איזרעילי שרייבער: איבער ארויסברענגן פון די אייזערנע פירהאנג

קצת צפונה ומערבה מרומא, החול בשפת הים הוא שחור.

זהו חול שנוצר מסלע וולקני, חול עדין למדי, אם כי הזיפזיפ שלנו עדין יותר. שם ראיתי פעמים רבות יהודים מרוסיה. יושבים על החול השחור הזה, מביטים בים. לא היה להם הרבה מה לעשות, הם גרו בבתים שכורים בל?אד?יס?פ?ו?ל?י, העיירה הצמודה לחוף. הם לא עבדו, העם היהודי דאג לפרנס אותם, וכאשר היה מספיק חם, הדבר הטבעי ביותר שיכלו לעשות היה ללכת מעט לחוף הים, לשבת על החול, ולהביט אל הים. מערבה. שם, מעבר לאופק ומעבר למים היתה אמריקה, לשם הם הביטו ולשם הם התכוונו.

אני הבטתי בהם, ושאלתי את עצמי מה קורה כאן? תהיתי מה עלי לעשות כדי לשנות את המהלך המעוקם הזה של נהירת יהודים מברית המועצות לאמריקה. איך להביא אותם למקום ששייך להם ושאליו בעצם הם יצאו מלכתחילה, כשהתחילו את מסעם החוצה מברית המועצות - ארץ ישראל.

בסוף כידוע הם, יהדות ברית המועצות, הגיעו לישראל. אבל לדעתי לא היה חסר הרבה שכולם, כל המיליון, היו נעלמים בארצות הברית, ואלינו לארץ היו מגיעים רק מעטים, מאות אחדות בלבד.

כמו בפרוטוקולים

השנה היא 1986, ואני נשלחתי לרומא לשרת כמנהל הסוכנות היהודית באיטליה. איטליה נחשבה תמיד לארץ שאין בה הרבה יהודים (45 אלף) והעלייה ממנה מועטה, אם כי לרומא חשיבות מסוגים נוספים במערך הפריסה של הסוכנות היהודית בעולם. לכל היה ברור שהתפקיד העיקרי שלי לא יהיה לגרום לעלייה המונית של יהודים איטלקיים, ולכן הכנתי את עצמי למשימות אחרות. שכללתי ככל יכולתי את האיטלקית שלי, ולפני הנסיעה נפגשתי חיים אהרן, ראש המחלקה לעלייה דאז. הוא אמר לי: "חוץ מהמשימות שדיברנו עליהן, יש לי עוד בקשה: בעיירה ליד רומא יש מרכז של הג'וינט. נאספו שם כמה יהודים מאיראן שרוצים להגיע לארצות הברית. צור איתם קשר, ונסה לשכנע אותם לעלות. אם לא, לפחות נסה לבנות אצלם זיקה לישראל".

בסדר, אמרתי. זו לא היתה המשימה הדחופה ביותר עם בואי, אבל לא הזנחתי אותה. בתחילת 1987 קמתי ונסעתי לאותה עיירה, לאדיספולי שמה.

מה זה הג'וינט, ומדוע לאדיספולי? לעם היהודי יש כמה וכמה ארגונים עולמיים רבי עוצמה, בדיוק כמו שכתוב בפרוטוקולים של זקני ציון. אחד מהם הוא הסוכנות היהודית, שמטרתה להעלות יהודים לארץ ישראל. השני הוא ה'היאס' שמטרתו לסייע ליהודים להגר לארצות הברית. הג'וינט הוא ארגון שעוזר ומסייע ליהודים בכל מקום, ולכל מקום.

כאשר התחילה תופעת הנשירה בדרך מברית המועצות, החליט הג'וינט שאיטליה היא המקום הנוח ביותר לטפל ביהודים המצפים לוויזה לארצות הברית (השגת הוויזה הזו היתה באחריות ההיאס). הם חיפשו עיירה שתהייה מספיק קרובה לרומא, שבה מתבצעים ההליכים, ושתהיה זולה לשכירת דירות. לאדיספולי היא עיירה קטנה, שבתחילת שנות ה-60 נבנו בה הרבה מאוד דירות, אותן קנו איטלקים מהמעמד הבינוני-נמוך כדירה שנייה לחופשת הקיץ (לאיטלקים מהמעמד הגבוה יותר היו דירות מפוארות ווילות לאותו צורך, ליד הים או בהרי הדולומיטים). את הדירות הללו אפשר היה לשכור בזול, ולשכן בהן יהודים, שציפו חודשיים-שלושה עד שהעם היהודי ידאג להם לוויזה לארצות הברית. אין מדובר בוויזה רגילה, אלא בוויזת פליט, שפירושה רישיון עבודה בארה"ב. בזכות הארגונים היהודיים, זכו אותם פליטים גם בכרטיס טיסה ובתמיכה כספית ואחרת בשלוש השנים הראשונות.

