5 שנים לפני
יש ימים בהם אתה קם לכיוון מטרה שהצבת, יש לך לאן לצעוד והאתגר מהבהב נגד עיניך.
יש ימים בהם אתה לא קם, כי אין לך למה. אתה יושן עד שעה מאוחרת, מביט כל רגע בשעון מחכה שהחמה תפנה מקומה ללבנה, למה? ככה. גם אתה בעצמך לא יודע, אתה שואב סיפוק מעוד יום שעבר, אכן, אוי לאותו סיפוק.
ויש ימים בהם אתה קם למטרה מפוקפקת, אתה מקרטע בעלייה:
אם אתה אדם בעל חוט שדרה אתה תלחם, ותנצח, אבל אם אתה מפסידן רכרוכי, אתה תפסיד. ובדרך כלל אחרי שמפסידים מתחילים להשתעמם, ומה אתה עושה כשאתה משתעמם?
אצל יוני פורטלסון כשמשתעממים נהוג ללכת לפיצרייה.
עמדתי להיכנס לחנות לאסוף את מגש הפיצה שהזמנתי חצי שעה לפני. כששמעתי קול מוכר במקצת סובבתי ראשי. "למה קנית פיצה בלי תוספות? היית הולך על האנשובי!!" שאל אותי אדם מבוגר בעל עיניים ירוקות.
"אני דתי!" דחיתי אותו בנימוס.
"אההה" הוא פלט וניגש לדלפק. הנהנתי לכיוונו. וניסיתי לדלות את שם האיש מנבכי תאי הזיכרון שלי, אך ללא הצלחה. שמרתי על חיוך קפוא וחיכיתי שהתור יתקדם. למזלי ניגש אל האדם איש מגודל ולא סימפטי, טפח על שכמו ומשך אותו החוצה.
הטלוויזיה הייתה מעל ראש המוכר. הוא חייך לכל עבר ללא הפסקה, את האמת לא הצלחתי להבין מהיכן מגיעים לו הכוחות נפש להתמודד עם כל הקליינטים המציקים, אלה שסופרים כמה קרטונים שמת להם בתוך המגש, 'ולמה לא שמת לי הרבה תוספות?' אתם יודעים על מי אני מתכוון.
השתעממתי קשות בתור, וכשמשעמם מחפשים תעסוקה, התעסוקה הייתה הטלוויזיה.
"תתקדם, דוסלא'ך...." דחף אותי מישהו מאחריי. אפילו לא הסתובבתי. מייד התקדמתי שתי צעדים ושוב התור נבלם.
היה הפסקה של פרסומות קצרצרה, המנחה הבטיח שבתום שתי פרסומות הם מייד ישובו. הייתי פתי והאמנתי שכעבור שתי פרסומות הם יחזרו, עברו 6 פרסומות וסוף סוף המנחה חזר.
האשה שלפניי פטפטה ללא הרף עם האשה שעמדה אחריי. זאת שמלפניי שלפה מתיקה מצלמה דיגיטלית ושאלה את זו שמאחריי. "למה לא תקני מצלמה דיגיטלית??"
"אני לא טובה בכל הבלאגן הטכנולוגי" השיבה לה.
"אוי, זה ממש קלי קלות" היא הקישה באצבעותיה. חיוכה הקרוש של האשה מאחריי שלא הגיבה במאומה לדבריה של 'חברתה' החל להכאיב לה ככל הנראה. היא הציצה בשעונה בתקווה שהאשה הטכנולוגית תבין את הרמז. תהיתי איך היא לא משתעממת לדבר, מיותר לציין, היא לא הבינה את הרמז והמשיכה לפטפט.
יופי, סוף-סוף חדשות.
הפטפטנית שתקה והסתכלה על מגיש החדשות, כמו כולם, רוצים חדשות טובות.
זה לא היה חדשות טובות, התחרטתי שניגשתי אל הפיצרייה כדי לשמוע את קול השטן ניתז מפיו של המנחה.
ומה קרה בחדשות?
-----
הם הביטו בעפר התיחוח תחת רגליהם. המעדרים הקישו ברצפה במקצב אחיד כדי ליצור תעלה להניח את הגופה הדוממת.
עשרות אנשים שנראים כה שפופים.
חלקם בוכים ומוחים דמעות מעיניהם.
חלקם ממלמלים פרקי תהילים לעילוי נשמת הנפטרת.
חלקם מסתפקים במבט קודר ולא מחייב, לצאת ידי חובה ושלא נקפיד עליהם.
אוי, זאת אחותי! אחותי!! אני עדיין לא מעכל, דמותה של שיפי מצטיירת במוחי עם חיוכה המקסים שובה הלב שוב ושוב, הנה היא--- כאן. מולי. שוכבת ללא נוע, הולכת ממנו, לעולמי עולמים.
