הפובליציסט החשוב ב"וושינגטון פוסט", ג'ים הוגלנד, שרשימותיו נקראות גם בבית הלבן, ניתח (15 באפריל) את החשד המוטמע בתפיסה האיראנית מהתערבות חיצונית שתביא לשינוי שלטונה, כפי שהיה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. בתוך כך, קרא להעצים את המהלכים החיצוניים הבינ"ל ובדרכי שלום (כלכלה ודיפלומטיה) נגד איראן, הנושאים פרי בעיניו, במטרה להביא בסופו של דבר את טהראן לשנות מדיניותה המתריסה לגבי פיתוח גרעין. לעדותו, מבקרים שיצאו מפגישות עם הנשיא בוש באחרונה מעידים כי הוא אכן בחר להתמודד עם האיום האיראני בשעה זו בדרך של הפעלת אמצעי לחץ דיפלומטיים ואחרים, ונמנע, לפחות כעת, מהתנעת מהלך צבאי נגד טהראן. נראה שהוגלנד מניח, שזו המטרה העיקרית של הנשיא בוש - התמקדות בנושא הגרעין, לפחות בשלב ראשון.

עמדתו זו של הוגלנד, והדיווח שלו כי בבית הלבן לא נחפזים לבחור בדרך של מלחמה על איראן, אינה מתיישבת במלואה עם סדרת הכתבות של סימור הירש, העיתונאי האמריקני הנגיש למקורות ממשל בכירים בארה"ב. ספציפית, לפני שנה (17 באפריל 2006) חשף הירש ב"ניו יורקר" כי לאחר התלבטות, שהחלה בעצם כשנכנס לתפקידו לראשונה בראשית שנת 2001, הכריע הנשיא בוש לטובת יעד אחר ורחב בהרבה באיראן. לפי הירש, מדובר בהכרעה מהדהדת עם משמעות היסטורית.

קפד ראשו

לפי הכתבה של הירש לפני שנה, הנשיא בוש ומקורביו בבית הלבן נוהגים לכנות את מקבילו, נשיא איראן, אחמדינג'אד, מכחיש שואה מוכר, קיצוני הקורא להשמדת ישראל ומתגרה במערב בהתחמשות מסיבית וחתירה לנשק גרעיני - כ"אדולף היטלר פוטנציאלי". הם אף תוהים האם הוא ישיג נשק אסטרטגי ויאיים בפתיחתה של מלחמת עולם חדשה. לפי המקורות המצוטטים בכתבה, בוש "משוכנע לחלוטין" כי איראן תשיג פצצת גרעין, אלא אם כן תיעצר. יתר על כן, לדבריהם, הנשיא בוש מאמין כי עליו לעשות "מה שלשום דמוקרט או רפובליקן [שירש אותו כנשיא בבחירות 2008 – אומדיה] אם יבחרו בעתיד, אין האומץ לעשות". לעדותם, המורשת שבוש שואף להשאיר אחריו היא של "הצלת איראן".

כל אלה, טען אז הירש ממקורותיו, וכן שיקולים אחרים, הובילו את הנשיא ה-43 של ארה"ב להכריע כי עתה יש לפעול במרץ להפלה אקטיבית של השלטון הנוכחי בטהראן. או במילים אחרות, במקום להתרכז רק "בהכלה" (Containment) של איראן (בדומה לתפיסה שאפיינה את ההתנהלות האמריקנית לאורך המלחמה הקרה מול ברית המועצות) או להתמקד אך ורק בחיסול האיום הנשקף מפרויקט הגרעין האיראני (כמו שסבור עכשיו הוגלנד), הורה בוש על התחלה של פעילות אמריקנית יזומה כדי להביא ל"שינוי משטר" (Regime Change). בהמשך פרט הירש שורה של צעדים חשאים וגלויים, צבאיים ואחרים, שהחליט  בוש לנקוט מול איראן, ומאז השתנו וקיבלו צורות נוספות ואחרות.

