באותו זמן יושבים הרבנים, הדיינים הראשל"צ שליט"א הרב אלחדד שליט"א והרב בוארון שליט"א עם אח בעלה, בחור אינטליגנט וחביב בשנות העשרים לחייו.

בשיחה מאוחרת יותר עמו הוא יספר לנו כי בעת העלמו של אחיו הוא היה בגיל שבע עשרה והבין היטב את משמעות הדברים. כעת עומד גם הוא (להבדיל...) לפני נישואיו שלו בשעה טובה ומוצלחת, ולמרות שאם לשפוט לפי דיבוריו וחזותו הוא איננו שומר את כל תרי"ג המצוות במלואן... בכל זאת הוא מכיר ויודע שהנהגת האדם בעולם אמורה להתנהל בעיקרה על פי תורת ישראל בהנהגת חכמי התורה.

הדיינים מנחים אותו בצורת ההנהגה שלו בעת החליצה. את האישה הדריכו כבר לפני כן כדי שלא תהיינה אי הבנות באשר ל"טקס"  עצמו.

כולם ממתינים לנהגו של המסור של הרב שליט"א ר' אלי שיחי', אחת ההלכות הנוגעות לדין החליצה קובעת כי על הדיינים לקבוע מראש מקום לעריכת החליצה. כאשר יחד עמם יהיו עוד שני אנשים האמורים להפיץ את הידיעה כי האישה הזו מותרת להינשא לכל העולם לאחר החליצה הזו. הרב שליט"א יחד עם הדיינים "קבעו מקום" ביום שישי (החליצה נערכה ביום ראשון) כאשר עמם הם צירפו את ר' אלי ור' שאמי עוזרו ויד ימינו – ברוך הכשרון של הרב. ר' אלי מגיע, האישה נכנסת וכל הנוכחים חשים בהוד קדומים הנסוך במקום. לא דבר קטן הוא להשתתף באירוע שכזה אשר אינו מצוי כלל ואשר פרטי הדיינים שלו הם בגדר "חוק" של התורה (כמו פרה אדומה, ע"פ דברי הנצי"ב.)

האישה עומדת לימין האח, הרב והדיינים מכריזים  "זהו המקום שקבענו לעריכת החליצה", אשת הנפטר שמת בלא ילדים, החולצת לאחיו מ. שייבדל לחיים ויאריך ימים.

גודל המעמד וחשיבותו, מודגשים היטב בקריאתו של הרב שליט"א לכל הנוכחים שיהרהרו בתשובה, באמירת פרק תהילים וי"ג מידות במניין  ובנתינת צדקה, כדי לעורר רחמים על עם ישראל.

דומה כי העיר ירושלים כולה עצרה נשימתה למראה הרבנים הגאונים שליט"א ולמראה חרדת הדין שלהם.

את היא פלונית בת פלוני? שואל - מוודא הרב, את היא אשתו של פלוני הרוצה לחלוץ לאחיו...? האישה מאשרת בפיה את הפרטים הללו. והרב מבקש ממנה כי תשתדל שלא להפסיק בדיבור שלא לצורך בעת קיום החליצה.

מה אתה מבקש? שואל הרב את האח? ומנחה אותו בנוסח התשובה המדויק, אני רוצה לחלוץ ליבמתי זאת.

את רוצה לחלוץ? כן!

אתם מכוונים במחשבה שלכם שכל הפעולות שתעשינה כאן הן בשביל להתיר את האישה ולנתק כל קשר וזיקה בינה לבין האח המת, מזכיר להם הרב.

האם נדרת או נשבעת לחלוץ או שלא לחלוץ? שואל הרב את היבם, והיבם מצהיר ועונה מילה במילה אחרי הרב, לא נדרתי ולא נשבעתי, לא אמרתי שום דיבור ולא עשיתי שום פעולה שתחייב אותי לחלוץ ליבמתי או לא לחלוץ לה.

הכל נעשה מרצוני הטוב, ואם היו דיבור או פעולה שיש בהם חיוב שאחלוץ או שלא, אני מתחרט עליהם מעיקרא, ואם הייתי יודע שאתחרט לא הייתי עושה כן, על כן אני מבקש מכם התרה. מותרים לך , שרויים לך, אין כאן נדר וכו' עונים לו הדיינים בצוותא.

לא מסרתי שום "מודעה" על נושא החליצה, נדרש היבם להוסיף כדי לוודא שאין כל רקע בעייתי מקדים לעריכת החליצה הזו, ולבטל כל דבר שכזה באם היה. תוך הצהרה שהכל נעשה ברצונו הטוב – כך גם מתבקשת האישה להצהיר.

הרגל על השולחן

כעת עוברים לשלב המעשי של החליצה עצמה, אך קודם לכן מתרחש דבר מדהים,שלעיני אנשים שאינם שומרי מצוות נראה היה בלתי נתפס.

היבם שכבר קודם לכן רחץ את רגלו הימנית היטב, היה במשך כל הזמן הזה  עם מגבת כרוכה על רגלו, לבל ייתפס בה לכלוך כלשהו מהרצפה. לכלוך כזה עלול להוות חציצה בין רגלו לבין הנעל,שכן נעל החליצה אמורה להיות על רגלו ממש. גם שרוול מכנסיו מופשל עד למעלה מברכו כדרישת ההלכה, למען יראו הדיינים בכל משך זמן החליצה כי לא השתרבבה ולו גם פיסת בד אחת מתחת לנעל.

