התקשורת באמת אשמה. בכך צדק הנשיא. אבל לא במה שהנשיא האשים אותה, אלא בהיפוכן של טענותיו כלפיה. וכך אמר קצב: "אנשי התקשורת, לא עצרתם לרגע. אף אחד מכם לא הישיר את עיניו לעובדות, ואיש מכם לא עשה שום תחקיר על הטענות שהושמעו".
וזה נכון. אנחנו, התקשורת, ידענו את העובדות כבר לפני שנים, אבל לא הישרנו אליהן מבט. להיפך, לא רצינו לראות את העובדות, למרות שהן היו מונחות לפנינו.
ידענו, שמענו סיפורים על הטרדות מיניות, על כפיית מין בכוח. אבל בכל פעם שעלתה מחשבה לפרסם, היינו מקבלים טלפונים מקצב, עם תחינה לרדת מזה, עם טענה שהדברים אינם נכונים, ועם הנימוק האולטימטיבי ש"רודפים אותו בגלל מוצאי העדתי".
וצדק
הנשיא, כשאמר עוד, ש"איש מכם לא עשה שום תחקיר על הטענות שהושמעו". אמת ויציב. לא בדקנו את הטענות. אבל לא את הטענות המועלות נגד קצב בפרשה הנוכחית, כי את אלה לא היינו אמורים לבדוק.
הנשיא אינו מבין, או לא רוצה להבין, כי ברגע שהמשטרה חוקרת והפרקליטות בודקת, אין זה מתפקידה של העיתונות לדחוף את אפה לחקירה. אדרבא, הדבר יכול רק להזיק לחקירה עד כדי שיבוש הליכים.
מה שבאמת לא בדקנו, אם כי קצב לא התכוון לכך, זה את החשדות עליהם ידענו לפני 7-8 שנים. אנחנו, התקשורת, אשמים לא ברדיפת קצב, אלא בכך שסוככנו עליו, בכך שלא תחקרנו את הסיפורים עליהם ידענו, בכך שלא פרסמנו את הדברים כבר לפני שנים. לו עשינו את עבודתנו כראוי אז, קצב לא היה נבחר לנשיאות, ואולי בימים אלה הוא כבר היה מסיים לרצות את עונשו, וחוזר לביתו בקרית-מלאכי.