נכתב על ידי: ניסים ישעיהו

אין שום תוחלת ושום תועלת במאמצים שלנו להשיג שלום עם אויבינו. לכל היותר אנחנו יכולים לחתור לשלום במשמעות של ביטחון אישי, אבל זה רק אומר שעלינו להפגין עוצמה כזאת שתרתיע את אויבינו אפילו ממהלכים כגון זה שאירע ברמת הגולן בתחילת השבוע, מהלכים המבטאים את זילזולם המופגן (והמוצדק כמובן) בכוחנו הצבאי. כי ככל שאנחנו חותרים לשלום, עוצמתנו הרוחנית נחלשת והולכת וזה הכי טבעי בעולם

אולי זה רק נדמה לי, אבל הרושם הוא שהשבוע האחרון היה עמוס בחדשות יותר מהרגיל. כלומר, העיתונאים לא היו צריכים להציג שטויות כסיפורים מרעישים, מה שקורה לעתים קרובות מדי בכלי תקשורת מסוימים, כי באמת, השבוע היו סיפורים מרעישים די והותר. אולי אחראי לכך הדו"ח התקופתי של מבקר המדינה, זה שמדי שנה מתריע על כך שיש שווים ויש שווים יותר בתחום השוויון לפני החוק. אולי נאומו של ראש הממשלה בכנסת, נאום שמוכיח שוב כי אין שום קשר בין מה שמאמינים המתיימרים להנהיג לבין מה שהם אומרים, ומה שחמור יותר – הוא מוכיח שהם לא מייחסים למלים הנאמרות את החשיבות (הערכית והמעשית) הראויה להן. אולי דחיית ריצוי עונש המאסר, עד לשמיעת ערעורו של נשיא המדינה לשעבר, ובעיקר הנימוקים שכתב השופט שהחליט על הדחיה ואולי כל אלה ביחד ואירועים נוספים שלא הזכרנו כאן, כגון "הפלישה הסורית" לרמת הגולן, עשו את השבוע הזה מעניין במיוחד.

כרגיל, בפרשנות לאירועים השונים, בין אם אלה המוזכרים בדו"ח המבקר ובין אם אלה שאירעו ממש לאחרונה, אנשים מביעים דעות לכאן ולכאן. זה טבעי, אנושי ואפילו מעניין. מה שעוד מעניין, זה שמתייחסים נקודתית אל כל אירוע ואל כל סיפור במנותק מהאירועים ומהסיפורים שנתחוללו או נתפרסמו במקביל. כאילו ההנחה היא שאין שום קשר בין אירוע לסיפור והתזמון הוא מקרי בלבד. אנחנו סבורים אחרת, אנחנו סבורים שיש קשר, אמנם סמוי, בין האירועים שמתפרסמים בזמן נתון וגם בינם ובין פרשת השבוע שקוראים בתורה בשבת החותמת את אותו שבוע. ודומה שבפעם הזאת, יש בפרשה מלים מפורשות התומכות בעמדתנו, כדלקמן בע"ה.

הפרשה פותחת בפסוק (ויקרא כ"ו): [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. בפשט, יש כאן תנאי, אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, אז יבא אליכם כל הטוב המובטח בפסוקים הבאים. אבל חז"ל לא הבינו ככה, או לפחות הציעו פירוש קצת יותר עמוק (עבודה זרה, ה/א): תנו רבנן אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, אין אִם אלא לשון תחנונים. בפסוק הזה הקב"ה כביכול מתחנן אלינו שנלך בחקותיו כדי שנזכה לכל הטוב המובטח בהמשך. זה כמובן לא שולל את הפירוש הפשוט, שמדובר בתנאי שלקיומו יש תוצאה הכתובה בהמשך, רק שהתחנון הזה כביכול של הקב"ה, מעניק לנו כוחות, מעבר לאלה שיש לנו מצד עצמנו, שנוכל לעמוד בהצלחה במשימה הזאת של קיום התנאי. אלא שכמו שלמדנו בשבועות האחרונים, כל התקרבות אל ה' היא עניין של תהליך. יש אמנם מצבים בהם מגיעים בדילוג אחד וכל אדם צריך לשאוף להגיע לזה, אבל הסדר הרגיל הוא תהליכי כאמור.

