סיפור קצר אישי, על מרן גדלותו וענוותנותו!!!!!

התארחנו שבת בירושלים, הצוות ועשרות תלמידים, באיזור תחנה המרכזית(לא רוצה לחשוף פרטים)המוסד נמצא באיזור מאד רחוק, התוכנית הראשונה בכניסת השבת היא ללכת ברגל מאיזור תחנה המרכזית עד הר נוף, להתפלל עם מרן הרב עובדיה יוסף, כדי לקבל ברכה ממרן לאחר התפילה, ולחזור את כל הדרך ברגל לסעודת שבת.

לצערנו בסוף התפילה, הודיע הגבאי שמרן יברך את כולם ביחד, ואי אפשר שכל אחד יגיע אליו ללחוץ את ידו אחר התפילה, מרן בירך את כולנו, ויצא מבית הכנסת, אבל לא יכולתי לוותר,וצעדנו אחריו עם כל התלמידים, והשמשים הרחיקו אותנו מהמקום.

התקרבתי לרב ואמרתי " אלו התלמידים של הרב......." הרב ידע במי מדובר, ומהיכן התלמידים הגיעו, (עברו הרבה מאד שנים, ודמעות של התרגשות בעיני, כאילו זה היום), הרב עצר את כולם והסתובב, ובאמצע הרחוב בירך את התלמידים, ולשאר התלמידים שלא הספיק, אמר לנו "תבאו אלי הביתה", נכנסנו לביתו, ומרן המשיך ללחוץ את ידיהם של שאר התלמידים ולברכם.

אמרנו שבת שלום, ויצאנו מביתו לצעידה חזרה עם כוחות אחרים. 

מרן מורם מעם, לא בהשגתינו ובהבנתינו, 500 שנה אחורה לא היה אחד כזה.