הממשל המבולבל

כתבות נוספות

סקירת המודיעין השנתית בארה''ב: איראן  הודאה בכישלון, דבקות במטרה עננים קודרים מעל הבית הלבן שינוי טון בוושינגטון

בתוך כך, שרת החוץ, רייס, או שר ההגנה, גייטס - שניהם מזוהים כקרובים יותר ל"יונים" הפרגמטיות בממשל - הביעו באחרונה הסכמה לנהל (בתנאים מוגבלים) דיאלוג עם נציגים איראנים ולו בהקשר לעיראק, הגם שהדגישו כי הם מסרבים לקבל ויתורים איראנים בעיראק תמורות התגמשות אמריקנית בנושא הגרעין האיראני. מאידך, שב ואמר סגן הנשיא רב העוצמה, צ'ייני, הנחשב מנהיג ה"ניצים" בממשל, כי כל האפשרויות להתמודדות עם איראן נותרו "על השולחן", ומרמז בכך גם לתקיפה צבאית. יוזכרו בהקשר זה גם ניסיונות גישוש אמריקנים מול איראן באמצעות מתווכים אירופים ואחרים (שהוגדרו כנתיב משני, "Track 2"); משחקי הכדורגל בין נבחרות המדינות (למשל במסגרת גביעי העולם) על משקל משחקי הפינג-פונג בין סין וארה"ב שפרצו את הדרך להתקרבות בין המדינות; וכן, הסיוע שהגישה ארה"ב ב-2004 לנפגעי רעש האדמה באיראן.

הצו האלוהי

אם אכן צודק הירש בדיווחו, לפני שנה נפל דבר בבית הלבן. מדובר בהחלטה לשחזר את המדיניות האמריקנית המוכרת של התערבות (גסה, יש יאמרו) במשטרים הנתפסים כאיום על ארה"ב, גם אם הם הרחק מעבר לים. ראשיתה במלחמת מקסיקו בסוף המאה ה-19, והיא נמשכת באין סוף דוגמאות, שבין הבולטות בהן ניתן למנות את מלחמת קוריאה, המערכה הארוכה בוייטנאם, המעורבות בלבנון בשנות ה-80 ומלחמת המפרץ הראשונה (1991).

הנשיא בוש עצמו "מצטיין" ביישום מדיניות קיצונית עוד יותר של "שינוי המשטר" - קרי הפלה יזומה של משטר מכהן בדרך של כיבוש צבאי. בוש יישם אותה באופן מובהק בעיראק ובאפגניסטן. כזכור, שני המקרים הללו הם שנויים במחלוקת, לכל הפחות.

לגבי אפגניסטן, הערכות המצב הנוכחיות מדברות על שלטון מרכזי רופף בחסות המערב, בעוד הטאליבאן שב ורוכש לו שליטה על האזורים שמחוץ לערי הראשה קאבול וקנדהאר. בנוגע לעיראק הרי שהמצב סבוך אף הרבה יותר – כידוע לכולם, גל הטרור שוטף את המדינה מאז הופל סדאם חוסיין ב-2003 ללא הפסק. למעשה, כמו באפגניסטן, הממשל המרכזי נשען על כידוני הצבא האמריקני (בסיוע בריטי בעיקר), בעוד המדינה כולה ניצבת מול איום מתמיד של התפרקות לשלוש המדינות האתניות – שיעית בדרום, סונית במרכז וכורדית בצפון. "הבוץ" הפוליטי בעיראק, ונפילתם הנמשכת של אלפי חיילים אמריקנים בחולות המדינה המזרח תיכונית, הם מוקד הביקורת העזה על הנשיא בוש, שהביאה אותו לשפל מבחינת דעת הקהל, ולתבוסת מפלגתו הרפובליקנית בבחירות אמצע הכהונה השניה (2006). ועוד לא אמרנו דבר על הקרע שנפער בין ארה"ב ואירופה בעקבות ההחלטה הקודמת ל"הפלת משטר" בעיראק (שרק כיום, בתום עבודה קשה מצד האמריקנים, נדמה כי הפצעים בצד האירופי, הפגוע, הגלידו בהקשר זה). וכמובן, המדיניות הזו (ותהליכים אחרים, דוגמת הגלובליזציה) הובילה ליצירת תדמיתה הנוכחית של ארה"ב באירופה ובעולם הערבי (בצדק או שלא בצדק) כ"בריון" העושה ככל העולה על רוחו ומפעיל כוח צבאי ללא שיקול דעת, תוך חתירה להגמוניה משיקולים כוחניים פסולים (אידיאולוגיים, כלכליים או אפילו "יהודיים" כטענת האנטישמים, בשל ריבוי היהודים המשובצים בתפקידי מפתח בממשל האמריקני הנוכחי).