התחלה איראנית

לאחר גל העלייה והנשירה של שנות ה-70 נחסמו כידוע שערי ברית המועצות, והג'וינט הקטין מאוד את פעילותו ברומא. בתקופה שבה נסעתי לרומא החל טפטוף של יהודים מאירן החוצה. חלק מהם עלו ארצה, חלק אחר ניסה להגיע באמצעות הג'וינט וההיאס לארצות הברית.

הג'וינט גייס מהארץ את אורי, מדריך דובר פרסית כדי לעבוד איתם. יצרתי איתו קשר, וביקשתי להיפגש עם האיראנים. הוא ארגן מפגש במרכז הג'וינט, ושם דיברתי איתם. סיפרתי להם על ישראל, כולל על ריטה ועל אמא שלה. הם בכו. אף אחד מהם לא שינה את דעתו ואת מסלולו ועלה לארץ.

זה היה בחלק הראשון של 1987, ואז אורי התחיל לספר לי שיש פתאום בלאדיספולי יהודים מברית המועצות. כך מתרחשות תולדות אומות, דברים שאיש לא שם אליהם לב ולא חש בהם. בשקט, יוצאים יהודים ועוברים לארצות הברית.

כאמור, המספר היה עדיין קטן, 300 או 400 איש. שלחתי דו"ח לארץ, אף אחד לא התרגש, וגם אני לא.

מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות ב-1985. כבר בשנים הראשונות לשלטונו הובילה המדיניות המהפכנית שלו לגידול במספר היהודים שקיבלו היתר להגר מברית המועצות. בשנת 1986 קיבלו 904 יהודים היתר עזיבה, בשנת 1987 קפץ המספר ל- 8,155, ובשנה אחר כך הוא כבר היה 18,961 - מספר מדהים ממש, אבל עדיין אף אחד לא רצה להבין את התהליך שקורה. היהודים האלה, שהצהירו כי בכוונתם להגיע לקרובי משפחתם בישראל, לא הגיעו לארץ, אלא ללאדיספולי ומשם המשיכו לארה"ב.

ב-1989, הכמות הגדלה והולכת של יהודים שהגיעו לאיטליה בדרכם לארצות הברית החלה גולשת גם לעיירות אחרות. מאנציו בדרום, ועד סנטה מארינלה צפונית מעט ללאדיספולי. השיטה היא פשוטה: יהודי מברית המועצות שמגיע לאיטליה בטיפול הג'וינט מקבל סכום כסף מסוים לשבוע, ואיתו הוא שוכר דירה, קונה אוכל ומסתדר. אסור ליהודי הזה לעבוד, והוא גם לא זקוק לכך: הכסף שהעם היהודי מעמיד לרשותו אמנם אינו מאפשר לו חיי מותרות, אך די בו כדי לחיות ללא בעיות. וזה כולל גם טיולים יפים לרומא ולסביבתה, ועוד תענוגות שאיטליה יכולה להציע.

הסבך הזה יצר סיפורים משעשעים. פעם בלאציו, בדירה של זוג צעיר מיהודי רוסיה, ראיתי גביע גדול כמעט כמו הדירה שלהם. מתברר שהשניים הם טניסאים, שנרשמו לתחרות טניס שנערכה באזור, וזכו במקום הראשון.

ככלל, הכמות הגדולה הזו של הפליטים היהודיים לא גרמה אי נוחות לסביבה האיטלקית. אבל פה ושם, למרות הלב האיטלקי החם, נשמעו רטינות, וגם היו כותרות בעיתונות. יום אחד אפילו קיבלתי, כאחד הנמענים, מכתב מראש עיריית סאנטה מארינלה, ובו הוא מסביר שאין לו מאום נגד יהודים, חלילה, אבל העיירה שלו היא עיירת נופש יוקרתית (וזה נכון), והיא לא בנויה למספר כזה של פליטים. הם אמנם לא מבקשים כסף מאיש, אבל הם מטילים על העיר עול בביוב, באיסוף זבל, באוטובוסים לרומא שמלאים תמיד, ובעוד שורה של קשיים. ראש העיר הזה צדק. הג'וינט, אגב, דאגו לרצות את כל ראשי הערים האלה, ובמיוחד את עיריית לאדיספולי, שלה קנו אמבולנס ודברים דומים. בדרך כלל, כמעט לתדהמתי, האכלוס של כל היהודים האלה בדרכם לארצות הברית עבר בשקט.

