מעלת השמחה

כאשר אדם משדר שמחה נעים לשהות בחברתו, ולכן רבים גם מחפשים אותה. כי תמיד צריך מישהו שמח בסביבה שיגיד מילה טובה כשנצטרך.

אולי כדאי לומר הפעם את המסקנה כבר בתחילה: לשמוח זה די קשה וזאת אפילו עבודה.

משום מה, הנטייה הבסיסית של האדם (לפחות המבוגר, אצל ילדים קטנים זה פחות כך) היא להיות עצוב, ואנו נדרשים למאמץ כדי להגיע לשמחה.

 
הבעיה היא, שאנחנו לא רגילים לחשוב שצריך להתאמץ כדי לשמוח ואנו מחכים לכל מיני "דברים שיקרו", כדי שנהיה שמחים. "כשלא יכאב לי הראש, אני אהיה שבע, עם כסף בבנק, הצלחה מסחררת בלימודים וחברים נהדרים סביבי - בטח אני אהיה שמח", אנחנו חושבים לעצמנו. ומכיוון, וכידוע, בדרך כלל המציאות לא כל כך מושלמת, הרי שאנחנו גם בדרך כלל לא כל כך שמחים.

והנה, כמעט בכל הספרים הקדושים, וביתר שאת בספרי הפנימיות והחסידות, מדגישים מאוד את החובה להיות שמח! את המצוה להיות שמח!

האדמו"ר הזקן, בספר התניא, אפילו כותב שמי שמראה סימן של עצבות "הרי הוא ככופר ח"ו"...

 
העיקרון, על פי הספרים הפנימיים, הוא פשוט, מכיוון שהכל מתנהל בהשגחה פרטית, כל מה שקורה לך הוא בעצם הדבר הטוב ביותר שאמור לקרות. וגם אם זה פחות טוב - הרי שזה סימן שאנחנו מתקדמים וצריכים להתגבר על הקשיים הללו, עבורנו. ממילא, הכל טוב! כמעט כמו אלה שמחפשים ש"לא יכאב להם הראש, יהיה להם כסף בבנק וכו'...." ואין שום סיבה להיות "לא שמחים".

יתירה מזאת, אם אנחנו עצובים הרי שזה מראה שאנו מאמינים שיתכן שהדברים שקורים איתנו הם "לא מושלמים" ולא מהקב"ה ח"ו וממילא - "הרי הוא ככופר חס ושלום"!

 
אז צריך להתאמץ כדי לשמוח, להבין ולהפנים שכל מה שקורה בעולם סופו לטובה, לעבוד על עצמך כדי לרכוש את התכונה החיובית הזו, של שמחה במה שאתה, במה שיש לך ובמה שהקב"ה, דרך העולם, בחר לתת לך לטובתך.

 
אבל בשמחה ישנה נקודה נוספת (שניתן למצוא גם במקומות אחרים ביהדות) - השמחה הפנימית יכולה גם לגרום לדברים להיות טובים יותר.

השמחה פועלת, עליך ועל הסובבים אותך, לכיוונים חיוביים יותר ומשנה את המציאות. יש בדבר גם "השפעה סגולית" וגם השפעה ישירה יותר.

את ההשפעה הישירה קל יותר להבין, שהרי כאשר האדם משדר שמחה, אופטימיות וחיוכים, הרי שהסובבים אותו בוחרים גם הם להתייחס אליו באותה צורה, לחייך אליו, לתת לו הזדמנויות נוספות כאשר הוא נכשל, ולתת בו אמון כשצריך. נעים לשהות בחברתו ולכן רבים גם מחפשים אותה, וקל לשתף אותו בתהליכים שונים, כי תמיד צריך מישהו שמח בסביבה שיגיד מילה טובה כשנצטרך.

