישתקף לעין כל חומרת הבעיה כמות שהיא ויכירו וידעו שאמנם אין כאן ענין של חומרא בעלמא וממילא של אי רצון והתרשלות להגיע לידי פתרון חיובי, אלא לפנינו בעיית דורות חמורה המגלמת בקרבה היסטוריה שלימה של כמה וכמה דורות, וכל פתרון חיובי נושא בחובו אחריות לניסיון סתירת גדר - חיץ מחומה נשגבה ובצורה אשר הקימוה וגדרוה גאוני וגדולי דורות זה מאות בשנים ונשמר בקפדנות רבה עד היום, מלבד אי אלו בקיעים שנראה בגדר אי פה ואי שם אשר נסתמו במהרה עד כי נשכחו ולא נודע כי בא אל קרבנה.

לא אכנס כאן למלוא היקפה של בעיית הקראים ולהבדלי הפסיקה בין אשכנזים לספרדים. בעת הספד זה אני מבקש להקשיב רק לתחושת האחריות שנשא בתוכו הרב ולדנברג, אחריות לשלום האומה הישראלית. כך מוצאים מאמרים שלו בנושא שביתות פועלים (חלק ב סימן כג), בנושא מערכת כשרות ממלכתית (חלק יא, סימן נה) ועוד נושאים ללא גבול. בכל המקרים הוא מתעמת עם עמיתיו לפסיקת ההלכה, תמיד בכבוד וברגשי קירבה.
קשר מיוחד במינו היה לו לרב עובדיה יוסף שיבדל"א. הרבה מאד מחלוקות יש ביניהם ובכל זאת לא בטלה האהבה. הם עבדו בצוותא בבית הדין הגדול והרבו לשוחח בענייני הלכה. באחת מתשובותיו כותב הרב ולדנברג להתיר לנשים ספרדיות לברך על לולב, שכן כבר רבנים ספרדים קדמונים התירו זאת. זו הייתה פסיקה חזיתית נגד הרב עובדיה ותגובת האחרון לא אחרה לבוא: "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית"?...
בכמה מחלוקות ביניהם כתב הרב עובדיה: "עם היותי אוהב את ידידי הרב ולדנברג, האמת אהובה יותר".
סוף דבר:
טביעות אצבעותיו של הרב ולדנברג נמצאות בכל פינה בעולמה של ההלכה בת זמננו. ייתכן ובמערך הכוחות הפוליטי היה מי שניסה להעמידו בקרן זווית ולהתעלם מגדולתו. אך תשעים שנות עמל של תורה לא ירדו לטמיון. ספריו הרבים תופסים מקום של קבע בארון הספרים הרבני וב"ה עוד דורות של לומדים ילמדו את תורתו יחד עם תורת כל חכמי ישראל, שלחמו מלחמתה של תורה ומצאו עצמם מאוגדים בארצות החיים.

הרב ד"ר בנימין לאו הוא רב בית כנסת רמב"ן בירושלים וראש בית מדרש בבית מורשה.

תוקן על ידי ac22 ב- 02/12/2006 18:21:55

ר אליעזר ולדנברג סלד מפרסום לכן בקושי הכירו אותו ב' כמדומני שהבני לאו הזה יש לו קשר משפחתי עם ר ישראל מאיר לאו

_________________

הוא גם בנו של הרב לאו וגם כתב ספר על מרן השם יאריך ימיו ושנותיו למען דור גלמוד, אך הספר הוא לא ביוגרפיה כעין שכתבו אליטוב ושות', אלא ספר על הפסיקה של מרן.

כל זאת אם זכרוני אינו מטעני.

_________________