דבר עם בני עמך

יום אחד עשיתי מה שאני בכלל לא בטוח שהיה מותר לי לעשות, קבעתי פגישה עם הקונסול האמריקני באיטליה, מר צ'יפרל. לא ביקשתי אישור לפגישה מהארץ או מהשגרירות; הסוכנות איננה הקריירה ארוכת הטווח שלי, ולא חששתי מהערה בתיק שתעכב את קידומי. כשנכנסתי לחדרו, הענק והמפואר, בארמון מרהיב שבין ויה ונטו לפיאצה ברבריני, אמר לי הקונסול מיד: "כבר הרבה זמן אני שואל את עצמי מתי תבוא אלי".

זו היתה שיחה מיוחדת במינה. שאלתי אותו: "מדוע אתה נותן אשרות פליט ליהודים האלה? הם אינם פליטים. את הווייטנאמים שטובעים בים אתם אפילו לא מוציאים מן המים, וליהודי שאיננו פליט אתם מעניקים אשרת פליט? ליהודי הזה יש מדינה משלו, הוא יצא מברית המועצות כדי להגיע למדינה הזו. אני כאן ויכול להעלות אותו על מטוס לישראל לו רק אמר שהוא רוצה, ואתה מנפיק לו אשרת פליט? זה שקר על חשבון פליטים אמיתיים אחרים".

אני לא יודע אם תאמינו לי, אבל שקלתי אז לייצור קשר עם קבוצות פליטים וייטנאמים ולהציע להם שיפגינו מול השגרירות האמריקנית עם שלטים: 'למה אתם נותנים ליהודים מרוסיה אשרת פליט ולנו לא?'

הקונסול האמריקני ענה לי: "תמיד חינכו אותי לעזור ליהודים. אתם העם הנבחר ויש לעזור לכם". נשבע לכם שזו היתה פחות או יותר תשובתו.

אבל היא לא סיפקה אותי, ולכן בפגישות אחרות עמו חזרתי על השאלה, עד שהוא ענה: "נכון, הם אינם פליטים, אבל אם אתה רוצה שהשקר הזה ייפסק, דבר עם בני העם שלך. היהודים לוחצים על הממשל בוושינגטון שיתנו עוד ועוד אשרות פליט כאלה".

אני זוכר שבשיחה הראשונה עמו הוא תקף אותי בכמה נקודות, אחת מהן נאמרה בלעג קל: "אתה מדבר בשם העם היהודי, אבל יש כאן שני ארגונים יהודיים אחרים - הג'וינט וההיאס, והם לא משתפים איתך פעולה, ויאמרו דברים אחרים לגמרי".

"הם כן משתפים איתי פעולה", עניתי לקונסול האמריקני. "תתקשר עכשיו אל המנהלים שלהם ותשמע". הנקודה הזו לא עלתה מאז.

עלי לומר שהקונסול האמריקני אמר את מה שאמר על סמך ניסיון העבר. העלייה של שנות ה-70 היתה עוינות גלויה בין אנשי הסוכנות היהודית לבין הג'וינט והיאס שלכאורה מפריעים בעבודה הציונית. אולי הם צדקו אז. קשה היה ליהודים אידיאליסטים מברית המועצות לקבל שיש ארגונים שמושכים אליהם את היהודים ושולחים אותם לארצות הברית. צריך לומר שגם אנשי הג'וינט וההיאס היו תוקפניים באותה עת כלפי אנשי הסוכנות. וכדי להבין טוב יותר את המצב אציין גם, שבעבר פעלו עוד שני ארגונים בקרב היהודים: אחד מטעם אנשי סאטמר, והאחר מטעם המיסיון הנוצרי, שפתח בית ספר לאנגלית ומועדון בלאדיספולי וניסה שם לנצר יהודים. למרבה מזלי, שני הארגונים האלה כבר לא פעלו בזמן שהייתי שם.

ב-1988, שנה שבה זרם הנושרים החל להיות משמעותי, יצרתי קשר עם לוני מאייר ועם מאליו דל'אריצ'ה, מנהלי הג'וינט. זה היה קשר מצוין. לוני היא אשה נעימה, שאמנם עמדה בראש הארגון שמימן את שהות היהודים באיטליה בדרכם לארצות הברית, אך לא היתה לה שום התנגדות שאפעל כדי לשכנעם אחרת. היא הבטיחה לי כל סיוע, ותמיד דאגה שאקבל אותו. היא גם הפגישה אותי שוב ושוב עם מנהיגים יהודיים מארצות הברית שהג'וינט אירח באיטליה, אנשים שבאו לראות את המצב שנוצר. כך ניתנה לי הזדמנות לשכנע אותם בנקודת ההשקפה שלי.

הרבה פאסטה גלגלתי על המזלג שלי בארוחות ערב במסעדות רומא ולאדיספולי למען העם היהודי. אני זוכר ארוחת ערב אחת שבה מנהיג יהודי של איזו קהילה אמריקנית נופף מולי אצבע זועמת, ואמר לי: "אתה לוחם נגד מתן ויזות ליהודים הרוסים לארצות הברית?" אמרתי לו "כן".

