מאת יעקבי שמעון
נולדתי בבסרביה בעיר בריצ'ן למשפחה יהודית דתיה בת ארבע נפשות. אבא ברוך גרופנמאכר היה סוחר ואמא חווה עקרת בית. אני הבכורה ואחי משה הקטן.
כשפרצה מלחמת העולם השניה הייתי בת 11. כל ימי גדלתי באוירה אנטישמית. החבל בסרביה היה שייך לרומניה ובשנת 1940 נכבש על ידי הרוסים. היהודים קיוו לשיפור במצבם ועל כן שמחו על הכיבוש. כעבור שנה הצליחו הרומנים לכבוש את חבל בסרביה בחזרה. אז התחיל מחול שדים אנטישמי נגד היהודים. הם הואשמו בשיתוף פעולה עם הרוסים, בביזוי החיילים הרומנים בעת שהובסו על ידי הרוסים ובניצול המשאבים של רומניה. המשטר הרומני שיסה את האוכלוסיה בתעמולה ארסית נגד היהודים כדי להיפרע מהם ולסלקם מאדמת רומניה.
מיד לאחר הכיבוש פקדו על כל יהודי בריצ'ן לעזוב מיידית את בתיהם ולהתרכז בכיכר העיר. היו צעקות ומכות ויריות. לא הספקנו לקחת הרבה ורצנו לכיכר. אלפי יהודים התקבצו בכיכר ואז קיבלנו פקודה להתחיל ללכת. לאן? לא ידענו.
הצעידו אותנו ברגל לעיר סיקורין מרחק 30 ק"מ מהעיר שלנו. הזקנים והחולים התמוטטו בדרך. בתחילה הוכו על ידי החיילים והז'נדרמים שליוו אותנו ולבסוף נורו למוות והושארו בצידי הדרכים. פרשים מצויידים בשוטים דרבנו את ההולכים בהצלפות ובקריאות לעג ובוז. הגויים עמדו מן הצד ושמחו לאידנו.
דודתי בתיה שהיתה בחודש התשיעי להריונה כרעה ללדת. היא התיישבה בצד הדרך ואנו ניסינו לעזור לה. חטפנו מכות ואולצנו להמשיך. מאז לא ראינו אותה יותר.
צעדנו ימים ולילות ללא אוכל ומים. מידי כמה שעות היו עצירות ואותן ניצלנו לרכוש מן הגויים דברי מאכל ומים. הם ניצלו את מצוקתנו והפקיעו מחירים. החלפנו מעילים בכיכרות לחם ותכשיטים תמורת תפוחי אדמה.
המשכנו ללכת והגענו לעיר וירטוז'אן מרחק 100 ק"מ מהעיר שלנו, שם הכניסו אותנו לגטו. היה צפוף ומחניק. 7-8 משפחות נדחקו לדירה של שלושה חדרים. התנאים הסניטריים היו ירודים והרבה חלו ומתו. בגטו היו ארבע משאבות מים והתור היה ארוך. המים היו מעופשים. את הגברים העבידו בעבודות של ריצוף כבישים וסיקול אבנים. הרבה לא החזיקו מעמד, כשלו ומתו. אוכל היה בצמצום רב והגויים ניצלו אותנו עד תום. הם חמסו את כספנו, תכשיטינו ובגדינו תמורת אוכל ומים. הקלגסים הרומנים והמולדבים התעללו והשפילו את הגברים, גזזו את זקנם, היכו והריצו אותם ממקום למקום. הקצינים אנסו את הנשים בלי רחם.
לאחר תקופה של כמה שבועות בגטו הארור הובילו את היהודים ליער קסאוּץ מרחק של כ- 40 ק"מ. גם במסע הזה סבלו היהודים מהצלפות וירי בכל מי שנחשל. הסתבר שהרומנים רצו להתיש את היהודים במסעות ארוכים וכך להיפטר מהם.
ביער קסאוץ הפרידו את הגברים מן הנשים והילדים. הגברים נלקחו ל'מחנה עבודה'. בדיעבד נודע כי כפו עליהם לחפור תעלות ואחר ירו בהם וחיסלו את כולם. כך איבדתי את אבא שלי.
לאחר ימים ארוכים ביער קסאוץ הוליכו אותנו לכיוון נהר דניסטר ששימש גבול עם אוקראינה. הלכנו בימים ובלילות הקרים ישנו באסמים ובמכלאות של כבשים וחזירים. החורף היה בעיצומו. קפאנו מקור, רעבנו ללחם, גופנו הלך ונחלש. ילדים רבים חלו ומתו וכך גם הנשים. לאורך נתיב מצעד המוות ראינו הרבה גופות של יהודים - נשים וילדים. סבתה לייבה, דודה פרומה, אמא, אני ומשה הקטן השתדלנו לתמוך זו בזו ולהישאר ביחד. באחד הימים אפסו כוחותיה של סבתה לייבה והיא כשלה בדרך. ניסינו לעזור לה ומיד חטפנו מכות. המשכנו ללכת ודודה פרומה התעקשה להישאר לידה לעזור לה. מאז לא ראינו אותן יותר.
לילה אחד שהינו בדיר חזירים ומשה הקטן ביקש מים. הוא היה צנום, חלש וחולה. לא היו לנו מים. משה גסס כל הלילה. בבוקר גילינו שהוא מת. לא יכולנו לקבור אותו כי האיצו בנו לקום וללכת. כך איבדתי את אחי הקטן בדיר חזירים.
המשכנו ללכת במסע אין סופי בין כפרים עלובים. עברנו יותר מ-200 ק"מ. השורות התדלדלו, המוות היכה בכל יום ובכל לילה. החיילים החלו לפזר אותנו בין החוות הנטושות. בכל בית שנמצא ריק שיכנו כמה עשרות נשים וילדים. את אמא ואותי השאירו בכפר בריזובקה ליד הנהר בּוג. בבית הקטן שהינו שלושים נשים וילדים. אמא סבלה מרעב ומתשישות וקדחה מחום. באפיסת כוחות היא שכבה על ברכי ואני ניסיתי לעודד אותה. לא יכולתי לעשות דבר רק ללטף את שיער ראשה. בלילה היא נפטרה בזרועותי. בכיתי הרבה כי לא נותר איש ממשפחתי ואני רק בת 11.
התחלנו לחפש עבודה אצל הגויים תמורת פרוטות או מעט אוכל. מצאתי עבודה אצל זקנה אחת בשמירה על הגינה שלה מפני ציפורים ותרנגולות שלא ינקרו את הזרעונים. העלים של הצמחים בגינה שמשו ליצירת מטאטאים ומברשות וזה היה מקור פרנסתה.
לקראת סוף חורף 1943 הלכתי לעיר ברשאד לחפש קרובי משפחה. בשוק של ברשאד פגשתי מכרה ושאלתי אותה על משפחת זיידמן. היא הפגישה אותי עם קבוצת יהודים מהכפר סומיבקה ואלה הוליכו אותי אל דודתי יוכבד - אחות אמי.
דודה יוכבד נדהמה לראות אותי וטיפלה בי במסירות. בכפר סומיבקה גרו כמה יהודים שעבדו אצל הגויים האוקראינים בקולחוז. חיינו בצמצום, בפחד ודאגה. הגויים התייחסו אלינו כמו אל בהמות אבל התנחמנו בעובדה שלא הרגו אותנו.
יום אחד בלי שום התראה כינסו הגרמנים את כל היהודים בסביבה. חששנו מן הגרוע מכל. הוליכו אותנו אל נהר הבּוג, שבו צפו גושי קרח וציוו עלינו לרדת אל המים תוך כדי איום במכות ובירי מרוביהם המכודנים. נכנסנו למים בבגדינו. המים היו קפואים ורעדנו מקור. הבגדים הרטובים הכבידו עלינו והוסיפו לתחושת הסבל. הגויים מסביב הביטו בנו באדישות ולא נקפו אצבע לעזור לנו. שהינו במים הקפואים כ- 20 דקות וזה נראה כמו נצח. הרגשנו חסרי אונים מול הרוע של הגרמנים ולא יכולנו לעשות דבר פרט מלהחזיק מעמד. ואז הורו לנו לצאת מן המים ולשוב לבתים. זו היתה התעללות סדיסטית שבסופה הרבה חלו ומתו. החיים שלנו לא היו שווים הרבה והודינו לאל על כל יום שעבר.
לאחר כשנה בכפר סומיבקה הגיעו הרוסים ושחררו את אוקראינה מן הכיבוש הגרמני. היתה שמחה גדולה והרגשה של שחרור. דודי שלמה גויס לצבא הרוסי ובמהלך המלחמה נהרג. נותרנו שתינו - דודתי יוכבד ואני - לבד.
בסוף המלחמה חזרנו לבריצ'ן עיר הולדתי ושיקמנו את חיינו. מעט מאד יהודים שבו לבריצ'ן. רובם נספו בדרכים, בהוצאות להורג ובהתעללויות. סיימתי לימודי תיכון ואוניברסיטה והתחלתי ללמד בעיר צ'רנוביץ שם הכרתי את ליאוניד שפיקיליס ובאנו בברית הנישואין. ב- 1971 עלינו ארצה עם דודתי יוכבד ומאז אנו באשדוד.
סיפורה של הגב' אסתר שפיקיליס הוא אחד מחמישה סיפורים של ניצולי שואה אשר סופרו ליעקבי שמעון, ותועדו על ידו בחמישה ספרים לאחר עבודת חקר של אימות הפרטים ותיארוך המאורעות על רקע מלחמת העולם השניה והשואה הנוראה שפקדה את יהודי אירופה.
ספרים אלה מהווים גלעד לבני משפחות הניצולים שלא שפר מזלם והם אבדו בתהומות הגהינום שכפתה עליהם גרמניה הנאצית, שזכתה לסיוע מצד משתפי פעולה אנטישמים.
עוד משמשים הספרים עדות לגבורה, למעשי הישרדות מופלאים, לכח הרצון לחיות והשאיפה לעתיד טוב יותר. רוב הניצולים לא שיתפו אחרים במה שעבר עליהם ובאחרית ימיהם מצאו תעצומות נפש לחזור אל מוראות השואה ולשחזר את התלאות והסבל שעברו עליהם בשנים הקשות ההן. כל חמשת הספרים מצויים בארכיון של מוזיאון 'יד ושם' בירושלים.