אולם גם ההשפעה הסגולית היא חלק מהעניין, אנחנו מאמינים שהאדם יכול לשנות את המציאות סביבו לא רק על ידי מעשיו, אלא גם על ידי דברים רוחניים ו"חסרי גוף", כמו ראיה, שמיעה טובה, מחשבות טובות ודומיהן... ממילא, גם לשמחה האמיתית והפנימית שלנו יש השפעה חיובית על העולם, "הורדה", אם תרצו, של חיוביות ממקור הברכות.

אז בואו נשמח, גם במה שאנחנו וגם במה שנהיה, נשמח בעצם הרצון שלנו לעשות טוב ולהתקדם, נשמח במשפחה, בחברים, בדת שלנו ובאמונתנו, שמחה אמיתית ופורצת - שתהפוך את הכל לשמח ומאיר.

(מאת הרב יניב חניא שליט'א)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִֹֹּמְחָה. לכן תראה להתחזק כמה שיותר להיות ולהתחזק בשמחה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

סוד עמוק של שמחה ניצב בפנינו. וככל הדברים הטובים – שעד כמה שהם עמוקים הרי הם גם פשוטים, כך גם בעניינינו.

תאר לך את המצב הטוב ביותר שיש בעולם. כל התענוגות שיכול העולם הזה להציע. האם מצב זה משמח?

כן, ודאי. אבל למען האמת: כן, ולא.

כן – כי יש לזה פוטנציאל עצום, ברור.

ולא – כי זה לא בהכרח. יכול להיות אדם שמצבו הפיננסי מצויין, ובכוחו לרכוש את כל תענוגי תבל שיש בכוחן של מעות להשיג. ורק דבר אחד הוא לא יכול לקנות – את השמחה.

זה לא עומד למכירה, בעד כל הון שבעולם.

ולא רק זה, אלא שגם ההיפך נכון. השמחה אינה עולה כסף, היא מושגת בחינם. אם-כן: הערך שלה אינו נמדד בכסף. אבל הוא הרבה מעבר לכסף.

או קיי, דיברנו קצת פילוסופיה. ומה ל'מעיישה'?

איך מיישמים את הדברים בחיים האמיתיים? על נקודה אחת ומסויימת רצוני לעמוד, והיא: ההרגל.

כי כשתקח את המצב הטוב והנעלה ביותר – מתרגלים אליו ממש תוך זמן קצר. וכשמתרגלים, הקסם של המצב חלף עבר.

אדם שזוכה בעושר פתאומי בהגרלה, הוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות. אך ראה זה פלא, אושר זה נשאר אתו תקופה קצרה בלבד, ואז הוא כבר מתרגל. מתרגל למצב החדש, והשמחה פגה. נשאר העושר, ופרח האושר.

ומהי, אם-כן, העיצה?

פשוט. הבט נא מחדש על העולם. אל תקח כמובן מאליו את כל המתנות שיש לך בחיים. כל בוקר הוא הזדמנות חדשה, חיים חדשים, קסם חדש. אפילו כל נשימה בפני עצמה, בכוחה להיות נקודה של "חדש".

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה". אימרה זו נאמרת בפיות עמך בית ישראל כשמתעוררים, מידי בוקר. האם היא משמחת?

כמובן, תלוי איך אומרים אותה. אם כמילים המתגלגלות מבעד ללשון, התועלת מועטה. ואם האימרה נאמרת בשימת-לב על הפלא של החיים החדשים של היום, אז זה נותן אושר ושמחה כאלה שאין בכוחו של הממון לרכוש.

ואם-כן, זו העיצה וזה הסוד. הבט מחדש על העולם. לא בעיניים של אתמול, לא במבט של זקן ורגיל, אלא במבט מלא חיוּת של ילד שמגלה לראשונה את העולם הקסום שלפניו.

אל תיתן להרגל של המצב לשלוט עליך, ואל תיקח כמובן מאליו את מתנת החיים בה חננך הבורא.

הבט מחדש על העולם ותגלה כמה שמחה טמונה בהתחדשות זו.