כעת, רגע לפני החליצה עצמה מבקשים הדיינים להתבונן היטב שאכן רגלו של היבם נקייה מכל חציצה, לצורך כך  הוא מעלה את רגלו על השולחן ( הנמוך – מהסוג הסלוני) שמול עיני הרבנים. הבטתי באותו הרגע בפניהם של הנוכחים בחדר, ביניהם אנשים שאינם שומרי מצוות (מקרובי המשפחה). התדהמה על פניהם היתה גדולה, יחד עם ההתפעלות מכך שכאשר נוגע הדבר לדקדוק ההלכה, לא חסים הרב הראשי לישראל וגדולי הדיינים שאיתו על כבודם והם יושבים ומתבוננים ברגלו של אותו יבם כדי לוודא שאין עליה כל חציצה! כאילו כדי להשלים את התמונה מבקש הגרש"מ עמאר שליט"א הידוע בעדינות נפשו המופלגת, מחילה מהיבם על המעמד הלא שגרתי הזה...

והנה מובאת הנעל, נעל מוזרה למראה, תפורה משתי פיסות עור רחבות, ואשר לה לולאות לרכיסה, ורצועות הנכרכות מסביב לרגלו של החלוץ. (מזכיר את מה שנקרא סנדל רומאית.)

הגאון הרב אלחדד – אשר מבית דינו הובאה הנעל, נוטל אותה בידיו, משליך אותה אל הארץ ואומר ליבם להגביה אותה ולקנות אותה ממנו הוא אומר בפיו כי הוא קונה אותה בהגבהה זו. (בסופו של דבר הוא יחזיר את הנעל באותו קניין.)

הנעל ננעלת על רגלו של החלוץ על ידי הרב אלחדד בשימת לב. כשהרב מפנה את תשומת ליבה של האישה שתתבונן כיצד נעשית רכיסת וכריכת חלקי הנעל, מאחר והיא זו שתתיר אותם.

שוב חוזר על עצמו המראה הנפלא הזה שלל שני גדולי הרבנים המתכופפים ונועלים את נעלו של החלוץ.

החלוץ מתבקש ללכת מעט עם הנעל, (ארבע אמות), ולאחר מכן להישען על משהו (כסא, במקרה הזה) בצורה שאם יינטל, הוא לא ייפול –כדרישת ההלכה שכך הוא עדיין בגדר "עומד". הרב חוזר ומזכיר להם את משמעות החליצה המתירה אותה להינשא לכל אדם.

הגיע שלב החליצה עצמה, האישה קוראת ומכריזה בקול מתוך הכתב את לשון הפסוק "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמו".

אח בעלה מכריז גם הוא את לשון הפסוק "לא חפצתי לקחתה".

הרב מוודא שהאישה ימנית (את כותבת, תופרת ועושה הכל ביד הזו ?) ושבידה אין שום חציצה – כמו טבעות וכדו'

היא ניגשת ופורמת בידה הימנית בלבד את קישורי הנעל, כאשר הדיינים מתבוננים היטב לראותה עושה זאת, הלולאות נפרמות גם הן.

בשלב הבא היא עומדת בכפיפה (תעמדי כדי שנראה את החליצה אומר לה הרב – כנראה ברגישותו שלא להוסיף להתרגשותה הגדולה בלאו הכי, אך למעשה זוהי דרישת ההלכה.)

ביד שמאל היא אוחזת את רגלו של החלוץ. (בין הברך לקרסול) ובידה הימנית היא חולצת את נעלו מעל רגלו, בעוד הוא מונחה שלא לעזור לה, בהרמת רגלו מעל הרצפה. את הנעל היא משליכה הלאה למרחק מה וקול נקישתה מהדהד היטב באזני כל הנוכחים הנרגשים.

הרב בקולו השליו והרגוע מסביר לאשה את השלב הבא בו על פי מצוות התורה יהיה עליה לירוק בפניו, לא על פניו ממש אלא בפניו – לפני פניו על אבן, (אספי רוק בפיך ותאמרי לנו כשתהיי מוכנה) "האבן" אינה אלא שבר של צלחת פורצלן המובאת על ידי מזכיר בית הדין.

האישה שהתיישבה למספר שניות, קמה ויורקת על האבן. לאחר מכן היא אומרת את לשון התורה " ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל"

כל הנוכחים מכריזים מיד יחדיו "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל, חלוץ הנעל", בהכרזה ברורה לכל העולם שבכך הסתיימה החליצה והיא מותרת לכל העולם,(כמובא בגמרא).

דומה שלסיום אין מתאים מה"יהי רצון" שאומר הרב (כמובא בהלכה) שלא תגענה בנות ישראל לידי חליצה שכזו, ושלא תדענה צער, ובסיום ברוך..אשר קדשנו במצוותיו.

מיד לאחר מכן עורך הרב "השכבה" לנשמת הבעל, ותפילה על כך שתימצא גופתו, ותובא לקבר ישראל במהרה למען ינוח בשלום על משכבו כראוי. תוך מתן נחמה למשפחה ולהורים.

כך גם מי שברך למשתתפים במצווה: האח העומד להתחתן בקרוב, האשה החולצת שלא תוסיף לדאבה עוד, ולהוריהם.

בסיום מברך הרב את כל הקהל, ואת עם ישראל כולו שיסיר ה' את לב האבן מכולם, וייפסקו הפשע והעבריינות.

את כתב החליצה הניתן לה על ידי בית הדין – המאשר כי היא אכן מותרת להינשא לכל מי שברצונה היא תקבל מאוחר יותר, לאחר שהוא יוכן על ידי מזכיר בית הדין וייחתם על ידי הדיינים הגאונים שליט"א בראשם הראשון לציון הגאון הגדול רבי שלמה משה עמאר שליט"א.