הזהירו אותי שעם ה'היאס' זה לא יהיה כל כך פשוט, כי מטרתו המובהקת היא העברת יהודים לארצות הברית. לכאורה, הרעיון שיהודים יעלו לארץ ישראל עומד בניגוד למטרת קיומם, אך כאשר באתי לבקר את ראשי הארגון במשרדם, נוצרה מיד אווירה של שיתוף פעולה, וגם הם עזרו לי בכל דרך אפשרית מכאן ואילך.

כך שיכולתי בכנות לומר לקונסול האמריקני: "אין מחלוקת, כולנו פועלים בשיתוף פעולה. גם הם מעוניינים שהיהודים יגיעו לישראל".

אחר כך הוא אמר לי: "העולים לא ייסעו לארץ ישראל כיוון שאתם ארץ לא חופשית".

"סליחה?" תמהתי.

"למשל, אצלכם אדם שרוצה לצאת לחו"ל צריך לקבל את הסכמת הצבא. בלי זה הוא לא יכול לצאת".

לקח לי כמה שניות כדי להבין מה הוא אמר. הוא התכוון לאישור מהמילואים, שאכן, באותם ימים היינו צריכים לקבל לפני נסיעה לחו"ל, אבל הוא ניתן תמיד ללא כל בעיה. סתם עוד טרחה ביורוקרטית. התפתלתי והסברתי לקונסול שלא עוצרים איש מלנסוע לחו"ל, אלא שזה כמו אישור ממקום העבודה, ואין אפשרות לצבא לסרב; שזה רק מטעמי סדר. סיפרתי דברי אמת וחצאי אמת ככל יכולתי. המבט בעיני הקונסול הבהיר לי שהוא מאמין לי כמו לסוחר מכוניות משומשות. ואז הוא אמר לי: "בשביל מה אתה כל כך מתאמץ, הרי ממילא אף אחד מהיהודים האלה לא יעלה לישראל? לעולם לא תצליח".

"למה אתה חושב?" השבתי, "השבוע, למשל, אני מעלה ארבעה".

זו היתה תשובה ממוזלת מאין כמותה. מתוך האלפים, עשרות האלפים, שהיו במעבר לארצות הברית, הצלחתי לשנות את מסלול הנסיעה של אחד-שניים. באותו שבוע זו היתה משפחה אחת, אחת בלבד. אבל יכולתי לומר את העובדה הזו כאילו היתה מעשה יומיום. שמה של המשפחה, אגב, הוא בייגלמן. לפני כ-15 שנה ביקרתי אותה בביתה היפה בברקן.

הרבי הבטיח

כאן צריך לספר על שליח חב"ד ללאדיספולי.

בדירה בלאדיספולי גר הרב פרידמן הצעיר ומשפחתו. הרבי מלובביץ' ביקש ממנו לעשות את שליחותו שם. ב-1987 הוא דיבר עם אותם יהודים איראנים מעטים, אשר היו כל מה שהיה בלאדיספולי, בדרכם לגלות החדשה באמריקה. פגשתי אותו, הוא אמר לי אז דבר שאני מזכיר כלשונו: "אמרתי לרבי שאני כבר לא רוצה להישאר בלאדיספולי, אין מה לעשות כאן, אני סובל מהחיים בגולה, הבת שלי כבר בגיל שהיא צריכה ללמוד בבית ספר מסודר". בקיצור האיש הזה ביקש שחרור. ואז, בתחילת 1987, אמר לו הרבי מלובביץ': "עליך להישאר. בקרוב ייפתחו שערי ברית המועצות, יהודים ינהרו, ותהיה לבסוף גם עלייה גדולה לארץ ישראל". כידוע לקוראיי, בין תכונתיי הטובות אין אמונה תמימה, אני גם לא מאמין גדול עכשיו, אבל את התחזית הזו שמעתי באוזניי כאשר לא היה אדם בעולם שחשב שזה יקרה.

כאשר כמות היהודים מברית המועצות בלאדסיפולי גאתה, היה לי אותו שליח חב"ד איש קשר נהדר. הוא לא היה מפונק כמוני, הוא לא גר ברומא, הוא גר בקרב היהודים, ואם היה מישהו קרוב אליהם בכל שעות היממה, זה היה הוא. ביקשתי ממנו הרבה דברים, למשל, לארגן מפגשים, והוא עשה הכול. דבר אחד ביקשתי ממנו בעיקר: "אם אתה שומע אצל מישהו נכונות לשקול עלייה, אנא התקשר אלי מיד". אמנם כל היהודים שם היו אמורים לדעת עלי, משום שהופעתי בפניהם לא פעם והסברתי שהם יכולים לפנות למשרדי בסוכנות בכל רגע. אולם היה ברור לי שבתוך המסה הזו של אנשים, לא כולם קלטו את המסר. ובכן, יום אחד מתקשר אלי אותו איש חב"ד ומספר לי על אלכסנדר בייגלמן ומשפחתו הצעירה שמתעניינים בעלייה. מיד יצרתי איתם קשר. כאן עזר שיתוף הפעולה עם אנשי הג'וינט וההיאס. שינינו את מסלול הטיפול בהם, והם היו בדרכם לארץ.
זו הסיבה שיכולתי לפלוט בפני הקונסול את התשובה על העלייה, כאילו היתה עניין שבשגרה.