אכן, גם "עמוק" – וגם "פשוט"!

(מאת הרב הדר מרגולין שליט'א – www.aish.co.il (

_________________

    אין יום שאין בו טוב

במקום העבודה שלנו קר, קר מאד, מצמרר. קם חבר ועשה מעשה: הביא מיחם ענק, כוסות, כפיות. תה, קפה, קקאו. סוכר וסוכרזית. יפה מאד מצידו, אבל אין זה הכל. מידי שעה הוא קם, ועורך סבב במשרד. נוטל את כל הכוסות, רוחץ אותן, ומוזג. לזה תה, לזה קפה. יודע מי שותה עם סוכר, מי אוהב עם הרבה חלב.

בקיץ היה אצלנו חם, במקום העבודה. הביל, ממש מחניק. בכל בוקר היה מגיע עם צידנית שומרת קור, מלאה פחיות שתיה. קולה, אורנג', דיאק... על חשבונו, בחינם.

מרימים גבה? נכון, חבר כזה נדיר למצוא. אבל נניח שיהיה אחד כזה, מה נאמר עליו? צדיק, גומל חסד מאין כמותו. בלא ספק.

ובכן, גומל חסד – ודאי. אבל מאין כמותו – לא. יש כמותו, ואפילו יותר ממנו! יש גומל חסד רב יותר, גדול וחשוב יותר.

מי? הדברים כתובים בפרשתנו, בפסוק מפורש. בברכתו של יעקב אבינו ע"ה ליהודה: "חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב". הגמרא מפרשת פסוק זה, ומעידה שזהו פשוטו של מקרא: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, האר לנו בעיניך, וזה טוב לנו יותר מיין. הראה לנו שיניך (בחיוך רחב), וזה טוב לנו מחלב. והרי זה כדברי ר' שמעון בן לקיש, שאמר: טוב המלבין שיניים לחברו (המחייך אליו) יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ולבן שיניים – מחלב".

כתוב כאן, שחיוך – כן, חיוך! – משיב נפש יותר מכוס חלב צונן בקיץ. מחמם יותר מגביע יין בחורף!

זה נכון לגבי מקום העבודה, ונכון לגבי בני ישיבה ואברכי כולל. הן חז"ל אמרו שתלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה, ונוחים זה לזה כשמן. גם כשחלקו והתווכחו קיימו את הכתוב "האמת והשלום אהבו"!

"רוב מצוות התורה, לשמח את הבריות". כתב הגאון מווילנה זצ"ל, שר התורה! "תורה, תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים", אומרת הגמרא. וביאר הסבא מקלם זצ"ל: ספר שמתחיל בענין מסויים, ומסיים בו – הרי זה הענין המרכזי בו, הַבָּרִיחַ התיכון!

מעשה בראש ישיבה חשוב שבא לפני הבאבא סאלי זצ"ל והשתבח בבנו שהוא תלמיד חכם, רך בשנים ואב בחוכמה. ביקש את רשותו להרצות לפני רבינו מחידושי תורתו של בנו. נענה לו רבינו. פתח וציטט הלכה תמוהה ברמב"ם, הִקְשָה מסוגיית התלמוד, ופתח בפלפול ארוך וסבוך, שבסופו התישבה הקושיא.

נהרו פני רבינו. נענה האב ואמר: "בני זה, הגדול בתורה, זקוק לישועה בענין פלוני". ברכו רבינו והרעיף על הבן שבחים.

כשיצא והלך, פנה רבינו לחתנו ושאלו לדעתו על הפלפול. "ודאי", השיב, "הדברים נפלאים".

"אמנם כן", אמר רבינו, "אבל הוא התעלם משתי מלים ברמב"ם, שסותרות את כל פלפולו".

פתח החתן את הספר, וראה כי אכן, הדברים מופרכים מיסודם. תמה: מדוע, אם כן, לא העיר לו רבינו על כך?