והתהליך כולו מתומצת בפסוק הראשון של הפרשה, זה הפסוק שציטטנו לעיל. רש"י מפרש: אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, הרי קיום המצות אמור. הא מה אני מקיים אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שתהיו עמלים בתורה: עמל תורה זה בעיקר במחשבה, המאמץ להבין את הוראות התורה ואת הטעמים להוראות אלו. כלומר, אם דיברנו על תהליך, הרי הוא מתחיל במחשבה. מה זה אם כן וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ? אומר רש"י: הֱווּ עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים. כמו שנאמר (דברים ה): וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. הלימוד הנצרך כדי לדעת מה ואיך לעשות, זה לימוד בפה. העיון במחשבה, טוב כדי להעמיק בהבנת הדברים, אבל הלימוד הנכון הוא כאשר מוציאים את המלים בפה, כלומר שימוש בכח הדיבור. אם כן, יש לנו בפסוק הראשון של הפרשה מחשבה ויש לנו דיבור, שני כוחות, "לבושים" בלשון החסידות, כלי ביטוי של הנפש.

המחשבה היא אמצעי ביטוי ("לבוש" בלשון החסידות) פנימי של הנפש, היא אינה מתגלה החוצה. הדיבור הוא "לבוש" חיצוני יותר והוא מגלה את מה שהסתתר במחשבה. דיבור מתוקן הוא תוצאה של ישוב הדעת, של מחשבה מסודרת. כאשר הקב"ה מבקש מאתנו, אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ, שנעמיק להתבונן במצוות התורה, הוא כבר נתן לנו את הכח לכך וזה רמוז במלה הזאת, בְּחֻקֹּתַי. כי בעצם הנפש שלנו חקוק, בְּחֻקֹּתַי, הקשר עם הרבונו של עולם וזה מה שנותן לנו את הכח להדבק בו דבקות מוחלטת בכל עת. בסוף הפסוק בא וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, שהרי כל הדיבורים היפים וכל המחשבות הטובות אינם עשויים להביא את היהודי לדבקות בה' יתברך אם לא שבסופו של דבר הוא עושה גם את המעשה הטוב שמתחייב מאותן מחשבות ומאותם דיבורים. ואדרבה, המעשה הוא העיקר, כפי שאומרת המשנה באבות סוף פרק א'.

גשמיות כתוצאה של רוחניות

עד כאן דיברנו על התהליך הנפשי שעלינו לעבור בעבודת ה', תהליך הרמוז בפסוק הראשון של הפרשה. אמרנו שבְּחֻקֹּתַי רומז לכך שבעצם הנפש שלנו חקוק הקשר עם הרבונו של עולם והחקיקה הזאת מעניקה לנו את היכולת להעמיק מחשבתנו בגדולתו יתברך. ולכאורה, מה צריך יותר מהחקיקה הזאת? הקב"ה חקק בנפשו של כל יהודי את הקשר העצמי אתו יתברך, אז הקשר הזה קיים, לא?! אמנם כן, אלא שהוא סמוי והתפקיד שלנו הוא לחשוף אותו. הוא סמוי עד כדי כך שבהחלט עלול להיות שיהודי יתנהג הפוך מהמתחייב מקשר עצמי זה והוא אפילו לא ירגיש בכך, לא יהיה לו שום מושג על כך שבהתנהגותו הוא פוגם את הקשר שלו עם הקב"ה חלילה. כדי למנוע התפתחות כזאת, מנחה אותנו התורה, וכבר בפסוק הראשון של הפרשה, להשתמש נכונה בשלושת לבושי הנפש שלנו לעבודת ה'.

ולהשתמש נכונה פירושו להיות בתנועה מתמדת, בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. הרי בנפש האדם, התנועה המתמדת קיימת רק במחשבות שהן רצות תמיד. וכאן אומרת לנו התורה שעלינו לנתב את מחשבותינו לרצונו יתברך, לחקיקה שחקק בנפשנו. בשלב הבא עלינו לדבר את הדברים הנכונים שהם, כמעט בהכרח, נמשכים מהמחשבות הנכונות. אבל הקשר האמיתי שלנו עם הבורא יתברך מתקיים כאשר המחשבות והדיבורים הנכונים מתבטאים בסופו של תהליך במעשה הנכון, מעשה המצוות, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. והראיה לכך באה מיד בהמשך, בתוצאה של קיום התנאי אִם-בְּחֻקֹּתַי, [ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. [ה] וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. מדובר בתוצאות גשמיות תרתי משמע. או אולי חד משמעי, שהרי עיקר הגשמיות הוא בגשם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם.

