"הצלע~השלישית"- פרק 7

הרב משה ישב קפוץ ברכב, ושאל בחשש. "מה הוא עושה?"

ראיתי את הרכב נכנס לתוך החניון החשוך והנידח, המקום דומם ושומם מאנשים,כרגע רק אנחנו והאיש נמצאים, נכנסנו אחרי הרכב אל תוך לוע הארי.

הרכב של האיש נעצר.

"תעצור, תברח!" אמרתי לרב משה בפחד.
"אנחנו מוגנים, זה דלתות משוריינות" הוא אמר. בטח בעצמו באופן שלא מתקבל על הדעת בזמנים טרופים. "מה הוא כבר יכול לעשות לנו, לתת אגרוף?" המשיך.

האיש יצא מרכבו בדילוג, הליכתו הראתה נחישות מחושבת והרבה אומץ, נדמה שכל פסיעה שלו תוכננה מכבר, וצעד לכיוון הרכב בו שהיתי.

הוא הניף את זרועו בתנועה חדה קדימה, לא ראיתי כלום בידו. שגיתי באשליה שאין לו אקדח כי לאחר שנייה השמשה הקדמית שלנו התנפצה לרסיסים.

הרעש היה פתאומי וחזק. הרגשתי שברי זכוכית ניתזים עליי מכל עבר, התכופפתי אל הרצפה והרגשתי שמשהו דוחף אותי  למטה, או שמישהו נופל, הרמתי את ראשי והרב משה סימן לי באצבעו להתכופף.

כתם אדמדם היה על חולצתו של הרב משה, הוא נסה להסתיר אותו בעזרת מעילו, אבל הבחנתי בכתם ההולך ומתפשט. מייד הרמתי ראשי כדי לראות שוב את אותו אדם. ירייה נוספת שרקה מעל ראשי, הכדור חלף מבעד חלון הרכב. הבן-אדם מקצוען וצלף, כנראה שאינו רוצה לירות סתם כך.


אני חייב לצאת מהרכב, מוכרח לזוז, מוכרח להוציא את הרב משה מהרכב, מזרועו  נזל דם סמיך, הכדור חדר לזרועו הימנית. ראשו של הרב משה נשמט לאחור בחבטה עמומה שכמעט לא נשמעה. לקחתי סיכון והנחתי את ראשו על כתפי השמאלית.

כדור נוסף פגע ברכב. לא היה לי מושג היכן הכדור פגע,  עדיין לא העזתי להציץ מחוץ לרכב.

פחדתי שלאן שאסתכל דמותו תביט עליי ובחיוך ייתן לי ירייה בפרצוף. המתנתי מספר שניות, לקחתי נשימות עמוקות, ניסיתי לייצב את עצמי.

עכשיו מוטלת עליי אחריות גם לשלום הרב משה- הרהרתי בפחד. הרכב היה מנותץ והרוס, מן הרדיו דיסק נשאר רק דיסק, שגם הוא שבור.. מה שהרב משה אמר לי שנכנסנו אל החניון היה שטויות. "הרכב משוריין.." ראיתי עד כמה הוא משוריין.

הבדיחה על המשטרה, שתמיד הם מגיעים אחרי אירוע לא הצחיקה אותי, הבנתי עד כמה שזה נכון ומפחיד. לקחתי עוד סיכון, הצצתי החוצה.

האיש התקדם לעברי באיטיות.

מה עכשיו? מה צריך לעשות? להרים ידיים?

לברוח, להימלט, זאת הייתה המחשבה היחידה שעלתה במוחי.

אבל איך אפשר?

העברתי את המכונית להילוך אחורי, רוורס. נעלו של הרב משה הייתה בתוך דוושת הבלם. התכופפתי והסרתי את רגלו מהדוושה. לאחר מכן הצלחתי בעזרת כף ידי, להפעיל לחץ על דוושת הדלק. לחצתי בכל כוחי, ידי רטטה מפחד אבל הרכב היה בתנועה.

לא ידעתי לאן אני נוסע, הרכב היטלטל מצד לצד בפראות.

עדיין השארתי את כף ידי לחוצה על הדוושה. הרכב היטלטל שוב, אך הפעם ביתר חוזקה וגרם לראשי להיחבט במוט ההילוכים, לא התייחסתי לזה, הייתי באיבוד חושים.