הקונסול נדהם מתשובתי. אני חושב שהיא שינתה המון בהתייחסות שלו. כי זו היתה הבעיה של כל הגורמים המטפלים בדבר גם בארץ. הם היו בטוחים שאין מה לעשות: היהודים מברית המועצות נוסעים אך ורק לארצות הברית, אולי לקנדה, אבל לעולם לא לישראל. אם אתם חושבים שהמלחמה שלי היתה לשכנע את הקונסול האמריקני, אינכם מבינים את המצב. המלחמה שלי היתה לשכנע את הגורמים בישראל שיכול להתחולל שינוי. "אם אתה רוצה, אני אשלח לך טלקס מיד כשאחזור למשרד עם שמותיהם של העולים", אמרתי לקונסול האמריקני.

"אנא, עשה כך", הוא אמר. ומאז הוא ביקש שאשלח לו בכל שבוע את שמות העולים לישראל. הם היו מעטים, אבל לדעתי זה אחד הדברים שיצרו מהפך בנקודה הכי חשובה: שינוי תהליך מתן אשרות הפליט לארצות הברית.

לשנה הזאת בירושלים

כאן אני כבר חייב להסביר לקורא המבולבל משהו על תהליכי העלייה או הנשירה, ומה זה בכלל. למדתי זאת בעצמי ולא ביום אחד. מסלולי העם היהודי מוזרים ומפותלים הם.

בשנה המדוברת, 1987, היתה ברית המועצות סגורה. איש לא יצא משם סתם כך, לא היגר ובטח שלא עלה לישראל. זו היתה תקופה שבה נערכו בכל העולם הפגנות 'שלח את עמי', שזעקו כי יינתן ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל. אני בעצמי הייתי חלק מארגון הפגנות כאלה ברומא; אלפי אנשים יצאו לרחוב. הראיתי למארגנים, לכמה מפלגות איטלקיות ובעיקר לרדיקלים, איך לכתוב 'שלח את עמי' בעברית, ו'לשנה הבאה בירושלים'. כתבתי זאת על דף נייר, ולמחרת ראיתי בהפגנה את הסיסמאות הללו מצוירות כרזות ואפילו כרזות ענק. אלה היו הפגנות מרשימות, שבהן תשעים אחוז מהמשתתפים לא היו יהודים. תאמינו לי שזו הרגשה משונה מעט לחלוף בפיאצה רוטונדה, מול הפנתיאון, ולאורך שכיות האמנות שברומא, כאשר אתה חלק מתהלוכה ענקית שדורשת 'לשנה הבאה בירושלים'. אגב, אחרי כך אמרו לי האיטלקים - "מה פתאום 'לשנה הבאה בירושלים?' איך אומרים, בבקשה בעברית 'בשנה הזאת בירושלים'. לימדתי אותם, ובקונגרס של המפלגה הרדיקלית ברומא באותה שנה, הנושא היה - מה שאתם שומעים - 'לשנה הזאת בירושלים'.

זו היתה האווירה, כל העולם נלחם והקדיש מאמצים ותקציבי ענק כדי לסייע ליהודים לצאת מכלאם ולשוב למולדתם. אף אחד לא הפנים שהיהודים בברית המועצות למדו שאפשר לנצל את כל המאמץ הזה כדי להגיע לארצות הברית בכלל.

כאמור, איש לא היה מקבל אשרת הגירה מברית המועצות, אבל היה יוצא מהכלל אחד, אם נתמזל מזלך ואתה יהודי, הרי בזכות הלחץ הבינלאומי התירו הרוסים 'איחוד משפחות מטעמים הומניים'. זה היה התהליך: ישראלי היה שולח בקשה לאיחוד משפחות ליהודי בברית המועצות. אותו יהודי היה הולך עם הבקשה למשרדים המתאימים, כולל הקג"ב, ומבקש לצאת לאיחוד עם משפחתו. זה לא היה סתם תהליך שבו הישראלי היה פיקציה. בדרך כלל הישראלי היה מישהו שעלה מברית המועצות בשנות ה-70, ושהלך באמת למלא טפסים אצל עורך דין, תהליך שגם עלה כסף.