ומיד בהמשך מבהירה לנו התורה כי גם השלום אינו עניין לנו לענות בו: [ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. אנחנו אמורים לדאוג אך ורק לשלום שבינינו ובין הרבונו של עולם וכמובן, גם לשלום שבינינו ובין עצמנו. אין שום תוחלת ושום תועלת במאמצים שלנו להשיג שלום עם אובינו. לכל היותר אנחנו יכולים לחתור לשלום במשמעות של ביטחון אישי, אבל זה רק אומר שעלינו להפגין עוצמה כזאת שתרתיע את אויבינו אפילו ממהלכים כגון זה שאירע ברמת הגולן בתחילת השבוע, מהלכים המבטאים את זילזולם המופגן (והמוצדק כמובן) בכוחנו הצבאי. כי ככל שאנחנו חותרים לשלום, עוצמתנו הרוחנית נחלשת והולכת וזה הכי טבעי בעולם. וגם, כל צעד שאנחנו עושים לקראתם, מתפרש אצלם כביטוי חולשה שלנו, לכך שאנחנו לא מאמינים בכוחנו לעמוד מולם לאורך זמן.

אבל אלה לכאורה סתם הרהורים של שכל אנושי. עדיף שנראה מה מבטיחה לנו פרשת השבוע, זה לגמרי אמיתי ולגמרי שייך לאירועים של השבוע. התוצאה של קשר תקין עם הבורא יתברך היא: [ז] וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. [ח] וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. דבר כזה, בפירוש לא יכול להיות תוצאה של עוצמה צבאית רגילה, זו רק תוצאה של עוצמה רוחנית הנובעת מהסיוע שבא מלמעלה, סיוע המובטח לנו כתוצאה של חשיפת החקיקה האלוקית הקיימת בנפשנו. וכנ"ל, חשיפה זו מושגת על ידי מחשבות, דיבורים ובעיקר מעשים שהם לרצונו יתברך, כפי שנוסחו בפרשת השבוע ובתורה בכלל. "חתירה לשלום" במשמעות המקובלת בימינו, לא רק שאינה מייצרת עוצמה כזאת, היא יוצרת חולשה, בעיקר חולשת דעת, שהולכת ומתגברת בכל המישורים.

בסיום הפרשיה הזאת של תנאי ותוצאה חיוביים, מזכיר לנו הקב"ה: [יג] אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. לכאורה, תזכורת מהעבר כדי להמחיש את יכולתו יתברך לקיים את הבטחותיו. אבל חז"ל מבינים את הפסוק הזה גם כהבטחה לעתיד, אותו עתיד שכבר הגיע ורק בנו תלוי מתי הוא יתגלה לעיני כל בשר (מדרש רבה): וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת תני ר' חייא, בקומה זקופה. ואין יראים מכל בריה. כלומר, לא שפופים כפי שאנחנו נראים כעת לעיני אויבינו כי כך אנחנו מרגישים בעצמנו, אלא בקומה זקופה. וגם לא כמו שהתרשם אותו סורי חצוף שהגיע עד תל אביב, שנסע עם חיילים והתרשם שהם פחדו ממנו יותר ממה שהוא פחד מהם, אלא ואין יראים מכל בריה. בהמשך אותו מדרש מובאות דעות שונות של חז"ל ביחס לגובה הרמוז במלה קוֹמְמִיּוּת. מה שברור הוא שהגובה הרוחני של יהודי אמור להיות, וגם יהיה בקרוב ממש, באין ערוך יותר מכפי שהוא כעת. וכאמור, בידינו הדבר לזרז את התגלות הגובה הזה.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

[email protected]

 נכתב על ידי: ניסים ישעיהו

אנחנו רגילים לחשוב במסגרות, וממסגרים גם אנשים; בתודעתנו, יש צדיקים ויש רשעים, צדיק לא יכול להיות רשע וגם רשע לא יכול להיות צדיק בו זמנית