החניון היה זרוע באבנים, הבנתי לפי כל הקפיצות החוזרות ונשנות. הרכב נתקל בעוד מהמורה וידיי לחצו ביתר חוזקה על הדוושה, הרכב תפס תאוצה. נכנסתי כנראה  לתוך כביש, לא היו מהמורות ואבנים שהפריעו, החזקתי מעמד. הכביש היה חלק, אולם רק לעת עתה.

שמעתי חריקת בלמים מלפניי ואחוריי, לא ראיתי מה אני עושה. צפירות חזקות נשמעו מכל כיוון. הסחרור המטורף של מכוניות לפני התנגשות.

הרכב התנגש מן הסתם ברכב נוסף, רעש איום נשמע, שניות בודדות לאחר מכן, הכל דמם. הרגשתי מנותק מהמקום, או בעצם......

לא הרגשתי.

-----

שימי ישב בחצר הסמוכה לקיוסק. הטיפוח הייתה מילה נרדפת למילה קיפוח במקום המשווע לסדר הזה, במקום בו אמור להיות קרוסלה היה כסא רעוע שעליו הוא התיישב. הקוצים והדרדרים היו בגובה בני אדם  שימי הוציא בזהירות חפיסת סיגריות מכיסו, הביט לכל עבר לוודא שלא עוקבים אחריו.

הוא שלף סיגריה מהחפיסה . והדליק את הסיגריה מהמצת שהייתה קבועה בכיס חולצתו תמיד.

מישהו טפח על שכמו, זה לא טפיחה של רבנים, ידע בוודאות. הוא הסתובב לאחור במתינות. "אהה שלומי, מה איתך אחי?"
"אחלה, הכל מעולה. מה אתה עושה בחוץ עכשיו?" שאל. "אתה לא אמור להיות בסדר?" המשיך. שלומי היה שבבניק טיפוסי, הוא למד עד גיל 17 בישיבה ולאחר מכן החליט על דעת עצמו לפרוש מעולם הדת, אומנם לבושו תאם לבוש של בן תורה ליבראלי, אך תוכו היה רקוב מתוכן. כשאמר "אתה לא אמור להיות בסדר?" הוא לא התכוון מדאגה, זה היה התרסה מכוונת, אבל שימי לא התרגש משלומי, הוא בזה לו בליבו. והשיב לו.

"אתה צודק, עכשיו יש סדר אבל אנל´א מרגיש הכי טוב, טיפה לנוח לא מזיק.." הוא סידר את הקמטים בחולצתו שוב ושוב ותלש גבעולי פרחים בעצבנות.
"שימי, אם לומדים-אז צריכים ללמוד הכי טוב, אם לא- אז לא, מבין את החילוק?" את הסקירה הזו עוד ערך בימים בהם היה בישיבה קטנה, הוא התלוצץ עם חבר מרעיו על הישיבה, על הלימודים, הם ערכו תדריך לעצמם:

בזמנים בהם לומדים-> אז לומדים עד הסוף. שזה אומר התמדה ללא ליאות, הקשבה, השתתפות בשיעורים, דרך ארץ ושאר הדברים שמסתעפים.

ואילו בזמנים בהם לא לומדים-> אתם יכולים לראות מה שלומי עושה כרגע, מתבטל ומתבטל ומתבטל ושוב מתבטל. הוא לא עושה כלום עם עצמו, כל היום משחק, ורק מדי פעם מואיל בטובו ויוצא לעבוד.

שימי הבין את כוונתו של שלומי ולאן הוא חותר, אך הוא לא רצה להפנים את זה, זה יותר מדי כנה ואמיתי, האמת לפעמים מציקה ומטרידה, לפעמים אתה מעדיף לשקר את עצמך מאשר להטיח את האמת הכואבת.

הוא הנהן בראשו לשלומי הנהון חלוש. שלומי לא יכל להסיק מההנהון הלא מחייב הזה כלום.

שימי הביט בצג השעון. "אווו" קרא בקול. "אני חייב לעוף מכאן אחי, נשתמע" וצעד לכיוון הישיבה.
    
דלת הכניסה לישיבה הטלטלה ברוח, ורעש הטריקה הציק לשימי. הוא תפס אבן גדולה בידו הימנית ותקע אותה בצד הדלת, היא נעמדה במקומה וציריה נשמעו לשימי.

