פרשת שבוע - פרשת כי תבוא - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

סדר הפרשת תרומות ומעשרות - בשנה הראשונה ושנייה למניין שנות השמיטה מפרישים תרומה גדולה לכהן, מעשר ראשון ללוי ומעשר שני הנאכל בירושלים, או נפדה בכסף כפי שכתוב: "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ" (דברים יד, כה) ומעלים אותו לירושלים וקונים בו צרכי אכילה הנאכלים בקדושה. ובשנה השלישית מפרישים מעשר עני (במקום מעשר שני) הניתן לעניים. ובתום השנה השלישית נאמר: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (שם כו, יב) מסביר רש"י: "כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית... וכל מי ששיהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית". לאחר מכן התורה מצווה על השלב הבא - "וידוי מעשר": "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם יג) מסביר רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך"

הכינוי "וידוי מעשר" צריך ביאור, שהרי הוידוי המוכר לנו הינו התחנון הנאמר ביוה"כ ובימות השנה, בו מודים אנחנו על הטעויות ועל העוונות שנכשלנו בהם, ומתוודים לפני הקב"ה; וכשמתבוננים בפסוקים הנאמרים ב"וידוי מעשר" מגלים שהינו דברי שבח על עצמנו: "...בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה...לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי...שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם) מדוע אם כן משפטים אלו מכונים "וידוי", ולמה יש צורך שהאדם ישבח את עצמו? כך שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א.

מסביר הרב: הפרשת תרומות ומעשרות הינה ניסיון גדול וקשה לאדם, שכן הוא חייב להפריש חלק ניכר מתוצרת החקלאית לכהנים ללווים ולעניים, דבר שנתפס בעיניו כהפסד גדול-"חיסרון כיס"; גם מעשר שני עלול להבהיל את האדם שכן כרוך בטרחה גדולה - להעלות את הפירות (או את כסף הפדיון) לירושלים ולאכלו בקדושה, דבר המגביל את האדם מאוד. לכן התורה רוצה לעזור לאדם לעמוד בניסיון זה ומצווה עליו לעמוד בבית המקדש בתום השנה השלישית ו"להצהיר" בפה מלא שנהג במעשרותיו כדת וכדין; ממילא האדם יקפיד ויזהר יותר במצווה זו שכן עצם הידיעה שיצטרך לתת דין וחשבון מפורט על כל הפרשותיו ידרבן אותו לנהוג בהן כראוי, ולא יעיז להחסיר דבר מהמוטל עליו שהרי "הצהרה" זו חייבת להיות כנה ואמיתית שכבר נאמר: "לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהילים קא,ז). כעין זה נאמר במשנה: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה", והאחד מהם הוא: "דע... לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"(אבות פ"ג מ"א) הידיעה שבשלב מסוים יצטרך לתת דין וחשבון על כל מעשיו תדרבן את האדם לכלכל את צעדיו נכון על מנת שלא יבוש ולא יכלם כשיעשה זאת. אם כן לגבי שאר מצוות מספיק להתבונן בעניין זה שיעמוד לדין אחרי מאה ועשרים שנה, אולם במצוות מעשרות התורה דורשת דין וחשבון כל שלוש שנים על מנת לסייע לאדם לעמוד בניסיון כאמור.

במקומות רבים חז"ל זירזו את האדם להקפיד בשמירת המצוות בהתחשב במשפט שעתיד לעמוד בו אחרי מאה ועשרים שנה. מובא בגמרא (תענית יא.) "בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו: כך וכך עשית, במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר: הן. ואומרים לו: חתום! וחותם". הבעיה היא שלא תמיד האדם חש תודעה זו; הגמרא אומרת (שבת קנג.) "רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר''א: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה". אלא שההרגשה שמא היום הוא יומו האחרון רחוקה מן האדם כרחוק מזרח ממערב; וכשמגיע היום לא תמיד מספיקים בידו לחזור בתשובה - יש הנספים בפתאומיות כגון תאונות דרכים ר"ל, יש הלוקים במחלות הפוגעות בתפקוד המוח, וכד'. ממילא גם כשאותו יום נראה לנו רחוק, לא כדאי לחכות עד הרגע האחרון, מי יודע כמה עבירות עלולות להצטבר עד אז, ואם בכלל נזכור את כולם כדי להתוודות ולבקש עליהן. אפילו העבירות של השנה הנוכחית איננו זוכרים במלואן; אנחנו אומרים בוידוי של יוה"כ: "את הגלויים לנו ואת שאינם גלויים לנו, את הגלויים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם, ואת שאינם גלויים לנו, לפניך הם גלויים וידועים" הרי לנו שחלק מהעוונות אינם גלויים לנו וחלק נשכח מאיתנו. התורה לא רצתה שנחכה עד הרגע האחרון, במיוחד משום שמי שמתרגל לעבירה קשה לו מאוד להתנתק ממנה. לכן נתנה לנו, בחסדי השי"ת יום אחד בשנה כדי שנערוך חשבון נפש ונתבונן בדייקנות על מעשינו על מנת לתקנם, ובכך לא נצבור חטאים עד היום האחרון.

והנה לא רק יום אחד בשנה נתן לנו הקב"ה להתבוננות; הוא נתן לנו את חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ימים שבהם ה' שוקל את מעשינו במאזנים וכפי שכותב הרמב"ן אפילו גורמי השמים רומזים על תוכנם "שהחודש הזה מזלו מאזנים...להגיד כי בו פלס ומאזני משפט לה'" (דרשה לר"ה עמ' רכא). לאחר מכן יום הדין הגדול, בו ממליכים עלינו את מלכו של עולם; תקיעת השופר, שכפי שכותב הרמב"ם אמור לעורר מתרדמתם את הישנים, "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק" (רמב"ם הלכ' תשובה פ"ג ה"ד). עשרת ימי תשובה, ימים המסוגלים לקרבת אלוקים, שנאמר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו).

אולם, מוסיף הרב, למרות המתנות הנפלאות הללו האדם עלול להמשיך בדרכו המוטעית ולחשוב: "מה כל כך נורא אם חטאתי, וכי אני יכול לפעול משהו? אם חטאתי בין אדם למקום, הרי כבר נאמר: "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ" (איוב לה, ו) ואם בין אדם לחבירו ופגעתי במישהו מן הסתם מגיע לו מן השמים הצער ההוא, כמו שאמר יוסף לאחיו: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים" (בראשית מה, ח) ז"א כל מה שסבלתי בבור של נחשים ועקרבים, ובתור עבד במצרים, ובביה"ס, אלו חשבונות של הקב"ה ואין לכם כל קשר בהם. ובכן מה התשובה לכך? התשובה היא שאכן אין באדם כח לפגוע בזולת לולי שנגזר עליו להיפגע ומחשבות אלו נכונות, אך בתנאי שמי שמהרהר מחשבות אלו הוא הנפגע, הוא זה שצריך לוותר לפוגע, אבל הפוגע עצמו צריך לחזור בתשובה על פגיעתו ולפייס את חבירו, ולאחר מכן יהיה מוכן לעמוד ביוה"כ ולפייס את מלך מלכי המלכים הקב"ה.