עם זאת, ולמרות הקשיים העצומים והבעיות הללו, בוש חש כנראה כי משפטה של ההיסטוריה מחייב אותו לתהליכים דרמטיים וליישומם עתה כמורשתו גם מול איראן. בכך, הוא מצהיר כי ישא על גבו את הנטל של הצלחה או כשלון במהלך גרנדיוזי שהוא מבקש להשלים קודם לתום כהונתו, בתוך פחות משנתיים. בהקשר זה, ראוי להזכיר כי יום לאחר פיגועי "אלקעידה" ב-11 בספטמבר 2001, ואלפי הקורבנות האמריקנים שגבו, התפלל בוש בכנסיה בוושינגטון והעיד אחר כך כי ראה לנגד עיניו את "הציווי האלוהי" (Calling) למימוש ייעודו למגר את הטרור מהעולם, בתהליך שיימשך דורות רבים. ההחלטה לגבי איראן היא המשך של אותה "משימה אלוהית".

ישראל מתפללת להצלחת בוש

מבחינת ישראל, ניתן להביט על המדיניות שהוביל בוש עד כה – ובמידה שתתממש גם באיראן - של "שינוי משטר" בתוצאות מעורבות. בצד החיוב, אין לחלוק על כך שארה"ב עשתה, ועודה עושה, רבות כדי לפרק איומים משמעותיים על ישראל, ובראשם עיראק של סדאם והמערכה הרחבה נגד הטרור העולמי. גלי ההדף בעקבות הפלת סדאם בעיראק היו בכיוונים מנוגדים: מחד, התחזקות סעודיה כגורם מתון מוביל ו"חיובי" (תלוי את מי שואלים) לצד מצרים (שנחלשת במאבקים פנימיים) ועליית המתונים גם בלבנון. מאידך, עליית איראן ככוח הקיצוני, השיעי והאנטי-אמריקני המוביל, יחד עם סוריה, וגרורת טהראן בלבנון, חיזבאללה, שמאיימים לסחוף את המזרח התיכון מחדש למערבולות של אלימות, חלקה גם נגד ישראל. על רקע זה, אין תמה על האכזבה שנרשמה בקרב תומכי תפיסת "שינוי המשטר" בממשל בוש, כאשר ישראל לא הצליחה (בעיניהם) להשלים את הסרת איום החיזבאללה במלחמת לבנון השניה. רגשות שליליים אלו פגמו במעמדה של ישראל כמעצמה אזורית גם בוושינגטון, ולא רק בעולם הערבי.

בשורה התחתונה, קשה לחלוק על ההערכה כי "שינוי משטר" באיראן, אם יתרחש, יכול להוות חדשות טובות מאוד לישראל, כמי שרואה בהנהגה האיראנית הנוכחית איום קיומי על המדינה. זאת ועוד, ישנם רבים (דוגמת מנהלת קול ישראל בפרסית, אורלי רם) הסבורים כי העם האיראני עצמו ברובו המכריע משווע לבוש שיושיע אותו מבחוץ וישים קץ למשטר הדיכוי והאכזריות של אנשי הדת בטהראן. האם יצליח בוש במשימתו הקשה? ימים יגידו