הסופר החרדי המהולל
הסופר החרדי המהולל ניצב בפני בית דין של מעלה.
שקט מפחיד, ואור אין סופי.
- מ-ז-ה הספר הזה?
השאלה הופיע במחשבתו, והוא היה יכול לענות גם כן רק במחשבה.
קול ורעש לא היו קיימים בעולם הרוחני המוזר כל כך.
הוא זכר את הספר, סיפור מתח עליו עמל ויגע וטרח במשך שנתיים, התאמץ לשלוח לעיתון בזמן מידי שבוע, קיבל משכורת יפה, ובסוף יצא הספר העבה שהיה לרב מכר, שם למטה בעולם אותו עזב.
הסופר החרדי המהולל חיכך בגרונו אם אפשר להגדיר זאת כך, וענה במחשבה שזה סיפור מתח חרדי.
שאגות של צחוק פרוע נשמעו למשמע התשובה, הכל בתוך המחשבה. אלפי שאגות מפחידות של צחוק פרוע. הוא לא יכל לראות מי צוחק, הוא רק שמע.
שוב דממת מוות מפחידה, דממה של העולם העליון.
- מי התיר לך זאת? נשאל.
הסופר החרדי ניסה לנקוב באי אלו שמות של רבנים, אך זה לא עזר.
- מיחו בידך. המשיך הקול.
מיחו בידי? הסופר החרדי ניסה להיזכר, אבל הוא לא היה צריך. מתוך האור האין סופי הבהיר הופיע פתאום לנגד עיניו דף נייר מקומט, "מכתב למערכת". כן עכשיו הוא נזכר. איזה קנאי ממאה שערים שלח לו מכתב מחאה חריף שהסיפור שלו מכניס את תרבות הגויים לתוך המחנה, דברים כאלה, זה היה בערך בפרק 28 או 32 "פרק 32 " הזכיר לו הקול בדממה, כן בפרק 32 נזכר הסופר החרדי המהולל, הוא קרא אז את המכתב בחיוך ואפילו לא בזבז עליו שנייה מיותרת של מחשבה, כמה מכתבים כאלו הגיעו במהלך הכתיבה, אבל הוא תמיד הצדיק את עצמו שיש לו היתרים ורבנים ולא התייחס בכלל, ובכלל, זאת הפרנסה שלו ובוודאי ובוודאי שזה מותר, והוא מכניס מסרים של קדושה וכו' וכו'...
אבל האור האדיר שממולו המתין עכשיו לתשובה.
הוא גילה שכל המחשבות שלו נקראו כבר אוטומטית ע"י האור, הוא לא היה צריך אפילו לטרוח לנסח תשובה כלשהי.
המכתב הוקרא בתוך מחשבתו, מילה במילה.
לסופר החרדי המהולל לא היה מה להשיב.
כל מחשבותיו הקודמות לא התקבלו ע"י האור האין סופי.
אלפי העותקים של רב המכר שלו החלו להיערם משום מקום על מאזניים שכמותן לא ראה מעולם.
מאזני בית דין של מעלה.
הוא התפלל שלא הכל נמכר. שנשארו המון עותקים במחסן, הלוואי שהמחסן יישרף! ניסה להרהר, ביחד עם כל העותקים שלא נמכרו עדיין...
הוא התבונן במאזניים. בכדור הארץ קראו לזה "מאזניים", אך כאן זה היה משהו אחר לגמרי. אי אפשר להסביר. כמה עשרות אלפים של עותקים הונחו שם במאזניים, מספר מדויק של חמש ספרות.
לא מכרתי כל כך הרבה מהספר! הרהר הסופר החרדי המהולל. כן, אבל הכרכים הנוספים הם ספרים שנקראו מספר פעמים... התקבלה תשובה.
פתאום הונח עוד כרך, ועוד כרך, הספרים לא הפסיקו כמעט להיערם. כל מכירה של ספר למטה, כל השאלה, פירושה עוד כרך בעולם העליון,
עוד כרך על מאזני המשפט.
אבל עטפתי זאת בקדושה! הכנסתי מסרים של תורה ויראת שמים! ניסה הסופר החרדי המהולל לטעון כלפי האור, אבל דבר לא עזר.
טענותיו עוררו גלי גיחוך וצחוק, אלפי גלים של בוז הגיעו ממקומות בלתי נראים, הבושה הייתה אדירה, והצחוק לא הפסיק לרגע אחד, הוא ניסה להסתתר, אך לא היה איפה.
המאזניים הראו שהרבה יותר מאשר התועלת אליה קיווה כביכול בכתיבת הסיפור, היה הנזק אדיר, נזק בלתי נתפס בכלל.
הפתקים ממאה שערים עמדו מולו. כאן בעולם הרוחני המוזר הוא לא יכול לזרוק אותם לפח הקטן שמתחת לשולחן, ללגום נס קפה ולהתמקד בעלילה המפותלת, לנסות לסגור "חורים", ולהספיק לשלוח למערכת לפני סגירת העיתון...
הוא זרק במו ידיו את גלגלי ההצלה לסל הניירות.
הקדוש ברוך הוא לא מקבל שוחד, זוכר את המשפט הזה?.... הוא זכר, אבל אם רק היה זוכר זאת בשעה שכתב את סיפוריו המפותלים והמסובכים...!!! המכתב שקיבל למערכת הופיע שוב ושוב, ולא הייתה לו כל תשובה, בדיוק להפך, הוא הודה שהצדק עם המכתב. למען האמת גם שם למטה ידע זאת, אך הדחיק זאת שוב ושוב ושוב. הוא נהיה אמן בהדחקת המצפון, בהתעלמות, עד שהגיע לכאן.
בעולם האמת הכל כה שונה, הכל כה הפוך, ממה שהיה בכדור הארץ. סיפוריו המהוללים שתורגמו ונחטפו היו כאן כה מבוזים, כה שנואים, לא היו שווים דבר!
כל עמלו היה לשווא.
דינו של הסופר החרדי המהולל נחרץ.
לעג ומשטמה ליוו אותו אל הגיהנום.
ספריו שימשו לו חומר תבערה, עשרות אלפי העותקים שהסבו לו כבוד ופרנסה נהפכו להיות עבורו הדבר הנורא ביותר.
זה העונש של מי שחשב לגייר את סיפורי הגויים, זה העונש של מי שזרק מכתבים ופתקים של יהודים יראים, ולא חשב שצריך להתייחס אליהם.
זה העונש של הסופר החרדי המהולל.
ודבר לא הציל.