הוא לא התכחש לעובדה החדשה שנגלתה אליו:

יוני הוא כפוי טובה כפי מה שמסתבר, לא רק שהוא הביא לו את המכשיר, אלא יוני גם לא עונה לצלצוליו הבלתי פוסקים.

הוא לא ראה שינוי מיציאתו ממתחם הישיבה, הכל נשאר כמות שהיה. רק מחשבה אחת עדיין קיננה במוחו וככל שהשעות התאחרו המחשבות התעצמו.

´היכן יוני נמצא, ומה מעשיו ברגע זה´ כבר שעתיים הוא ממתין לו, מן הראוי היה שלפחות הוא יענה לטלפון, אבל הוא סינן ולא התייחס.

חשש קטן התגנב ללבו על הרב משה.  

החשש התחיל מרסיס מחשבה שמא יוני והרב משה עברו תאונה, זה כבר נהפך למעשה שבכל יום- תאונות הדרכים. הוא נחרד, וידע שיש סיבה לחרדתו כששמע את קולו בתא קולי.

הוא קיבץ את כל הרהוריו, דחק אותם הצידה.

יש לו מטרה בעולם, לא?

הוא עלה לבית המדרש, הולך ללמוד תורה.

-----

הרב כהנא חזר לביתו לאחר עמל יום לימודים מפרך, הוא פתח את דלת ביתו ודמויות ילדיו הרצות לא הצליחו לנער אותו ממחשבותיו הקודרות שמהם לא התנתק ביממה האחרונה.

מספר דברים הציקו לו, החל מהטבח שהחליט להתפטר ממשרתו, הרב כץ שהדלקת בלבו החמירה ותקף אותו וירוס נוסף. ויותר מכל, דבר אחר לגמרי הציק לו.

והדבר:

זה שהבחור יונתן פורטלסון כבר לא לומד, משוטט הרבה ברחובות, שמועות קטנות הפיצו עליו בישיבה, מחסיר סדרים, הוא עצר בעצמו, זה לא ייתכן, הרי בינו לבין עצמו הסכים שלא אכפת לו שהבחור לא לומד, החיים עצמם מורכבים מעליות ומורדות.

הציק לו שהוא ידע שהסיבה האמיתית לרצונו לסלק לאלתר את יוני מהישיבה, היא:

משום שאחיו הבכור של הרב מינדלמן, הרב חיימקה מינדלמן ראש ישיבת "מעלות התלמוד" ראה את יוני מטייל ברחוב סמוך לאדם שאינו דתי, מחילופי המבטים ביניהם הסיק שהם מכירים ובאמצעות מבטים הם קובעים היכן להיפגש.

זה פתטי- - גער בעצמו.

זה לא הגיוני-מנותק מהמציאות-חסר קשר מינימאלי, כן, כל זה נכון, הוא ידע בוודאות וללא שום צילו של ספק.

אז מה הבעיה? אולי הרב מינדלמן טעה? למה צריך לרקוד לפי חלילם של השמועות, למה?

תבע מעצמו. שתי סיבות עמדו לו לרועץ, והם:

שמסכסוך עם הרב מינדלמן לא יצמח טוב, להיפך, רק צרות הוא יכול לגרום לישיבה, רב חיימקה לא יקבל בחורים מהישיבה ויפיץ שמועות, ולא לזה זקוקים הבחורים.

והסיבה השנייה היא, הבחור עצמו, יונתן כבר לא מתמיד כמו שהיה, מטען יראת השמיים שהביא עמו התפוגג זה מכבר הוא חשש שמא בחורים מישיבתו הם הגורמים אפוא לירידתו הלימודית של יונתן.

למצוא עילה שתהיה מספיק טובה כדי לזרוק בחור מהישיבה, הרי אין לדעת מה יצמח מהבחור הזה או מצאצאיו ואסור סתם כך לנתק שורשים ולהוריד לו את החשק בלימוד התורה.

במוחו התגבש רעיון. הרעיון היה לעקוב אחר יונתן פורטלסון ולשים דגש למעשיו בעין יותר פקוחה ואובססיבית. הרעיון מצא חן בעיניו מכמה סיבות:

ראשית,  אין שום פסול בזה שהוא מוודא שתלמידו לומד תמיד, אומנם זה אמתלא למעשיו, אבל בסופו של דבר, זה מעולה וטוב.

