בס"ד
מי שאינו שרוי במנוחת הדעת, לא יגיע לשום-מקום !
ובמכילתא מובא 'זה הוא חפזון שכינה'.
וראיתי בספר "אור חדש" המסביר ששערי שמים אינם פתוחים בכל עת, ולא כל שעה מושיטים יד מן השמים להצלחתו של האדם ולשחרורו מן השעבוד. היד זו מתגלית לשעה אחת, ויתכן שאף לדקה, ואף לפחות מזה. ואשריו של מי שיודע להזדרז ולחטוף את הזמן ההוא של 'חפזון השכינה', ולנצלו עד תום.
"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר-השירים ה', ב'). גם כאן מוסבים הדברים על השכינה הניגלית לעם ישראל, העוברת ומתדפקת על פתחי לבותיהם של בני העם הנבחר, ומבקשת 'פתחו לי', נצלו עכשיו, ורק עכשיו, את הזמן המוכשר והמסוגל !
אבל, יש אנשים המתעצלים, ומחמיצים את השעה, ואומרים: "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". וכאשר מאחרים את השעה הרצויה, חומק לו האור העליון. ומה קורה אחר כך? "קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וכו', וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".
גם הגעגועים שיתעוררו לאחר מכן אל הרגע המאושר שחלף-עבר, בבחינת "נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", כבר לא יעלו דבר, כי "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי".
גם בעניינם של רות ובועז קרה כדבר הזה, מי שניצל את הרגע – זכה לדורי-דורות. "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז" (רות ד', א'). לגואל ההוא ניקרתה הזדמנות יוצאת מן הכלל, להיות האיש שממנו ייצא משיח צדקנו, זכות שאין דומה לה, לדורי דורות.
בתנאי אחד, שיגאל את רות.
אבל הוא זנח את הרגע. לא ידע את ההלכה ש'מואבי ולא מואבית'.
הרגע ההוא היה שמור לבועז! ובועז, אכן ניצל את הרגע, ובעבור רגע קצר אחד, בלילה ההוא, זכה לכל! שהרי מיד לאחר נישואיו, עוד באותו לילה, מת בועז!
ברגע אחד, יש מי שיורד עד עמקי תהום, ויש מי שמתעלה לשמי-רום.
זה 'הרגע שלו' !
וכך קורה אצל כל אדם בחייו. יש רגעים בחיים שבהם כל אחד מסוגל להרגיש ש'זה הרגע שלו', רגע של הארה שמיימית, של הזדככות שלא היתה תמול-שלשום, ומן הסתם גם לא תהיה מחר-מחרתיים. רק עכשיו.
והיה אם ייקח את היד השלוחה לו מן השמים, יוכל לזכות לנצח-נצחים. השאלה 'מתי הזוא הרגע הזה, ומתי הוא מגיע', אינה שאלה כלל. כי כאשר הוא מגיע, מכירים בו, ומודעים לסגולות שהוא אוצר בקרבו.
מה שכן צריך לשאול הוא, האם תהיה לנו באותו רגע סיעתא דשמיא ליטול את הרגע, ולעשות בו שימוש.
ולפעמים, רגע זה אינו מותיר אחריו עקבות. כי הוא רגע המגיח לרגע, וחוזר כלעומת שבא. אבל יש בו, ובאוצרותיו, כדי להביא את האדם לידי שינוי-דרך בכל תחנות חייו העתידיות, לידי שינוי-כיוון בכל מהלך מחשבותיו מכאן ואילך.
משל למה הדבר דומה, לאדם המהלך ביער עבות, ואיבד את דרכו. אין הוא יודע היכן נמצא השביל שיוציא אותו מהמבוך שבו הוא נתון.
ואם לא די שתעה בדרכו, שרר בלילה ההוא מזג אוויר חורפי וגשום. מטרות עוז ניתכו ארצה, ללא הפוגה.
והנה, הבריק לרגע ברק מן השמים, ברק שהאיר את החשיכה. כמה זמן מאיר ברק שכזה ? - רגע כמימריה. רגע אחד בלבד. הרבה פחות מרגע.
אבל די ברגע זה כדי להאיר לתועה את אפילת הלילה, ולשלוח זרקורים אל סבך היער בו הוא נמצא, ולהוציאו מן הסבך.
אורו של הברק הבזיק לרגע קט לעבר השביל הנכון, והנה כבר דרכו ברורה וסדורה לו, הכל נהיר ובהיר, כשמש בצהרים.
וכל זאת למה ? - בגלל רגע אחד, רגע של ברק שהבליח מתוך החשיכה.
הכל בגלל הרגע ההוא
בוועד שמסר ת"ח מפורסם לאברכים העמלים על תורתם, סיפר מה שגילה לו מרן המשגיח דפוניבז', הגה"צ רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, מתקופת לימודיו אצל החפץ חיים בראדין.
במשך תקופת-מה מסר המשגיח רבי ירוחם שיחות בישיבת ראדין.
והנה, סיפר רבי יחזקאל, לאחר ששמעתי את השיחה הראשונה מפי ר' ירוחם, הרגשתי שראשי סחרחר עליי ! ...
דבריו של ר' ירוחם יוחדו לענין האמונה החושית, ולאור הדברים ששמעתי באותה שיחה, היה נראה לי שכל העבודה שעבדתי עד לאותו רגע, אינה שווה ולו כקליפת השום. כל פרקי האמונה בהם גדרתי את עצמי, לא הגיעו אל הדרגה אודותיה דיבר המשגיח ר' ירוחם.
היה ברור לי, סיפר המשגיח לת''ח ההוא, שלמרות שאני נתון בסחרחורת, הרגע הזה חשוב מאוד לכל מהלך עבודתי, ואסור לי לזנוח אותו, ולו לרגע ...
ולא זנחתי.
במשך שבועיים תמימים התהלכתי אחוז-שרעפים וחישבתי מחשבות כיצד להעפיל גבוה יותר באמונתו יתברך, עד שהשי"ת האיר לי את דרכי, וידעתי איך ובמה להתחזק בענייני האמונה.
ומאז, מני אותו רגע שבו לא אבה ר' יחזקאל לוונשטיין להשמיט את הרגע ההוא מתוך אצבעותיו, זכה להאיר את ליבם של רבבות אלפי ישראל באמונה העזה שפיעמה בלבו-הוא, ולהאיר את דרכו, דרך החתחתים, של דורנו באלומות-אור מאירות כשמש.
רק לחשוב כיצד היה נראה הדור המיותם שלנו, בלי דמותו, דמות האמונה, של המשגיח דפוניבז'! ...
והכל, בגלל הרגע ההוא.
מה שצריך להדגיש הוא שברגעים אלה צריכים להזהר מאד מבלבול הדעת. כיוון שגם היצר יודע בחשיבותו של הרגע ההוא עבורנו, הוא ינסה לגרום לנו לבלבול-הדעת, עד שמרוב בלבול נצא מהרגע ההוא בידיים ריקות...
(מתוך הספר הנפלא - "ברכי נפשי")
_________________
The smallest good deed is bigger than the greatest intention
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
