"ניידת 005 רכב חוסם ברחוב הקשת 7, גשו למקום!" קריאה זו נתקבלה אצלנו בשעה 11 לערך, משמרת בוקר של יום שבת.
"ניידת 005 קיבלה, נוסעים למקום" אישרנו את הקריאה ונסענו לכתובת שקיבלנו.
בשבת האווירה שלווה. חצי עם ישראל מקיץ משנתו. הגענו למקום ופגשנו את המתלונן, גבר צעיר, שהראה לנו את רכבו בין עמודי הבנין המשותף ואת הרכב שחנה מאחוריו וחסם את יציאתו.
"הוא כבר ככה מאתמול לפנות ערב" התלונן האיש, "אתמול רצינו לנסוע להורים לארוחת ערב שבת ולא יכולנו לצאת, אז נסענו במונית… ועד עכשיו הוא חונה פה, ואנחנו לא יודעים מי בעל הרכב. הוא לא גר בבנין שלנו".
הבחור היה ממורמר אך בכל זאת שמר על איפוק וארשת מכובדת. אשתו ירדה אף היא ותינוקה בחיקה. היא היתה קולנית יותר והביעה את מחאתה על החוצפה וגסות הרוח וחוסר ההתחשבות של הנהג החוסם.
התקשרנו למוקד וביקשנו לברר את זהות בעל הרכב על פי מספר הרכב. חיש מהר קיבלנו את מבוקשנו. התברר שבעל הרכב גר באשדוד אך בקצה האחר של העיר.
שותפי, שמואל, רשם לבעל הרכב רפורט על חסימת רכב חונה והצמיד אותו לשמשת הרכב.
למראה ניידת המשטרה ובמהלך רישום הדו"ח התקבצו למקום שכנים ועוברי אורח. כולם התרעמו על החוצפה של הנהג וכמה שהוא ישראלי טיפוסי.
"אני הייתי עולה לגג ומשליך לבנה על גג הרכב" הציע חמום מוח אחד.
"צריך להוציא לו את האוויר מהגלגלים" הציע חברו.
"צריך לפנצ'ר לו את כל הצמיגים" החמיר השלישי.
"תשרוט לו את הרכב שילמד לקח" הציע הרביעי לנהג החסום.
היו עוד הצעות רבות ופתרונות קריאטיביים להענשת בעל הרכב הסורר, לבד מקללות וגידופים ברוח הסערה שפשתה במתקהלים. הרגענו את כולם ואסרנו עליהם לנגוע ברכב.
הודענו למתלונן שנשתדל לסייע לו ולא רק בכתיבת הדו"ח.
נסענו לקצה העיר, לכתובתו של בעל הרכב והקצנו אותו משנתו. הוא התנצל וסיפר שביקר אמש אצל חברים בבניין, שתה קצת יותר מדי וחשש לנהוג, לכן לקח מונית הביתה. העמסנו אותו לניידת ושעטנו אל רכבו שם הורינו לו להזיז את הרכב לא לפני שבצענו לו בדיקת שכרות ונמצא פיכח.
המתלונן ואשתו הודו לנו וחזרנו לשגרה.