בחמישה חומשי תורה כתובים לא מעט סיפורים אודות אירועים היסטוריים. בעבר עמדנו על כך שכל סיפור כזה נושא מסרים נצחיים, שעל כן נכתב בתורה שהיא נצחית. עם זאת, יש בתורה סיפורים – אירועים היסטוריים, שאנחנו לא כל כך זוכרים ולעומתם יש סיפורים כאלה שאנחנו לא שוכחים. אחד מהם מסופר בפרשת השבוע שלנו, פרשת שְׁלַח-לְךָ. בכללות אפשר לומר שאנחנו זוכרים את הסיפורים, או נזכרים בהם, על פי מדת התאמתם להקשר אקטואלי כלשהו. למשל, אירועים של מסירת נפש על קידוש ה' ר"ל, מעלים בזכרוננו את סיפור עקדת יצחק ותופעות של בגידה באחים מזכירה לנו את מכירת יוסף על ידי אחיו. בסיפור של פרשת השבוע אנחנו נוטים להיזכר בהקשר של היפך אהבת הארץ, של הנכונות לוותר עליה לטובת חיים טובים מחוצה לה וכן הלא, כל סיפור וההקשר האקטואלי שלו.

בעבר נהגו לומר שעבור הדרשנים המקצועיים, סיפורים אלו הם מקור בלתי נדלה לרעיונות דרשניים. לא צריכים להתאמץ יותר מדי, לחפש מסרים בפרשת השבוע של אותו שבוע, תמיד אפשר להתגלגל לסיפור של יוסף ואחיו או לזה של (הפרשה הבאה אודות) קרח ועדתו ותמיד זה יהיה אקטואלי. מבחינה זו, פרשת המרגלים לא היתה כל כך נוחה לדרשנים, כי המאיסה בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לא היתה מצויה כל כך בעם ישראל וזה גם לא היה כל כך אקטואלי בשנות הגלות הרבות. עם זאת, אולי יש סיבה פנימית ועמוקה יותר להימנעות מעיסוק בסיפור המרגלים, והסיבה היא הנגיעה האישית. תיכף ננסה להסביר אבל קודם נצטט כמה פסוקים (במדבר י"ג): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. [ג] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

נתבונן בפירוש רש"י: (ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים – לפי שלקתה על עסקי דִּבָּה, שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. עד כאן ציטוט מפירושו לפסוק ב', והנה ציטוט מפירושו לפסוק ג': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות; ואותה שעה כשרים היו. אנחנו רגילים לחשוב במסגרות, וממסגרים גם אנשים; בתודעתנו, יש צדיקים ויש רשעים, צדיק לא יכול להיות רשע וגם רשע לא יכול להיות צדיק בו זמנית. או או, או שהוא צדיק או להיפך. וגם, ההגדרות שלנו לתארים האלה אינן תואמות בהכרח את ההגדרות של התורה. כך יוצא שאנחנו מסתכלים על המרגלים ולא מבינים, צדיקים היו או רשעים? נדמה כאילו רש"י בעצמו תהה על כך בעקבות חז"ל והוא מצטט אותם כנ"ל. נראה שהדרשן המצוי העדיף לא להסתבך; הרי מהפרשה הזאת עולה שאפשר להיות צדיק אמיתי ובכל זאת ליפול בגדול, להרשיע. אם כך, זה יכול לקרות (ואולי קורה) גם לדרשן, אז עדיף לא לדבר בעניינים רגישים.

אנחנו נתעלם משיקולים של דרשנים וננסה להבין את הסיפור הזה יותר לעומק, כי דומה שבפנימיותו הוא אכן נוגע לנו מאד, כאן ועכשיו. בתורת החסידות מעלים כאן כמה שאלות: מכיוון שהם היו צדיקים, ולא רק זה, אלא חשובי העדה ונשיאי העדה, מהו הטעם שלא רצו להכנס לארץ? מה עוד שהיו שלוחים של משה ועובדה זו, שמשה בעצמו מינה אותם לשליחים, מלמדת על רום מעלתם. ובנוסף, הליכתם לארץ בשליחותו של משה היתה אמורה לפעול בהם עילוי נוסף מעבר למדרגתם הקודמת, ונראה שאכן פעלה בהם עילוי, שהרי באו ודיווחו ש-(…) בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא (…). מכאן יכלו להמשיך ולומר כמו שאמרו יהושע וְכָלֵב (פרק י"ד): (…) טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. [ח] אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה'–וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אלא שהם בחרו לומר לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. ואת התפנית הזאת אנחנו מנסים להבין.

מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהיא הנותנת, דוקא מפני גודל מעלתם הם לא רצו להכנס לארץ. מדובר בדור של יוצאי מצרים, של אלה שזכו לקריעת ים סוף ולמתן תורה בהר סיני, מעמד שהעלה את כל הנוכחים בו למדרגה רוחנית נעלית ביותר. בדור הנעלה הזה, היו הם נשיאי העדה; וכל כך גדלה מעלתם עד שנבחרו על ידי משה בכבודו ובעצמו להיות השליחים של כלל ישראל בהכנת הרקע לעליה לארץ. וכאמור, עצם הבחירה של משה בהם, מעידה על מעלתם ומילוי השליחות פעל בהם עילוי גדול עוד יותר. ודוקא משום כך הם העדיפו להישאר במדבר ולא רצו להכנס לארץ. כי מהסיור שלהם בארץ הם הסיקו שכניסתם לארץ תגרום להם ירידה רוחנית ניכרת, ומזה הם רצו להמנע.

המעשה חשוב יותר מהכוונה

המרגלים ראו שהכניסה לארץ מחייבת התעסקות יומיומית בדברים גשמיים וחומריים וזה לא התאים להם. בקבלה כתוב ששורש הנשמות שלהם היה מעולם המחשבה (או הדיבור) ולכן חשבו שלא מתאים להם להתעסק בדברים גשמיים, בעולם המעשה, כי התעסקות כזאת תוריד אותם ממדרגתם הנעלית בעולם המחשבה והדיבור. אמנם ההתעסקות הזאת אמורה להיעשות בציווי של הקב"ה (ויקרא כ"ה): שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, ותכליתה של העבודה הזאת היא להעלות את החומר לקדושה, לברר את הטוב מהרע ולזכך אותו, אבל שש שנים רצופות של התעסקות בעניינים גשמיים וחומריים, זו סכנה רוחנית ממשית לדעתם. ועל כן מסקנתם היתה כי לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת.

אמנם כתוב בהמשך: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת לַה', אבל קודם לאותה שנה שביעית שאמורה להיות מוקדשת לה', להתעלות בקדושה, צריכים לעבור שש שנים של ירידה רוחנית קשה; ומי מבטיח לנו שאחרי הירידה במשך שש שנים, נצליח לשוב ולהתעלות בשנה השביעית? ובכל זאת, מדובר בצדיקים כאמור, וכאן הרי מדובר בציווי של הקב"ה לזרוע וכו', איך יקיימו את הציווי הזה בלי לעלות לארץ? גם לזה יש תשובה; הרי כל המצוות קיימות גם במחשבה ובדיבור; הם ילמדו לעומק את ההלכות של עבודת הארץ, של המצוות התלויות בארץ, אפילו יעמיקו ללמוד את טעמיהן הפנימיים של אותן הלכות ובכך, לא רק שיצאו ידי חובה, אלא עוד זאת שתהיה להם המעלה הכפולה של לימוד תורה בדיבור ומחשבה וגם המעלה של ארץ ישראל. שהרי לימוד מצווה כלשהי בתורה מחבר את הלומד אל אותה מצווה וכאילו קיים אותה בפועל.

ומכיוון שזו היתה הנחת היסוד שלהם, הרי כל הסיור שלהם בארץ היה כפוף לאותה הנחה של העדפת עולם המחשבה על עולם הדיבור ומלכתחילה לא היתה להם כוונה להביא דיווח ענייני ומאוזן. וככל הנראה, זהו הפירוש הפנימי לפירושם של חז"ל (סוטה לד) לפסוק: [כו] וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן–קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. פירוש המצוטט ברש"י: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ, מהו וַיֵּלְכוּ – להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה: בפסוק הקודם כתוב: [כה] וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. אז בשביל מה מזכירים בשלב הזה את השלב של וַיֵּלְכוּ? אלא, אומרים חז"ל, בכך רומזת לנו התורה שהכישלון של המרגלים נבע מהנחת יסוד שגויה, הנחת יסוד שליוותה אותם כבר ביציאתם לדרך.