סכר הדמעות התפרץ. לא עמדתי בנטל, אמא התייפחה, הוצאתי מכיסי ממחטות ורודות הגשתי לה והיא נגבה את עיניה. היא הסתכלה בי ובשאר אחיי כיהלומים של ממש, פתאום כל ילד נהיה חשוב עשרת מונים מיום לפני, מה לעשות שהזמן שוחק גם את הרגשות שלנו.
עכשיו אבא אומר קדיש, פעם ראשונה שקולו נסדק. עד עכשיו תמיד אבא היה דמות חזקה שנדמתה לי תמיד שגם אם סופת הוריקן תשתולל לא תזיז אותו כמלוא הנימה, עץ נטוע עם שורשים עמוקים. כעת הוא מתייפח כמו ילד בן שלוש שלקחו ממנו סוכרייה. באמת לקחו ממנו סוכרייה.
מסע ההלוויה הסתיים. עלינו על רכבו של שלוימי שכננו, הכל היה נוגה ושחור. השמיים התקדרו ובכו איתנו. עם כל משפחתנו שבכתה ברכב.
שלפתי את הארנק שלי שהיה טמון בתוך כיסי. ידעתי מה אני הולך לעשות, פתחתי את הרוכסן.
שיפי- - -
איני זוכר במשך כמה זמן בהיתי בתמונה. אני רק זוכר איך יד החליקה עליה וגררה את הדמעות שהצטברו שם. הדמעות שלי, הדמעות שלי.
מישהו העביר ידו על גווי השחוח. זרם חמימות חלף בו.
זו אמא. היא ליטפה את גווי ועכשיו את פניי בערגה משל הייתי בנה האובד שלא ראתה אותו מחצית היובל, נשקה על מצחי וירדה מן הרכב בפסיעות שעד כה לא הכרתי, פסיעות כבדות כאלו.
עדיין נותרתי ברכב, חושב מה עליי לעשות כעת. עד עכשיו הייתי בגדר ה-חבר של שיפי. היינו אחים מסורים אחד לשנייה, אומנם פער הגילאים שלנו הוא 6 שנים, אבל שיפי הייתה זו שמספרת לי על כל חוויותיה, הייתי משתף אותה בכל מכמני חיי, סודותיי הכמוסים ביותר היו ידועים לה.
נכון, הם "היו" ידועים לה. צמרמורת חלפה בי.
שיפי מתה. זה הכה בי במכה אחת, שטלטלה אותי חזק מאוד.
לא, זו בטח אשה שטעו בזיהוי וזו לא שיפי שלנו, ניסיתי להדחיק את זה, להאמין בבלתי אפשרי.
זו שיפי, היא מתה. היא מתה, היא מתה, אוי, אלוקים שלי, למה????.
הרגשתי איך שהקרקע בוערת תחת רגליי. אבדתי את התחושות. הכל היה מעורפל ומטושטש.
אבא פתח את דלת הרכב, הכניס ראשו פנימה. "תרד יוניל'ה שלי, תרד צדיק'ל שלי" אמר. קולו היה שבור. פתאום ריחמתי עליו יותר משריחמתי על עצמי. אבא נראה כה חיוור ותשוש. כתפיו היו שמוטות, הניצוץ התמידי בעיניו, נכבה. ואני עוד נותר בי טיפת מרץ לעודד, מצבו יותר קשה משלי, זה בטוח חשבתי, וצדקתי.
פניו של אבא הלבינו. שפתיו העלו קצף. "אבא??" זעקתי אליו.
הוא לא ענה.
"אבא!!" ניערתי אותו.
עיניו התגלגלו בחוריהן והוא לא הגיב.
הסאה הוגדשה במלואה. הבטתי בו שוב, עוד פעם סחרחורת תקפה אותי, ניערתי את ראשי מצד לצד, אולי זה יעיר אותי, זה העיר. הדלת הייתה פתוחה, קפצתי בזהירות וצעקתי.
"הצילו!!!" הרגשתי נוזל גולש בלחיי. הרמתי את ידי וניגבתי את אותו הנוזל. טעמו המר נגע בקצה שפתיי. בכיתי.
"הצילו!!" גדוד אנשים שנראו מבוהלים שעטו לעברי. הם נשאו עמם שתי בקבוקי מים צוננים ויצקו על פני אבא. אחד מהאברכים עיסה את רקתו של אבא. עיניו פלבלו, הוא גירד אותם. לא הבחנתי בשתי האברכים שעמדו ליידי עם כוס מים ומחכים שאלגום טיפה. לא לגמתי, הסתכלתי על אבא, הוא חייך אליי חיוך מזויף. ופתחתי בריצה לבית.
טיפסתי במדרגות הבניין. עיניי היו טרוטות ונפוחות. אבדתי את עצמי בתוך ים המחשבות שסחפו אותי הרחק מהמציאות. שתי שכנותיי, רחל ורבקה עצרו רגע מולי, הם הסתכלו בי, בימים אחרים הן היו משחקות בבניין, ילדות שובבות ומלאות מרץ ותמיד צפו במוחי בתור ילדות שצוחקות, כרגע הם נראו לי, קשוחות, חמורות סבר.
העולם שלי- - - - חרב, נפל שדוד, קרס. איך שתרצו. את התקווה לראות את שיפי לא בערתי מעצמי.
פתחתי את דלת הבית בעצבנות. כולם הסתכלו בי במבט מלא רחמים.
רציתי לצעוק. "דיייי!!!! מספיק עם זה, אני מסכן אבל למה לאמלל אותי עד כדי כך?". במקום להושיט כתף ולסייע, לעודד אותי הם מסתכלים עליי במבט של תשעה באב. מבט מרוחק. הם לא רוצים להשתתף בצערי, זה מה שהרגשתי.
קרסתי אל תוך המיטה שלי. ידיי היו מעל ראשי ורגליי פסוקות. השקפתי על הרקיע ועל שלל הכוכבים שמנצנצים, מבהיקים בזיוום. השקפתי, דמיינתי, הזיתי...
נרדמתי.
"יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן".... שמעתי במעומעם. העברתי יד על עיניי וגירדתי אותם. פיהקתי בקול.
"שימי, מה אתה עושה פה?" שאלתי את אחייני הקטן והחמוד בן ה-3 בתמיהה. בדרך כלל צביקי, אח שלי הנשוי בא אלינו רק בחגים ומדי פעם בשבתות.
היום לא חג. היום לא שבת.
אוי, אוי לי.
שקעתי שוב בחלומות הטרופים שלי. שימי יצא מהחדר מזמזם שירים שלמד מהגן. כתפיי רטטו, פרצתי בבכי ממושך שהיה אצור בתוכי.
אבא ואמא נכנסו אל החדר. הם סגרו את הדלת אחריהם. הביטו בי, במבט שופע אהבה אין קץ, חמלה, רגש, שאבתי את כל מה שיכלתי מהרגע הזה שחלף.
אבא התיישב במיטה ממולי. אישוניו התכווצו, לפני שהיה פותח את דבריו אישוניו היו מתכווצים. אמא ישבה סמוך אליי וליטפה את גבי.
ידעתי שמה שהם צריכים לספר לי זה משהו חשוב, ויחקק באותיות של דם בליבי. הסתכלתי על אבא. הוא כחכח בגרונו ופתח.
"יוניל'ה, היום.. היום אחותך, בתי היקרה נרצחה על ידי גורמים לא ידועים". אמר.
עדיין לא הבנתי איך שיפי מתה, או נהרגה. לחשוב שהיא נרצחה? לא עלה אפילו בקצה דעתי. כולם נראו לי פתאום מרוחקים במידה מסוימת, אולי זה היה מערבולת הרגשות שחסמה אותי להתחבר לסובבים אותי, זו גם אופציה.
נ-ר-צ-ח-ה- - - - - - -
נ-ר-צ-ח-ה- - - - - - -
עדיין לא הפנמתי את המידע החדש שנגלה אליי, ידעתי ורציתי לא להאמין, רציתי, אבל ידעתי שזו המציאות.
את החלאה אתפוס הבטחתי לעצמי, דמה של שיפי אינו הפקר.
כבר למחרת פתחתי את תיבת הדואר כדי לקחת את 'המודיע'. עלעלתי בכתבה על "בחורה חרדית שנרצחה" לא יודע, אבל לא התחברתי למה שהפרשן כתב שם, דברים שלא תאמו את שיפי נכתבו שם.
גם הם טועים, ניחמתי את עצמי.
אולי לא?
המשכתי לקרוא את הכתבה, הרגשתי איך הדם אוזל מפניי, איך נשימתי הולכת וכבדה, ראשי מסתובב . צלילות דעתי פגה.
החוורתי. רעדתי.
פחדתי מהלא נודע שאופף אותי ומכיר כל פרט בי, הוא לא חפץ בקיומי לפי מה שכתוב...
הוא גם מסוגל.
קברה הטרי של שיפי נרקם במוחי. זרי הפרחים שהניחו עליו. חיוכה התמידי, הכל חזר אליי....
גם אני יכול להיות שם?
ניסיתי להיכנס לראשו של הרוצח, לא הצלחתי. תחושת מיאוס גאתה בי רק כשחשבתי עליו. מיאוס, והרבה שנאה. שנאה מפעפעת ויוקדת.
נ.ב. מחכה לתגובות
ששזור באופן מדהים בתוך הרגש
...
, ומה שנותר לקטן כמוני
לאחל זה רק בהצלחה,
....