תמה רבינו על תמיהתו: "יהודי שמח בבנו ומתגאה בו, ואני אסתור את שמחתו?!"

והלוא איסור מדאורייתא הוא, להעציב יהודי! "ולא תונו (תצערו) איש את עמיתו", באונאת דברים הכתוב מדבר"!

וכל חיוך לזולת – מצוות עשה הוא! על אחת כמה וכמה – חיוך בבית, לבני המשפחה. חובה הוא, הכרח!

אבל איך נחייך – וקצב החיים דוחק כל כך, מתוח כל כך, עצבני כל כך? יש עיצה: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב" שיעור תורה – מוציא את האדם לעולם אחר, רגוע וזוהר. מביא אותו לשמחה, לשלווה, לטוב לבב. הוא ישוב אדם אחר, עם חיוך על שפתיו, עם אור בעיניו, יקל עליו לשמוח ולשמח!

נרבה בשיעורי תורה – ונרבה אור בבית!

(מתוך "מעיין השבוע").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

השמחה היא שורש המצווה

ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "שם עולם" כותב: נראה שמרוב טרדותינו בהבלי העולם איבדנו את כוח הרגש הנטוע בנפש האדם, שכן כאשר אדם זוכה להיפגש עם מלך או עם אישיות נכבדה אחרת הוא מתמלא אושר ושמחה על כן, אושרו יגדל עשרות מונים אם יוודע לו שהוא נשא חן בעיני המלך וכי הדברים שאמר למלך זכו להערכה ונכתבו בציווי המלך בספר הזיכרונות שלו, ברוב אושרו יפנה לכל ידידיו ויספר להם על הכבוד וההערכה שזכה להם ומרוב שמחה הוא עשוי גם לשכוח צרות שונות אשר פקדוהו.

אם כך הם פני הדברים באשר להערכה מצד בשר-ודם, עד כמה צריך להיות אושרנו גדול על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לקיים תורה ומצוות. הרי בכל רגע שבו אנו מקיימים את רצונו של הקב"ה אנו צריכים להתמלא שמחה ואושר.

האריז"ל העיד על עצמו שהוא זכה לרוח הקודש משום שהיה שמח בשמחת המצווה יותר משמחת גן עדן.

נמצא, שקיום תורה ומצוות הינם דברים יקרים עד למאוד יותר מכל תענוג שבעולם, ועל ההזדמנות הנפלאה הנותנת לאדם לשרת את בוראו בימי חייו, היא בלבד יכולה לנרום לנו לשמחה עד אין קץ.

הרמב"ם כותב בהלכות לולב: "השמחה ששמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן עבודה נדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה'".

רבי חיים ויטאל זצ"ל כותב (בהקדמה ל"שער המצוות" לאר"י ז"ל): "אבל השורש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצווה אל יחשוב עליו כמשא גדול וממהר להסירה מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה מצווה ירוויח אלף אלפים דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו אותה מצווה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש ובחשק נדול כאילו נותנים לו בפועל אלף אלפי דינרי זהב אם יעשה אותה מצווה."

תקופת השואה גרמה לסבל גופני רב וגם לסבל נפשי ששבר גם את נפשם של החזקים באנשים. ההשפלה והביזוי ורמיסת כבוד האדם היו לדבר שבשיגרה וקשה היה לעמוד בלחצים כבדים אלו .

היו יחידי סגולה שידעו לשמור על רוחם, אך להיות ביסורים אלו עם שמחה, לכך נדרשה גבורה נפשית.

אחד היהודים במחנה היה אולי היחיד מבין היהודים במחנה שהחליט לקיים את מאמר חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". יהורי זה קיבל את הגזירות והעינויים מתוך שמחה והתלהבות יתירה.

ואכן למרות הסבל הגופני הקשה שהוא עבר ולמרות הצלפותיהם של אנשי הס"ס הוא החליט להראות לכולם ליהודים ולגרמנים: "אני מקבל הכל בשמחה!"