מסתבר אם כן שהמרגלים לא היו כאלה רשעים. אולי אפילו להיפך, ודוקא בגלל שהיו במדרגה רוחנית נעלית כל כך, הם נפלו. הטעות שלהם היתה בכך שלא ראו את המעלה המיוחדת שיש בירידה לעולם המעשה דוקא, כי זה מה שהקב"ה רוצה, שכן זוהי תכלית הכוונה שלו בבריאת העולם. כדי לראות את המעלה הזאת, הם היו זקוקים לגילוי אור ממדרגה נעלית ביותר, וזהו מה שאמרו להם יהושע וכלב: טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. שתי פעמים מְאֹד, למעלה מהעבודה שבעולם המחשבה ולמעלה מהעבודה שבעולם הדיבור. בכוחה של העבודה שלנו בעולם המעשה לגלות את פנימיות התענוג העליון, שעל כן ממשיכים יהושע וכלב ואומרים: [ח] אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה'–וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ, חֵפֶץ זו מדרגה של פנימיות הרצון, שפנימיות הרצון העליון היא שנתעסק עם הארציות דוקא ונעלה אותה לקדושה, שלא נישאר בעולם המחשבה והדיבור. אמנם כדי שנדע כיצד לעשות זאת, צרכים כמובן לעסוק בתורה גם במחשבה ובדיבור, אבל התכלית היא שנרד לעולם המעשה ונעלה אותו לקדושה.

הנה כי כן, פרשת השבוע מספרת לנו על אנשי מעלה אמיתיים שהיו להם כוונות טובות מאד, רצו לשמור על דבקות הכי נעלית בה' יתברך; ולמרות זאת, לא רק שנפלו בעצמם, גם נתגלגל על ידם נזק קשה מאד לכל העם. שהרי פעילותם נתפרשה כמרידה בה', חד וחלק; ה' רוצה עבודה בעולם המעשה והם, לא רק שמעדיפים להישאר בעצמם בעולם המחשבה אלא שעוד מסיתים את כל העם להצטרף אליהם בדרישה להישאר בעולם המחשבה. התוצאות היו קשות מאד כידוע: [כח] אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם-ה', אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם. [כט] בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. [לד] בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם–יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי. [לה] אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ.

נו כדאי מאד לספר את זה לכמה אנשים אצלנו; כוונות טובות, ואפילו ממניעים נעלים ביותר, אינן מספיקות, חשוב שהמעשה יהיה נכון.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

 נכתב על ידי: ניסים ישעיהו

מלחמת השלטון ברבנים לא התחילה במדינת ישראל וגם לא ברוסיה הסובייטית. אנחנו, כמו ינאי המלך בשעתו, רק ממשיכים את דרכם של ירבעם וחבריו, מלכי האגף הצפוני של ארץ ישראל בימי בית המקדש הראשון

בשבוע שעבר בחרנו בכותרת שהתיימרה להבחין בין אמת מוחלטת, אמת יחסית ואמת חלקית. יצא שדיברנו על הראשונה שאותה מייצגים אברהם, משה ופינחס כדמויות מופת נצחיות בעם ישראל ובכלל, ועל האחרונה שאותה מייצגים בלעם וזמרי כדמויות מופת שליליות. המסקנה שאמורים היו להסיק הקוראים הנבונים היא שאמת חלקית גרועה משקר מוחלט ואני מקווה (ומניח) שאכן הסיקו אותה. כי במקורותינו, האוחזים באמת חלקית מכונים 'צבוּעים' כפי שהראינו כאן לפני כשלוש שנים (סוטה כ"ב/ב): אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. אלו היו מילות הפרידה – הצוואה של ינאי המלך מבית חשמונאי, לפני שהעביר את שרביט המלוכה לרעייתו, שלומציון המלכה, בטרם נפטר מן העולם.

זה מה שמאפיין את הצבועים; מנופפים באמת חלקית, טוענים שזו האמת המוחלטת ומצפים לקבל פרס על צידקותם. כידוע, פְּרוּשים היה הכינוי שהוצמד בעם ישראל לאותו רובד חברתי שדבק באמת המוחלטת, שהקפיד לפרוש מכל הנהגה שאינה תואמת באופן מלא להוראות התורה הקדושה, והם גם היו מורי ההלכה בעם ישראל. כנגדם היו הצדוקים, הריפורמים של אז שהתעקשו "לתקן" את ההלכות בהתאם לרוח הזמן ואליהם התחבר ינאי המלך, אשר על כן רדף את הפרושים עד חורמה. במאמר מוסגר נעיר שמכאן לומדים שמלחמת השלטון ברבנים לא התחילה במדינת ישראל וגם לא ברוסיה הסובייטית. אנחנו, כמו ינאי המלך בשעתו, רק ממשיכים את דרכם של ירבעם וחבריו, מלכי האגף הצפוני של ארץ ישראל בימי בית המקדש הראשון.