שנית, כך הוא ידע עוד פרטים על תלמידיו בישיבה, ומידע נוסף יצטבר על התלמידים שהם למעשה הפסולת שמקומם-ברחוב ולא בישיבה פנימה.

ממחשבה למעשה-  הוא ניגש לטלפון בפאתי החדר, צלצל לרב מינדלמן, לשאול את דעתו בנוגע לרעיון שרקם במוחו רגעים קודם.

-"הרב מינדלמן, מה שלומו ידידי?"
-"ב"ה יום יום, לשם מה חייגת?"
-"רציתי להתייעץ איתך"
-"בשמחה, מה רצית?"
-"אחרי שאמרת שאחיך הבכור, רב חיימקה. ראה את יונתן מישיבתנו סמוך לאדם לא דתי החלטתי שעדיף לפקוח עין עליו ביתר שאת ולבחון כל צעד ושעל שהוא עושה, זה טוב לדעתך?"
-"לא רע, אולי עדיף במינון יותר נמוך"
-"מה פירוש-"
-"פירוש: לשים טיפה עין, העיקר זה לדעת אם הבחורצ´יק לומד או שמתבזבז בישיבה"
-"בסדר גמור, ניפגש מחר בשחרית?"
-"מסתמא.."
-"אז לילה טוב"
-"לילה טוב"...

הוא הוריד את השפופרת באנחת רווחה, המקום לבש צורה חדשה לדידו, הוא הביט מנקודת ראות שונה, והכל היה כמו שתוכנן. לכאורה אין שום דבר מעיק.

הוא נשא את התריסים מעלה ומשב רוח צונן קידם את פניו, ידיו נשענו על אדן החלון, מרפקיו סעדו את ראשו. ההמולה, השאון, ההמון המתערבל והמעורבב נראה יותר נחמד מתמיד.  הוא הביט בעוברים ושבים באנשים שנראו פתאום כה קטנים, כה נחמדים, כה שמחים. אבל הכל מרוחק- - הוא הרגיש מנותק לרגע מן המציאות העגומה, הוא רצה להישאר בתוך האשליה, לחיות את ההזיות.

קולות ילדיו נשמעו מעומעמים. רות הקטנה וההיפראקטיבית השתובבה סביבו, דרשה תשומת לב בדרך עקיפה- הוא נתן לה לכרכר סביבו ולא התייחס.

הוא שמע את רעש שעון האורלוגין המבשר ששעה תשע תמה, לפתע נזכר שעדיין לא התפלל, הוא תפס את כובעו בידו השמאלית ויצא את הבית בתנופה, רות צעקה לו שיחזור כי היא רעבה, אך הוא לא יכל להתייחס אליה, הוא פחד להפסיד את המניין האחרון בנחלת צדיקים, בית הכנסת האזורי.

הרחוב היה גדוש אנשים, ההמון שוטט ברחוב הירושלמי .

שעת לילה מוקדמת ומאוחרת כאחת, כיצד? הכל תלוי למי.

לצעירים הפוחזים- זו שעה מוקדמת.
אך לילדו שהיה בגיל של חלק מהארחי פרחי זו שעה מאוחרת לכאורה.

לבו דאב עליו כשראה קבוצת נערים יושבים סמוך לגדר ברזל ומפצחים גרעינים בקולניות, נותנים לכולם לשמוע שהם בסביבה, שחלילה לא יישכחו אותם, חזותם, לבושם ומראם העיד עליהם שהינם בני ישיבה או לכל הפחות היו בעבר הלא רחוק בני ישיבה, וכרגע, אפס. מישהו גרם להם לפרוש מעולם התורה ולעבור למקום אחר, להיטמע באינסוף רעיונות הסטרא אחרא. הוא המשיך לצעוד ונבלע בתוך ערבוב האנשים ופסע בזריזות לכיוון בית התפילה.

רכב מסחרי כחול חרק לידו, הוא אפילו לא כיבד את הרכב במבט, אלמלא הצפירה החזקה שהכריחה אותו לברר מי יושב במושב הנהג. הוא סובב ראשו במהירות, לא נתן לנהג צ´אנס להיעלם.