הגרמנים לא אהבו זאת. הם לא יכלו לסבול את העובדה שיהודי יקבל הצלפות על גבו ולאחר המכה האחרונה הוא יקום על רגליו, ירים את שתי ידיו ויאמר בשירה:

"ישתבח שמו של הבורא! טוב להודות לה'!" וכל זה בהתלהבות ובמאור פנים.

כאשר הדבר נישנה מידי יום החליטו החיילים הגרמנים להעבירו לטיפולו של מפקר המחנה, שהיה ידוע באכזריותו הרבה. הוא לא יכל לסבול את העובדה שיהודי יהיה שמח ולמרות העינויים לא תישבר רוחו.

ומדיבור למעשה: היהודי נלקח למפקד המחנה לצורך עינוי ש"יוריד את שמחתו".

‏המפקד החליט להענישו בעונש שיוריד ממנו את השמחה בבת-אחת.

"עליך לחפור בידיך את קברך! אנו כבר נדאג לכסות את גופתך בחולות שתחפור."

"מה עם כלי החפירה?" - שאל היהודי בחיוך.

"עליך לחפור זאת בידיך ואני מקווה שאולי תוך שעה תפסיק לחייך" - צעק עליו המפקד.

לשמע הגזירה החל היהודי לקפץ ולרקוד: "תודה, ריבונו-של-עולם ... אני מודה לך על הזכות שניתנה לי למות מות קדושים. אני אוהב אותך, ריבונו-של-עולם... "

"הורד את בגדיך!'' - ציווה מפקד המחנה.

היהודי החל להתפשט ותוך כדי הורדת הבגדים החל לזמר מזמורי תהילים בניגון ובשמחה. על גופו נשארה הציצית שאותה הוא לא הסכים להוריד .

"תוריד גם את הציצית!" - גער בו מפקד המחנה.

"לא ולא!!!" - ענה היהודי – "לא! אני הולך למות עם הציצית. כל חיי לא היה כמעט רגע שהורדתי את הציצית. גם עכשיו אני הולך למות רק עם הציצית."

"חמישים מלקות של רצועות שוורים!" - פקד מפקד המחנה על חייליו .

החיילים עטו על הציווי כמוצא שלל רב ובכל כוחם הצליפו ביהודי בראשו ובכל גופו כאשר הטלית עדיין על גופו .

המפקד פנה אל היהודי: "אני מקווה שהבנת שלא כדאי לך להתחכם! הורד את הציצית מעל גופך!"

אך היהודי בשלו. הוא החזיק בציצית ולא היה מוכן להיפרד ממנה. כאשר ראה מפקד המחנה את הנחישות באמונתו, פקד עליו: "גש למשרדי! שם אולי כבר לא תחייך!"

היהודי לא חשש גם מהבאות. אמנם ההצלפות גרמו לו לכאבים אך עם כל זאת רוחו לא נשברה.

"מנין לך הכוחות לשמוח כאשר קיבלת חמישים הצלפות?" - שאל-תמה מפקד המחנה.

"ראה, כולנו הולכים למות ואם כבר נגזרה הגזירה, אז לפחות לקיים אותה כמו שהאלוקים ציוונו 'להיות תמיד בשמחה!', כשהלב שמח - הכאב פוחת" - השיב היהודי.

"דע לך, שהשמחה שלך מוציאה אותי מכלי!" - אמר לו המפקד - "אני לא יודע איך אפשר לשמוח במצבך."

לאחר מחשבה קצרה הוסיף ואמר המפקד: "במעשיך הוכחת גבורה נפשית, על כן אני משחרר אותך מן המחנה. צא וברח לך אל היער הסמוך!"

היהודי, שלא ידע נפשו מרוב שמחה, מיד יצא מלשכת המפקד לפני שהלה ישנה את החלטתו ורץ כל עוד נפשו בו ליער הסמוך דרך פירצה ומשם זכה לצאת לחירות.