כך היהודי שהיה כלוא בברית המועצות קיבל אישור יציאה. אם היו טיסות ישירות ממוסקבה לתל-אביב, אותו יהודי רוסי היה מגיע אכן למולדתו. הרוסים לא הסכימו לטיסות ישירות, ותכף יובן כמה העניין הזה היה חשוב. היהודים היו טסים בדרך כלל לווינה או מגיעים אליה ברכבת, ואז, ברגע שהגיעו לאדמת המערב היו אומרים: "יופי שהגעתי לכאן. אני לא רוצה לישראל, אני רוצה לארצות הברית". זה נקרא נשירה.

אל תדבר!

בשלב מסוים שלחו אלי לרומא את לארה וייסבלט. לארה, עולה בעצמה מברית המועצות, סייעה לי בעיקר בתרגום לרוסית, וגם דיברה בעצמה עם היהודים. היה לה ניסיון בשנות השבעים, שנות היציאה ההמונית הקודמת מברית המועצות. היא עבדה בווינה בקבלת העולים. על לארה סיפרו שבפעם הראשונה שהיא שמעה בווינה יהודי שאומר "אני לא נוסע לישראל, אני רוצה לארצות הברית", היא התעלפה. לא מטפורה. התעלפה.

נסעתי בעצמי לווינה לראות את הדבר הזה, לראות אם גם אני אתעלף. כך זה נראה: הנוסעים יורדים מן המטוס, ובאולם הראשון מחכים להם שלושה - נציג ההיאס, נציג הג'וינט, ונציג הסוכנות היהודית. ראש הסוכנות היהודית בווינה באותו זמן היה דב שפרלינג. היהודים המגיעים כבר יודעים מה לעשות. הם אומרים: אני רוצה לארצות הברית. נציג הההיאס רושם אותם, והם מחכים ליד נציג הג'וינט. הג'וינט יטפל בהם מכאן ואילך. משם לוקחים אותם באוטובוס ללינה ראשונה בווינה, ואז הם מועברים לאיטליה. שם הם מחכים עד שהאמריקנים מנפיקים להם ויזת פליט.

אחת הפגישות הראשונות שלי עם היהודים הרוסים ברומא היתה לאחר ששכנעתי קבוצה מהם לבוא אל האולם שליד המשרד שלי, לשמוע על ישראל ולראות סרט. הם באו. היתה להם בקשה אחת: "אנחנו רוצים לראות את ישראל לפני שנחליט". "בבקשה, סעו לישראל", אמרתי להם. "את זה אנחנו לא יכולים לעשות", הם השיבו לי, וככה למדתי עוד משהו על טירוף המערכות. יהודי שיוצא לישראל נחשב לפליט כל עוד לא הגיע אליה. ברגע שכף רגלו דורכת בישראל, האמריקנים כבר לא יחשיבו אותו יותר כפליט. אגב, בצדק גמור: הכול היה שקר מלכתחילה, היהודי הזה לא היה פליט גם קודם. הוא פשוט לא עלה על המטוס שיביא אותו לישראל. הכול משחק. שוב ושוב חזרתי על זה באוזני מנהיגים יהודיים מארצות הברית, הקונסול האמריקני, וכל מי שיכולתי לתקוע בינה בקודקודו.

עמדתי פעמים רבות בפני אותם יהודים, לפעמים מאה באולם, לפעמים שלוש-מאות, לא פעם אלף, ודיברתי אליהם. מה לא ניסיתי לומר? הכול. דברים משכנעים ודברים לא משכנעים. שאנחנו אוהבים אותם, ושאנחנו כועסים עליהם. אף אחד לא יכול היה לומר לי מה להגיד, וכאשר שאלתי, למשל את דב שפרלינג, מה לומר להם, הוא השיב: "אל תדבר אליהם בכלל. בשביל מה אתה עושה את זה, אתה רק משפיל את עצמך ואת מדינת ישראל".

תירגע, אין פתרון

אני רוצה שתבינו את מצבי. אני יושב במשרדי, במקום הכי יפה ברומא, בין פיאצה נאבונה לבין קאמפו די פיורי, ומשתגע. לידי מתפתח הפרונקל של העם היהודי, וזה לא מעניין אף אחד. כל חודש אני שולח דו"ח לארץ, וזועק: יש 300 נושרים. יש 420, יש 2,200, יש 12 אלף, צריך לעשות משהו. המספרים האלה היו של השוהים באותו חודש באיטליה. חלק נסעו כבר, וחלק אחר נכנס. מה שאני יכול לעשות זה רק לשכנע את אלה שנמצאים בינתיים באיטליה. בארץ לא הצלחתי ליצור אותה אווירת היסטריה שבה הייתי אני.

התחלתי לגייס את כל מי שיכולתי. רבים מהשגרירות עזרו לי, במיוחד מירון גורדון, אדם צעיר יחסית שהיה נספח בשגרירות וידע רוסית. הוא בא איתי ללאדיספולי ותרגם בעבורי את דבריי. אחרי כמה זמן קיבלתי אישור להעסיק דוברת רוסית במשרדים שלי, ובעיקר: שלחו לי עזרה - את לארה ואחריה עוד. עד תום תקופת שליחותי כבר תפח הצוות שנשלח אלי מהארץ ל-15 איש. ביניהם זאב אברמסון, סופה לנדבר, שעדיין לא היתה בפוליטיקה, ואחרים.

כמובן שהגיעו גם ראשי מחלקת העלייה בסוכנות, דוד לוין, אורי גורדון, שמחה דיניץ, וכל מיני אנשים נלווים. פעם גם יוסי גינוסר הגיע. האווירה הכללית אצל רובם היתה שאין מה לעשות, ושאני תמים, איש רוח שכותב טורים ולכן טבעי שאתרגש. אבל שאירגע, כי אין לכך פתרון.

איש לא כתב על זה בעיתונים, לא הציע פתרונות. שקט. לא היה לי ממי לקבל הוראות או הדרכה, אבל מתוך חיבור של פרטים הצלחתי ללמוד כבר מהו הפתרון לעניין: טיסות ישירות לארץ, או כל צורה אחרת שתבטל את הצורה שבה האמריקנים נותנים ליהודי אשרת פליט. יהודי כמובן רשאי לנסוע לאמריקה, כך גם אמרתי ליהודים הרוסים, אפילו אמרתי: "למה אתם רוצים דרכון אמריקני? שוויצרי טוב יותר, תנסו להשיג לעצמכם אזרחות שוויצרית". את כל זה כל אחד יכול לנסות לעשות, אבל זה אולי קשה יותר כאשר הוא לא נחשב פליט אלא יש לו כבר דרכון ישראלי. בכל אופן, כך טענתי, זוהי בחירה חופשית אמיתית.

לבסוף, זה באמת מה שקרה. הנשירה נעצרה כשתהליך ההגירה לארצות הברית הועבר לרוסיה. מאז 1990, אם יהודי רצה להגיע לארצות הברית, היה עליו לבקש אשרה במוסקבה, ולא באיטליה. או בארץ, אחרי שהוא הגיע אליה, וכאזרח ישראלי. אבל אני הרגשתי אז, ואולי בצדק, שאני היחיד שמנסה לשנות את התהליך המוזר הזה, ובעיקר - מאמין שאם הוא ישתנה היהודים יגיעו לארץ.

השר בכה, ולא שכנע

לביקורים אצלי הגיעו גם שני שרי קליטה באותה תקופה, הראשון יעקב צור. הוא סייר איתי, פגש את היהודים, וחזר. זמן מה אחר כך התחלף השר ובמקום צור היה נציג ש"ס הרב יצחק פרץ. גם הוא הגיע. אז כבר היו הרבה יותר יהודים רוסים בלאדיספולי. הוא דיבר איתם. כשהוא סיפר להם על עלייתו לארץ ממרוקו, איך אמו שלחה אותו לבד לארץ בגיל 11, הוא בכה. בדמעות. אם הם התרגשו, זה לא ניכר בהרשמה לטיסה לישראל למחרת. כשלחצתי עליו לפעול באופן שישנה את הכיוון - ישראל במקום אמריקה, הוא שקע במחשבות ואמר: "ומה יקרה אם נעשה כמו שאתה מבקש, ואז ניצור מצב שבו יימנע מהם לנסוע אפילו לארצות הברית והם יישארו בברית המועצות ובגל אנטישמיות יישמדו?"
זו היתה האווירה, כאילו חלילה אם ננקוט בסוג של סלקציה ציונית נגיע שוב למצב שהיה שלפני השואה, שבו התנועות הציוניות דאגו רק לעלייה לישראל שלא הגיעה, ולכן היהודים נותרו באירופה והושמדו. "אבל הם יכולים לנסוע לישראל. אם הם יבחרו לנסוע לארצות הברית או לא לנסוע כלל, רק הם יהיו אחראים למצבם כתוצאה מכך", אמרתי.

הרגשתי שלא שכנעתי. האווירה באופן כללי היתה: אסור לישראל להתערב בחופש הבחירה של היהודי. כך גם טענו יהודים אמריקנים רבים שדיברתי איתם: חופש בחירה!  מנגד טענתי אני שאין מדובר בחופש בחירה, אלא בפיתוי שלא ניתן לעמוד בפניו וכמעט אונס לנסיעה לארצות הברית, או בעיקר איום: אם תגיע לישראל תאבד את הסיכוי הזה.

יום אחד הגעתי עם אלי עמיר, שמלבד היותו סופר היה אז כידוע ראש מחלקת עליית הנוער, לפגישה עם הקונסול האמריקני. היתה לו בקשה: לקחת קבוצה של נערים מלאדיספולי לסיור של שלושה ימים בארץ, כדי שיראו. מהקונסול האמריקני ביקש עמיר שלא יבטל את זכותם לאשרת פליט, למרות הביקור הקצר הזה בארץ. "זה בלתי אפשרי", היתה התשובה.

יום אחד אמר אורי גורדון למנהיגים יהודיים שטענו לזכות הבחירה החופשית של היהודי: "נכון, חופש בחירה זה טוב, אנחנו הולכים להודיע ליהדות אתיופיה שמעתה יש להם חופש בחירה: ישראל או ארצות הברית. תתכוננו לקלוט אותם".

דבר מאלף שמעתי פעם גם משמחה דיניץ, בתשובה לאותם יהודים שטענו שאין להם מה להגיע לישראל. היינו יחד שם, בלדיספולי, באולם של מרכז הג'וינט, מול קהל גדול, ואחד היהודים שאל אותו: "איך ישראל בכלל יכולה לקלוט אותנו? אנחנו אלפים ואתם מדינה קטנה".

הוא ענה: "אגיד דבר משונה. אם יגיעו רק 5,000 יהודים מרוסיה באמת לא יהיו לנו פתרונות, אבל אם יגיעו 50 אלף, אז מדינת ישראל תתגייס ולהכול יימצא פיתרון. כאלה אנחנו".

שעת טיפול של שרינק

ניסיתי לעשות כל מה שניתן, בעיקר לצרוח במכתבים לארץ שיזוזו ויעשו כבר משהו דרמטי. בינתיים המשכתי לדבר בכל הצורות. פעם הלכתי בעתיקות הפורום הרומאי ופגשתי את גילה אלמגור שהיתה בטיול עם בתה. שיבשתי לה את הטיול וביקשתי שתבוא איתי למחרת לדבר עם קבוצה של יהודים כאלה. היא הסכימה ובאה, דיברה וסיפרה (כמובן בעזרת מתורגמנית מהצוות שלנו). מקרים דומים היו כל הזמן. ניסיתי הכול. פעם קרה שטיפלתי בעלייתה לארץ של פסיכולוגית אמריקנית שהיתה מוצבת עם הצבא האמריקני בבסיס בנאפולי. ביקשתי ממנה לבוא אתי ללאדיספולי, לדבר עם היהודים, שיראו שאפילו אדם בעל דרכון אמריקני עולה לישראל. היא באה. הם היו קשובים, אבל מה שעניין אותם היה תנאי העבודה של 'שרינק', ככה הם אמרו. התברר שהיו בקהל כמה פסיכולוגים מרוסיה, שכשהם שמעו שיש פסיכולוגית אמריקנית הם באו להתעניין במחירים שאפשר לגבות באמריקה לשעת טיפול, יותר מאשר בסיבות לעלייתה לישראל. היא סיפרה להם שיש לה בת בישראל, ואז נשמעה מהקהל שאלה בתמימות מעושה: "הבת שלך דתייה?". "כן", הודתה האשה, וזה כמובן העניק לכל הקהל תירוץ מדוע העלייה איננה נוגעת לו.

האמריקנים מתחילים לדקדק

קשה לספר בכתבה, אפילו ארוכה, את כל מה שקרה באותן שלוש שנים מהרגע שבו גיליתי ממש לידי את הבעיה עד הרגע שבו היא באה על פתרונה לאחר שהחלו טיסות ישירות מרוסיה לישראל. ההנחה שלי שהיהודים הרוסים יגיעו לישראל, אם המסלול ישתנה, נתקלה כל התקופה הזו בתשובה נחרצת: זה לא יקרה. ישראל איננה כלל בתודעה שלהם ולעולם לא תהיה. פעם שלחו לי אפילו חמישה פסיכולוגים. הם ראיינו במשך שבוע את היהודים השוהים באיטליה, במטרה להבין אילו נימוקים ישכנעו אותם לעלות. "אין נימוקים כאלה", היתה לבסוף התשובה של הפסיכולוגים, "ישראל לעולם לא תצליח להעלות אליה יהודים מברית המועצות. ישראל איננה מעניינת אותם כלל".

זה לא היה נכון. בסוף התקופה האמריקנים החלו להקשות מעט בהענקת אשרת הפליט. שתבינו: בתהליך קבלת אשרת הפליט היה על היהודי להצהיר גם על רדיפות אנטישמיות. היהודים הצהירו על כך בין אם זה היה נכון ממש, בין אם רק נכון חלקית, ובין אם לא נכון בכלל. פעם יהודייה אחת אמרה: אני לא מוכנה להגיד שהיתה כלפיי אנטישמיות כי לא היתה. כאשר האמריקנים החלו לדקדק יותר בפרטים, זה שינה הכול.