אמנם בסוף ימיו התפכח ינאי, הוא גילה כי החברים הטובים שליוו אותו במשך כל ימי מלכותו, הם צבועים שעוטפים את האנוכיות שלהם בלבוש מכובד של אידיאולוגיה. הצדוקים טענו שהם מייצגים יהדות חדשה, יהדות מודרנית והומנית יותר מזו שמייצגים הרבנים, ולאורך כל ימיו הוא נסחף אחריהם. רק בסוף ימיו זכה לגלות את האמת, שמדובר במעטפת רעיונית שהאחיזה שלה באמת היא חלקית בלבד והיא מכסה על אנוכיות צרופה. את התובנה הזאת הוא מעביר לאשתו ומציע שתחבור לאלה שדבקים באמת המוחלטת. כי עליהם היא יכולה לסמוך שלא יבגדו בה, שלא ינעצו סכין בגבה בעת שיהיה נדמה להם כי נקרתה לידם ההזדמנות לקחת נקם על הרדיפות שרדף אותם בעלה, או סתם כי יש הזדמנות להרוויח משהו לעצמם.

עד כאן על אמת מוחלטת מול אמת חלקית שהיא גרועה משקר כנ"ל, ועדיין לא אמרנו מלה על האמת היחסית ועל אלה האוחזים בה. מהי האמת היחסית ובמה היא שונה מאמת חלקית? מי הם האוחזים באמת היחסית ומהו מעמדם הערכי? ובכן, בדברי ינאי המלך, האוחזים באמת היחסית מכונים מי שאינן פרושין; שני הקצוות הרעיוניים הם הפרושים (-אמת מוחלטת) והצבועים (-אמת יחסית) ומי הם אלה שאינם פרושים אבל גם אינם צבועים? צריכים לומר שאלה הם עמך ישראל, האנשים הפשוטים שעושים כמיטב יכולתם לדבוק בדרך ישראל סבא, עם הארץ, העם שעבורו נבראה הארץ, כהגדרת חז"ל. אמנם עדיין לא הצליחו להגיע למדרגת הפרושים אבל אין להם שום חיבור לצבועים. הם רוצים באמת ובתמים לדבוק בדרך התורה והמצוות, להדמות לפרושים, לדבוק באמת המוחלטת, אבל נסיבות החיים מאלצות אותם להסתפק במינימום ההכרחי – הקפדה על קיום מצוות ולימוד תורה כשמתאפשר להם.

הם מודעים לכך שעדיין אינם אוחזים באמת המוחלטת, אינם מרמים את עצמם ולא את אחרים, ובכך הם נבדלים מאנשי האמת החלקית. פה ושם הם מצליחים להתעלות למדרגה רוחנית של דבקות מוּדעת בקב"ה ואף לאחוז בה לזמן מה, אבל בדרך כלל הם עסוקים בהתמודדות עם אילוצי המציאות, וקשיי החיים אינם מאפשרים להם להעמיק את הקשר עם הבורא יתברך. כתוצאה מכך הם עלולים להיסחף מדי פעם למחוזות לא רצויים, למעשים, דיבורים או מחשבות שאינם תואמים להוראות התורה הקדושה, וזה עלול להרחיק אותם מהדבקות הנכספת כל כך עם הבורא יתברך. כדי להתגבר על נטיה טבעית זו להיסחפות, הם זקוקים לתרגילי חיזוק, לחריגה זמנית מהמהלך הרגיל של חייהם אל עבר הידוק הקשר עם הרבונו של עולם. תרגילי חיזוק כאלה מוצעים להם, לנו בפתיחת פרשת השבוע שלנו, פרשת מַטּוֹת (במדבר ל'): [ג] אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.

  חותרים אל האמת המוחלטת

בעניין הנדרים מצאנו בחז"ל דבר והיפוכו לכאורה; מצד אחד אומר ר' עקיבא (אבות ג, י"ג) נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת; כלומר, מי ששואף להגיע למדרגה של הפרושים, כאמור לעיל, צריך להשתמש במכשיר הזה שנקרא נדר. מצד שני, הגמרא (ירושלמי, נדרים כ"ט/א) אומרת: אמר רב אידי בשם רבי יצחק, לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים? כלומר, נדרים זה דבר לא חיובי וצריכים להמנע מהם, אז כיצד לנהוג? בספר ההלכות שלו, הרמב"ם עושה לנו סדר; בהלכות דעות (פרק ג') הוא אומר: [א] שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים – גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה; המהלך בדרך זו נקרא חוטא (…). (…) כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? (…).