הא לך כוחה של שמחה!  

(מתוך "אור דניאל").

חודש טוב ומבורך לכל בית ישראל.
שנתבשר בבשורות טובות, נתחזק ונתעלה באמונה ותפילות.
שנרבה בסליחות ומחילות ובאהבת הזולת.
כל הישועות והנחמות  ל כ ו ל ם ! ! !

_________________

    אין יום שאין בו טוב

˜                מעלת השמחה  

הקשה המקובל רבי חיים וויטאל זצ"ל: "מצינו בדברי חז''ל שאמרו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך. והנה אנחנו ראינו כמה וכמה בני אדם שעושים מצוות ואין מתקיים דברי רבותינו?

‏

אלא, שורש שהכל נשען עליו הוא, שהעושה מצוה לא די בעשיתה, ויחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירה מעליו. אלא יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה מצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח שמחה שאין לה קץ, ויעשאה מכל ליבו ונפשו בחשק גדול כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה. וזה סוד הפסוק "‏תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב". וזה סוד מה שמסופר על רב ברונא שיום אחד סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא, וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא ית' בתכלית האחרון יותר משאם היה השכר מזומן לפניך בפועל. וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי - כך יזכה לקבל אור עליון ‏ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש.

‏

וענין זה נוהג בקיום כל המצות כולם בין בעת שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול ונמרץ, בהתלהבות עצומה כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה".

נמצא מדבריו, שכל ההבטחות הם על השמחה במצוה, וכשעושים בלא שמחה, מפסידים הכל.

˜                עבדו את ה' בשמחה 

רבי אלעזר אזכרי זצ"ל מביא בספרו "‏חרדים" סוד גדלותו המופלאת של האריז''ל, וזו לשונו: ''...וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר''ר יצחק אשכנזי זצ''ל לאיש סודו (-הוא תלמידו מהרח"ו) שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר, דהיינו דכתיב ''תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב, כֹּל'', פירוש 'מרוב כל' - מכל מיני תענוג שבעולם, ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות''. וכמו-כן מהרח''ו: ''מידת העצבות היא מידה מגונה מאד... ואין דבר גורם מניעת ההשגה, אפילו אם יהיה ראוי אליה, כמו מידת העצבות.

‏

כיוצא בזה מובא בתנא דבי אליהו: פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים ובא תלמיד אחד ושאל אותי... מה נשתנה ישעיה בן אמוץ מכל הנביאים, שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים? אמרתי לו: בני, מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל הנביאים, שנאמר (ישעיה ו, ח): ''וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל ה' אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי." (היינו שקיבל עליו עול מלכות שמים בשמחה, וטרם שלחו ה' השיב הנני שלחני).

כתב הרמב"ם ומקורו בגמרא: בני הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתנבאין. שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה כדכתיב (מלכים-ב' ג, טו) ''וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'''. וכן אמרו חז"ל "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".

בספר ''‏יערות דבש" כתב בשם האר"י הקדוש, כי רוב הגלות המר והארוך מפני שאין עושים את המצות בשמחה.

מדוע חסר אצלנו השמחה במצוות? מפני שחסר לנו את הערך האמיתי של המצוות. מי שיודע להעריך את המצוות שמח שמחה עצומה עד למאד בכל מצוה ובכל רגע בחיים שיכול לעשות מצוות. כמו שאמר דוד המלך ע"ה ''כִּי טוֹב-יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", פירש רש''י - טוב יום אחד בחצריך ולמחר ימות, מלחיות אלף ‏שנים במקום אחר.  

ה"חזון איש" כתב במכתב: בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג נתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים. העונג היחידי הוא לי – לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון.

(מתוך "אוצרות התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 18/03/2010 15:21:37

  

 מוקדש לעילוי נשמת פנחס בן ליאון ז"ל ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב