משנכנס אב...

משנכנס אב ממעטים בשמחה, היינו שאין שמחים כלל. וממעטים מעסקיהם מלישא וליתן ומלבנות ולנטוע. ודוקא בבנין ונטיעה של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או אבורנקי של מלכים, היינו אילן שצילו נאה ועשוי להסתופף בצלו, והוא הדין בנין שאינו עשוי אלא לנוי ולהרווחה, או נטיעה של מיני הדס ואהלים. אף במשא ומתן יש אומרים שלא אסרו אלא בשל שמחה, כגון צרכי חופה, ויש אומרים שכל משא ומתן אסור, אפילו שאינו של שמחה, אלא שלא אסרו רק ריבוי משא ומתן, שימעטו בו מבשאר ימים. בזמננו נהגו להקל בכל משא ומתן, שסומכים על הדעה שלא אסרו אלא בשל שמחה, ואצלנו כל המשא והמתן הוא כדי פרנסתנו, או לפי שיש עלינו מסים וארנוניות הקלו בדבר.

אין נושאים נשים מר"ח ואילך, אפילו בלא סעודה, ואין עושים סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, שבנשואין יש שמחה אף בלא סעודה, ובאירוסין בלא סעודה אין שמחה, ועוד שמא יקדמנו אחר. ואנו נוהגים להחמיר שלא לישא אשה אפילו מי"ז בתמוז ואילך.

בתספורת וכביסה אנו נוהגים להחמיר בכביסה מראש חודש עד התענית, ובתספורת מי"ז בתמוז ואילך, ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו מראש חודש עד שבת. ואסור ליתן בגדים לכובסת נכרית לכבסם מראש חודש ואילך, אבל קודם ראש חודש מותר ליתן אף על פי שכובסת אחר ראש חודש. וכן אנו מחמירים מראש חודש ואילך שלא ללבוש בגדים חדשים, בקל וחומר מכביסה שנוהגים איסור, והיינו כשקנה בגנד מתוקן קודם י"ז בתמוז ובירך אז שהחיינו, או כשלובשו בשבת, להמתירים לברך שהחיינו בשבת, שמכל מקום מראש חודש ואילך אסור ללובשו אפילו בשבת.

נשים הנוהגות שלא לטוות חוטי השתי של בגד מראש חודש ואילך, הרי זה מנהג טוב, על שם: כי השתות יהרסון, שבחודש אב פסקה אבן שתיה, שחרב המקדש שבו אבן השתיה שממנו הושתת העולם. וכל שכן שראוי להחמיר ולנהוג איסור לתקן - לעשות - בגדים חדשים ומנעלים חדשים מראש חודש ואילך, שיש בבגדים חדשים משום שמחה, ומשנכנס אב ממעטים בשמחה. והוא הדין שאסור לקנותם, אפילו שדעתו שלא ללבשם עד אחר תשעה באב. וכן אומן ישראל אסור לעשותם לאחרים, בין בשכר ובין בחנם. ונהגו להקל בזה, ואפילו כשעושה לצורך ישראל, ובלבד שנתנם להאומן קודם ראש חודש, אבל אחר ר"ח אסור.

יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש ואילך, ואפילו בצונן. אבל מן הדין אין הרחיצה אסורה אלא בתשעה באב. חל ראש חודש בערב שבת, מותר לרחוץ אף כל גופו בחמין, אם הוא רוחץ תמיד בערב שבת לכבוד שבת. בערב שבת חזון יש אוסרים לרחוץ כי אם פניו ידיו ורגליו בצונן. ויש מקילין לחפוף ראשו בחמין, אם רגיל בכך בכל שבת, ויש שכתב שהוא הדין רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, אם רגיל בכך בכל שבת. וכן הנוהג לטבול בכל ערב שבת, מותר אף בערב שבת זו.

יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר ולבטל השחיטה מראש חודש ועד התענית, וכבר נהגו אבותינו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח ואילך, וכן נהגו בספרד ובכל אשכנז, וכולם נמנעים מזה, וכן המנהג במדינותינו. יש שכתבו שיסוד המנהג הוא לפי שאמרו שמשחרב בית המקדש בדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ולפיכך בימים מועטים אלה שאפשר לעמוד בהם נהגו לאסור, ואף על פי שמצד הדין אין איסור בבשר ויין אלא בסעודה המפסקת בערב תשעה באב, מכל מקום מי שאוכל בשר במקומות שנהגו בו איסור פורץ גדר הוא וישכנו נחש. ומצניעים הסכין של שחיטה מר"ח ואילך ואין שוחטים כי אם לצורך מצוה כגון לחולה או לשבת או למילה או פדיון הבן וכיוצא.

ובכל סעודת מצוה כגון סיום מסכת וכיוצא אוכלים בשר ושותים יין וכך נהגו החסידים להרבות בסיומים בימים אלו שבין ר"ח כדי להרבות מעט בשמחה, וכן מותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון, ונוהגים להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון והבדלה, אלא יתן לתינוק לשתות, וכשאין תינוק ישתה בעצמו כוס של הבדלה, אבל ברכת המזון יברך בלא כוס. אף בשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס (תוך שלשה ימים לדריסתו), בכלל האיסור, ומכל מקום מי שאי אפשר לו לאכול מאכלי חלב יאכל בשר עוף, שלא היו מקריבים ממנו קרבן, וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. בתבשיל של בשר יש מתירים, שאין צריך אלא להצטער והלא הוא מצטער, ועוד שדומה לנדרים, שהנודר מן הבשר מותר בתבשיל, והוא הדין כאן. ונהגו לאסור אף בתבשיל של בשר.

("שובה ישראל")

עץ חיים היא למחזיקים בה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

כעת ל'אהבת חינם',
אין אהבה חיובית אצל בני אנוש שבאה בחינם ממקום של חוסר חשיבה והגיון,
כי כאמור חינם הוא ללא שום סיבה והצדקה, ללא שום סיבה מוצדקת, חינם מלשון חנינה, לא לפנים משורת הדין אלא בניגוד גמור לה כגון שחרור פושע מסוכן לא ע"י שריצה את עונשו אלא בשל החלטה שרירותית - 'אהבת חינם', מלשון מתנות חינם, והרי שונא מתנות יחיה (משלי), איך אפשר לשנוא משהו כגון מתנה שניתנה כביכול באהבה ואולי ב'אהבת חינם' ?
אלא שברור ששונא המתנות המדובר - לשם שמיים הוא שונא, שיפה המתנה בעיניו, בין אם זו מחמאה או בין אם זה שוחד, רק שיודע הוא שאין שום סיבה מוצדקת בשבילו לקבל את אותה מתנה.
שהתיקון לאהבה חסרת ההגיון היא (דווקא) השנאה ההגיונית,
והתיקון לשנאה חסרת ההגיון (שנאת החינם), היא (דווקא) האהבה ההגיונית,
וזו לא מתעוררת באופן ספונטני חינמי, אלא ע"י התבוננות מעמיקה כזו שמעמידה לכף זכות, "ועוד מעט ואין רשע = התבוננת על מקומו ואיננו", שאם תתבונן על מקומו ותשים עצמך במקומו, אולי תמצא בו ע"י ה-בך (שאתה הרי אוהב עצמך) מקום להעמידו ולשופטו לכף זכות - כמוך, ואז אולי תתעורר קצת האהבה.
אבל כל זה לא בחינם אלא בהתבוננות ויגיעה עצומה, או כדברי המלבי"ם, 'התפעלות לאהבה'.

אם כן, מהי להבדיל 'אהבת חינם' ?

אהבה מאותו מקור חסר הגיון והתבוננות שכלית - של ה'שנאת חינם'.

לדוג" אהבה שדווקא מתעוררת עקב שנאת חינם,
כגון אהבה המתעוררת בין אנשים זרים שאין להם כל אינטרס משותף כלל וכלל,
אלא - שנאתם המשותפת לאדם מסויים,
ובזכות שנאת חינם זו הם מסוגלים לאהוב אחד את השני בחינם, ללא שום הצדקה וסיבה הגיונית, כמו שמבאר המהר"ל על 'אגדת קמצא ובר קמצא' בספרו 'נצח ישראל'.
אגב,
דוגמה לכך ראינו בפרשת בלק, שמדיין ומואב היו אוייבים זה לזה והתאחדו ב'אהבת חינם' לצורך השעה נגד ישראל.

ועוד דוגמה מובהקת לאהבת חינם,
היא אהבתה של אשה מנאפת.
כפי שמביא המדרש רבה במדבר פרשת נשא (מדבר שם בעניין סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה):

"דבר אחר:
תנה בני לבך לי וגו'
מה ראה הקב"ה לשאול מישראל הלב והעינים, שיהיו אחריו?
לפי שהעבירה תלויה בהם.
(וממשיך)

דבר אחר:
אל תנאף, אל תתן אף, בין איש לאשתו.
כחתף תארב, שאין הקב"ה מאריך למנאפים, להפרע מהם.
וכן הוא אומר (מלאכי ג): והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים.
(וממשיך לבאר שם על הפסוק במשלי "לְמִי  אוֹי ? לְמִי  אֲבוֹי ? לְמִי מִדְיָנִים ? לְמִי שִׂיחַ ? לְמִי פְּצָעִים חִנָּם ? לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם" \ משלי פרק כג כט )

למי אוי למי אבוי, כנגד הנואף אומר.
למי אוי, כמה דתימא: לצבות בטן.
למי אבוי, זה אב.
אוי, כמה דתימא: ולנפיל ירך, לפי שהירך הוא עושה העבירה, לכך נקרא אבוי, אב אוי.
למי מדינים, כל אלו למי, האוי והאבוי?
לנואף, המשלח מדנים בין איש לאשתו.
הוי למי מדנים לפי שהמדנים שלו.
וכן הוא אומר (שם ו): ומשלח מדנים בין אחים, זה איש ואשתו, שהם אחים זה לזה.
למי שיח, ועוד, למי הם באות הקללות שאמרנו, האוי והאבוי?
הוי, למי שיח ? למי פצעים חנם ? 
זו הזונה, שהיתה נפצעת פצעי אהבה חנם, בלי שום פצע מבעלה, שוחקת עם אחר.

כלומר מדובר כאן באשה מנאפת ללא שום סיבה הגיונית והצדקה לחטא ניאופה (איך אפשר לתרץ ניאוף כזה ? שהמנאף לא דואג למחסורה ואיננה רואה ממנו שום ברכה),
 והמדרש רבה קורא לאהבתה את המנאף - 'אהבה חינם'.

לסיום תגובתי זו אזכיר את המשפט המיוחס לראי"ה קוק זצוק"ל, שבשמו הקדוש לאחר פטירתו המון שועלים קטנים חיבלו כרמים :

"אין מושג של 'אהבת חינם'. מדוע חינם? והרי יהודי הוא ואני חייב בכבודו! יש רק 'שנאת חינם', 'אהבת חינם' - אין! "

(הראי"ה קוק ז"ל)

• פסוק ג: וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה; וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם. 

• פסוק ז: אֵי לָזֹאת, אסלוח- (אֶסְלַח-) לָךְ--בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי, וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים; וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ, וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ. 

• פסוק ל: מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--בַּעֲשׂוֹתֵךְ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה, מַעֲשֵׂה אִשָּׁה-זוֹנָה, שַׁלָּטֶת. 
• פסוק לד: וַיְהִי-בָךְ הֵפֶךְ מִן-הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ, וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה; וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן, וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן-לָךְ--וַתְּהִי לְהֶפֶךְ. 
• פסוק לה: לָכֵן זוֹנָה, שִׁמְעִי דְּבַר-יְהוָה.  {פ}

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

אהבת חינם היא לאהוב – גם – אם אינו ראוי לקבל את אהבתי. לעזור ולעשות למען הזולת ללא שום רצון לקבל ממנו בחזרה. (דוגמא קטנה מני רבות - להתפלל למען מישהו שאינך מכיר כדי שיוושע).
זוהי אהבת חינם.

 יעזרנו בורא עולם ויזכנו להתעלות ולהתחזקות בעבודת ה' יתברך בתמימות ובפשטות ונרבה באהבת הזולת. אמן !!!!!!

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בכל שנה קוראים בפרשת דברים בשבת הסמוכה לתשעה באב, ולא בכדי נקבע כך, משום שיום תשעה באב נקבע כיום צום בגלל דברים קשים שאירעו בו, וצריך כל אדם לשים אל לבו לשוב בתשובה שלמה ביום זה, ופרשת דברים והפרשות שאחריה עוסקות בתוכחות שבעזרתם יכול כל אדם לשוב בתשובה שלימה.

ההפטרה של פרשה זו נפתחת במילים: "חזון ישעיהו בן אמוץ". לכן נקראת השבת 'שבת חזון'. 

פירוש נוסף לשם זה מובא בחסידות: בשבת זו, מראים לכל יהודי ויהודי במחזה, מרחוק, את בניין בית המקדש השלישי.

הקב"ה מראה לעם ישראל, פעם בשנה, את בית המקדש השלישי, כדי לעוררם לתקן את דרכיהם עד שיהיו ראויים לזכות בבניינו.  

עוד מודגש, כי מאחר ומטרת ה 'מחזה' היא לעורר את העם כולו לתשובה, זוכה כל אחד ואחד, ולא רק צדיקים או בעלי נשמות גבוהות, לחזות בבית המקדש השלישי. כך גם לגבי הסוגים השונים של 'בת קול' שיוצאים בכל יום, כפי שמופרט במשנה ובגמרא. הכרזותיה של ה 'בת קול' נשמעות אצל כל אדם! נשמתו של כל יהודי שומעת את ההכרזות הללו. זו גם הסיבה שלפעמים מתעורר לפתע ליבו של יהודי בהרהורי תשובה, בלי שום סיבה גלויה. ה 'בת קול' שנקלטת על ידי הנשמה, היא המעוררת את האדם באופן בלתי מודע לתשובה, ומכניסה בו מחשבות למעשים טובים.

כך בשבת חזון.

למרות שבעינינו הגשמיות איננו יכולים לראות את מראה הבית השלישי, הנשמה, שחושיה רוחניים ומעודנים יותר, קולטת את המחזה הרוחני ויש לכך השפעה גדולה, אם כי לא תמיד מודעת.

ומי שגם גופו מזוכך ומעודן, רואה את הגילוי הזה גם בראייה גשמית ממש!

פרשת ''דברים'' נקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לתשעה באב, וכל כך למה? כי בפתח הפרשה הזאת מספר משה על חטא מרגלים, שהוציאו דיבת הארץ היעודה לישראל והמיטו בכך אסון כבד על דור יוצאי מצרים (שימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ המובטחת) ארעה בליל תשעה באב. כך שנינו במסכת תענית (כ''ט, ע''א) על הפסוק ''ויבכו העם בלילה ההוא'' (במדבר י''ד, א): אותו לילה, ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב''ה לישראל: אתם בכיתם בכייה של חינם (בכיית שווא, בשעה שהמרגלים הוציאו דיבה על הארץ; ובכך גיליתם שאינכם בוטחים בה, שהבטיח להוריש לכם את ארץ כנען); ואני קובע לכם בכייה לדורות (בליל תשעה באב, שבו עתידים ישראל להתאבל על חורבן בית-המקדש).

אומרים חז"ל: ''אלה'' – ראשי תיבות של אבק לשון-הרע. בכך מרמז לנו הכתוב, שעל חטא לשון-הרע דיבר משה בהדגשה יתרה סמוך לפטירתו.

בגמרא שנינו: רובם של החוטאים – בגזל; מיעוטן – בעריות; וכולם – באבק לשון-הרע. ממאמר-חז''ל זה משמע, שחטא לשון-הרע שכיח בקרב המוני העם יותר משאר החטאים
בתחום שבין אדם לחברו. משום כך התעכב משה רבנו על חטא זה במיוחד, כשבא להוכיח את בני ישראל לפני מותו.

שבת חזון חלה בעיצומם של תשעת הימים. מצד אחד, זו השבת שלפני תשעה באב, זמן החורבן. מצד שני, אומר הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, שבשבת חזון ה' מראה מרחוק את בית המקדש השלישי לכל אחד ואחד, לכן נקראת השבת 'שבת חזון'. כשנזכור זאת – ישפיע עלינו החזון ביתר שאת ויגרום לנו להיטיב את דרכנו, ועל ידי זה נזכה במהרה לראות מקרוב את בית המקדש השלישי, אמן!

("מאור החסידות").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

"מִזְמוֹר, לְאָסָף: אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ; שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. נָתְנוּ, אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ, לְחַיְתוֹ-אָרֶץ. שָׁפְכוּ דָמָם, כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאֵין קוֹבֵר. הָיִינוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ; לַעַג וָקֶלֶס, לִסְבִיבוֹתֵינוּ. עַד-מָה ה', תֶּאֱנַף לָנֶצַח; תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ, קִנְאָתֶךָ. שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ:"  (תהלים עט, א-ו)

האריז"ל בספרו 'שער הכוונות' שואל: מדוע לאחר חצות היום של ט' באב נוהגים להקל במנהגי האבלות, בתפילת המנחה אומרים פסוקים של נחמה, ומותר לקום מהארץ ולהתפלל כשיושבים על הספסלים? הרי לפי המסופר בגמרא הגויים הציתו את האש בהיכל בית המקדש לאחר חצות היום של ט' באב. לפני זה הם היו עסוקים בבזיזת האוצרות וחילול הבית. כלומר ע"פ הגמרא החורבן הסופי של בית המקדש החל באותו זמן שישראל נוהגים להקל בענייני מנהגי האבלות של ט' באב. למרות שלכאורה היה צריך להחמיר בהם - כי אז התחיל השלב הסופי של חורבן הבית, פרצה האש.

האריז"ל מביא גם את שאלת הגמרא במסכת קידושין על מזמור ע"ט בתהילים, מזמורו של אסף שמספר על חורבן בית המקדש וההרג וההרס שזרעו הגויים בירושלים - מדוע מתחיל במילה מזמור? יותר ראוי היה להתחיל ב'קינה',  או ב'בכי' או 'נהי' לאסף.

הגמרא מסבירה שכשהיהודים ראו את האש שפורצת בבית המקדש, שמחו שמחה גדולה ואמרו שירה. כי בתחילה כשפרצו הגויים לירושלים והחלו להרוג יהודים חששו שזהו סופם של היהודים שבעוונותיהם הביאו על עצמם את  חרון אפו של ה'. אולם כשראו את בית המקדש נשרף והבינו כי הקב"ה שופך את זעמו על 'העצים והאבנים' הבינו כי הקב"ה אינו חפץ להשמיד את כל היהודים וכמו שהתקיימו נבואות הזעם, כן עתידות להתקיים נבואות הנחמה ועתיד הקב"ה לגאול את עמו ולחדש את בנין בית המקדש.  מתוך החורבן והגלות תבוא הגאולה והתקומה.

מה גדולה אהבתו של הקב"ה לעם ישראל, למרות שהם בחטאיהם גרמו לחרון אף, הקב"ה משמיד את ביתו וחס על בני ישראל. 

חיזוק לזה ניתן למצוא בסיפור הגמרא על הכרובים שבבית המקדש, הכרובים שהיו על ארון הקודש, היו סימן לאופי היחסים שבין הקב"ה לכנסת ישראל. כאשר הכרובים פנו זה לזה היה סימן כי הקב"ה קרוב ומאוחד עם כנסת ישראל, כאשר הכרובים הפנו עורף זה לזה הבינו כי הקב"ה רחוק וכועס על כנסת ישראל. והנה כשפרצו הגויים לבית המקדש והוציאו את הכרובים ראו כולם שהם פונים זה כלפי זה והם משולבים זה בזה סימן לקרבה ואחדות של הקב"ה עם כנסת ישראל. וכי החורבן והגלות הם רב שלב דרך לגאולה העתידה.

סיבה נוספת לנחמה של ט' באב לאחר חצות היום. היא במדרש כי ביום שבו חרב בית המקדש נולד מושיען של ישראל, משיח צדקנו (מכאן מקור המנהג לקרוא לילד שנולד ביום ט' באב, מנחם). בד בבד עם החורבן והגלות, צומחת לה הגאולה העתידה. וזה הטעם לקידוש הלבנה במוצאי ט' באב. לבשר ללבנה ולישראל,  שהם עתידים להתחדש.

"כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו" (זכריה ח, יט). (הרמב"ם, משנה תורה, סוף הלכות תענית)

(ע"פ הרבי מליובאוויטש זצוק"ל זיע"א - שערי המועדים - חודש מנחם-אב).

_________________

    אין יום שאין בו טוב