בסוף הלכות נדרים (פרק י"ג, כ"ג) אומר הרמב"ם: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח; כיצד – כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו – כולן דרך עבודה לשם הם. ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים "נדרים סייג לפרישות". לדרכנו, מדובר במי ששואף להגיע למעלת הפרושים, לפרוש מכל הנהגה שמרופפת את הדבקות שלו בקב"ה, הוא שואף לדבוק באמת המוחלטת, אבל מגלה שיש לו בטבע איזו נטיה להתמכר למשהו שאינו מסייע להגיע לדבקות זו, הנהגה או הרגל שמרחיקים אותו מהרבונו של עולם. המשהו הזה אינו אסור מצד עצמו, אבל ההתמכרות אליו היא בעיה.

אדם כזה, כשהוא נודר ומקיים את נדרו, זהו מהלך לגמרי חיובי, אומר הרמב"ם, עבודה לשם. ועל זה אומר ר' עקיבא שנְדָרִים הם סְיָג לַפְּרִישׁוּת. יהודי כזה מקיים את הוראת אנשי כנסת הגדולה במשנה הראשונה במסכת אבות: וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. בכך שהוא נודר, אוסר על עצמו דברים שמצד עצמם הם מותרים אבל לגביהם מתגלה אצלו חולשת אופי, הוא מציב לעצמו גבולות שימנעו ממנו להתקרב לאזור המסוכן, ימנעו אותו מכניעה לחולשת האופי שלו. למרות זאת אומר הרמב"ם בהלכה הבאה: ואף על פי שהן עבודה לשם – לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. כלומר, הנדר טוב רק למצבי חירום, רק כאשר האדם אינו רואה שום דרך להתגבר על אותה חולשת אופי, מלבד באמצעות נדר, רק אז ראוי לנדור. מדוע בעצם? מדוע מסתייגים משימוש במכשיר הזה בדרך שיגרה?

ובכן, צריכים לזכור שלכל הנבראים ולכל התופעות בעולם יש תכלית אלקית וזהו מה שאומרים חז"ל (אבות דרבי נתן, מ"א) [טז] כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר (ישעיה מ"ג): [ז] כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו: יְצַרְתִּיו, אַף-עֲשִׂיתִיו. בעברית פשוטה זה אומר שכל דבר שנמצא בעולם, בין אם הוא עתיק כגון יין או ממון (הדוגמאות שבוחר הרמב"ם) ובין אם הוא חדש יחסית כגון מכשירים אלקטרוניים, אינטרנט וכדומה – יהודי אמור למצוא את הדרך להשתמש בהם כדי להרבות את כבודו יתברך בעולם שברא. וכמובן, את זה הוא יוכל לעשות אם יצליח להשתמש בהם לעבודת ה'. היהודי שלנו, זה שאוחז באמת היחסית, לא תמיד מצליח לעשות את זה. בלשון החסידות – במקום להשתמש נכון באותו נברא ולהעלותו לקדושה, הוא מתמכר אליו ובכך מוריד את עצמו למדרגה של הנברא. בדוגמא של הרמב"ם – במקום לאכול במדת הצורך, הוא מתמכר לתענוגות גסטרונומיים ובכך מוריד את עצמו מתחת למדרגת המזון שאכל.

באמצעות הנדר הוא פורש לחלוטין מכל מגע או קשר עם אותם נבראים או תופעות שכלפיהם יש לו חולשה, ובכך הוא מציל את עצמו מירידה רוחנית, אבל באותו זמן הוא גם נמנע מהעלאת הנברא למדרגה של קדושה על ידי שימוש בו בדרך הנכונה, בדרך שתרבה את כבוד ה' בעולם. על כן אומר הרמב"ם שמלבד במצבי חירום – דרך הנדרים אינה דרך ראויה, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. כלומר, צריכים לחתור אל האיזון, אבל בלי נדרים שבעצם מהותם הם מהלכים קיצוניים של זבנג וגמרנו. בדרך זו, הגם שההתמודדות עם הנטיות הטבעיות תהיה קשה וארוכה יותר, הניצחון יהיה יסודי יותר ולפיכך גם ההתקרבות לה' גדולה יותר. וגם, במהלך המאבק הוא יצליח, מדי פעם לפחות, להשתמש באותם נבראים בדרך הנכונה ולהרבות את כבוד ה' בעולם, שזו התכלית.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.