"אווו, רב חיימקה, מה שלומך?" שאל בחיוך מעושה. הכוח המעשי היה נתון בידיו של הרב חיימקה, ישיבתו התפרסמה בזכות בחוריה המתמידים וטיב מעלותיהם, הוא שם דגש על יראת השמיים של בחוריו ולא חת מלזרוק בחור.

המטרה ניצבה בעוז לימינו, המטרה הייתה שהישיבה תהיה נקייה מבחורים שבלבם לא בוערת אש התורה, שהלהבות היוקדות לא מרצדות מול עיניהם. ולנתק קשרים מרב כזה זה גובל בטמטום.

רב חיימקה הסיר את משקפיו מאפו. "קדימה, הכנס" הציע לרב כהנא.
"אתה מתקדם לכיוון השטיבעל?" שאל. הוא עשה חישוב במוחו, בהליכה רגלית הוא תוך שתי דקות בבית כנסת, ואילו ברכב הוא תוך חצי דקה, מה עדיף? אתם בטח מנחשים, הוא צריך להתפלל כבר.

הוא טיפס במדרגת הרכב וקרס אל תוך המושב הימני הסמוך לנהג. הרב חיימקה התרכז בכביש מולו. "לאן כבודו צריך?" שאל.
"להתפלל, לא אמרתי?" הזכיר.
הרב חיימקה הנהן בראשו. רגלו מעכה את דוושת הגז והרכב תפס תאוצה.
"אתה יכול להאט, אל תילחץ.." בקש הרב כהנא.
"לא, זה בסיידר גמור, אין לך ממה לדאוג!" אבל הוא דאג, ועוד איך דאג, האוטו נסע במהירות שחורגת מהנהוג והרב חיימקה אחז בהגה באי יציבות, הרב כהנא הביט בנוף שחולף נגד עיניו במהירות מסחררת, במכוניות שתוך מאית השנייה מתרחקות ורכבם המסחרי לוקח יתרון יחסי עליהם.

לפתע התפרץ משום מקום אל תוך הכביש רכב שחלונותיו מנופצים וללא אורות, הרכב זיגזג בפראות מנתיב לנתיב, הרב חיימקה עדיין לא הבחין ברכב ונסע ביד אמונה. הרב כהנא ניסה להביט אל תוך פני הנהג ברכב מולו אבל נחרד כשראה את ראש הנהג מוטל הצידה ודם ניגר ממנו. הוא השחיל ידו לצופר ולחץ בחוזקה עליו, האורות של הרכב מולו לא נדלקו והרכב התקדם במהירות מטורפת לכיוונו. שתי רכבים מאחוריו הספיקו לחרוק, ובלמו את רכבם מהתנגשות ברורה, אך בכל זאת נכנסו אחד בשני בחוזקה. הוא כבר ראה את עצמו בבית חולים מוטל באלונקה, הרב חיימקה הבחין ברכב אך מאוחר מדי.

באינסטינקט קיומי הוריד ראשו מטה, בידיו כסה את ראשו באשליה שהם יצליחו להגן מההתנגשות הממשמשת ובאה. הוא ספר שלוש שניות ונותק ממקומו. הוא הרגיש איך הכאב סוחט את עצמותיו עד אינסוף, הוא הרגיש איך כוחותיו עוזבים אותו, נוטשים את גופו. אישוניו התכווצו, עיניו נסגרו.


הוא אבד את הכרתו.

בתנוחה לא הגיונית הוטל על המושב, רגליו וידיו הסתבכו ונקשרו בתוך עצמם, העולם נראה שחור ואפל, זה כבר לא נראה, הוא היה בעולם טיפה יותר רוחני.


            

לאחר שבוע ימים

הוא פקח את עיניו. הכל לבן, אור הפלורוסנט פגע ישירות בעיניו החשוכות, זה לבן שמסנוור מדי.

צגי המחשב והמכשירים המאיימים היו סביבו כממלכה שלימה וללא סוף, הוא שפשף את פניו, חוט דק ניתק מידו השמאלית. ´מה זה?´ הרהר. שום דבר לא נראה ממשי, מרוחק מהישג יד במידת מה.

"אבא קם, אבא קם!!!" שמע בליל צעקות מילדים קטנים שפניהם אורו.
"מי אתם?" שאל. צלעותיו דחקו בו וכאבו. "איפה אני?" המשיך לשאול.
"אבא, זו אני, רות" חייכה אליו ילדה קטנה ובלתי מזוהה. "ואתה עכשיו בבית חולים, אני הולכת לקרוא לאמא" ויצאה את החדר בריצה. הילד השני, היותר קטן, דידה אחריה במאמץ ויצא גם הוא מהחדר.

הוא לא הבין מה פשר הריצות, הקריאות, כלום. הוא עיקם את שפתיו בייאוש וחזר לישון, או יותר נכון, הוא ניסה לישון אך ללא הצלחה, הוא היה ערני.

לאחר שתי דקות נכנסו אל החדר מספר רופאים, אחד מהם ניגש אליו. "שלום, מה נשמע הרב?" שאל אותו בחביבות.
"הכל בסדר, או בעצם לא, איפה אני?" תמה. הוא לא הכיר איש מהנוכחים, כולם נראו בעיניו כחבורת סקרנים שעוד דקה תלך, זה הזכיר לו את תאונות הדרכים בבני ברק, איך כל האספסוף צמא האקשן מתקהל סביב הנפגע ומביטים בו בהערצה משל היה טיפוס חשוב. הוא חזר והביט בפני הנוכחים בחדר ביתר ריכוז.

נתחיל מהתחלה:

הילדה הראשונה- היא הזדהתה בשם רות, השם היה מוכר לו עד כאב, הוא העיר תאים רדומים במוחו, אך ללא הצלחה, הידיעה ברחה מראשו.

הילד הקטן- את שמו לא שמע אבל פרצופו היה מוכר, מי אלה יכולים להיות? הוא השתוקק לדעת.

לחדר נכנסה אשה, או בעצם זו חנה. "חנה?" שאל בהיסוס.
"כן, מרדכי יקירי, מה שלומך? אתה חש יותר טוב?" התעניינה.

ואז הכל חזר אליו, זה הכה בו כמו פטיש 5 קילו. "רות, צביקי, בואו לאבא צדיקים שלי.." הם התקרבו אליו בהסתייגות, אבל לאחר שאימץ אותם קרוב ללבו והרעיף עליהם מחמאות ושבחים כמו שידע הם חיבקו אותו, חיבוק עז.

"אבא, למה לא אמאת לי אלום" שאל צביקי.
"כי אבא לא הרגיש טוב" השיב לו בנחת.
"ועכשיו אבא מרגיש טוב?"  
"נכון מאוד, עכשיו תצאו מהחדר ותביאו לי ולאימא לדבר, בסדר?"
"טוב אבא" ענו לו במקהלה. ויצאו מן החדר שראשם מופנה אליו.

חנה התעשתה ראשונה והפרה את הדממה ששרתה בחדר. "אתה יודע מי נהג מולך באותו ערב?" שאלה.
"לא, מאין לי לדעת.." התפלא. הוא נסה לדלות את פרצופו של הנהג ונזכר שבכלל לא ראה נהג. "את יודעת מי זה היה?" שאל בהתעניינות.
"מכיר בחור בשם יונתן פורטלסון?"
"תלמיד שלי, לא?"
"כן, זה משיעור א´, הוא נהג?" ובמוחו עברה החלטה לסלקו לאלתר מהישיבה.
"הוא נהג" השיבה. "אבל קודם לכן ירו בהם" הוסיפה פרט.
"מה הקשר ירו? פיגוע ירי?"
"זכור לך שאחותו של הבחור הזה נרצחה, כנראה שהוא הבא בתור-"
"זאת אומרת שהאיש שרב חיימקה ראה למעשה הוא הרוצח"
"מה????"
"אהה מצטער, את לא תביני על מה אני מדבר.."
"אז תסביר אולי?"
"רב חיימקה, אח של הרב מינדלמן, ראה את יונתן מיודענו מסתובב מספר פעמים סמוך לאדם לא דתי, כרגע מתחוור לי שהנ"ל עקב אחריו, ואני תכננתי לסלק אותו מהישיבה בגלל זה"
"להעיף אותו? על מה?"
"על זה שהוא מסתובב עם אנשים לא דתיים בפרהסיא, את יודעת, שמועות רצו ודברו על זה"
"מי ערב לך שמי שהיה לידו זה לא היה דודו או קרוב משפחה או עורך דין? איך אתה מעיף על דברים כאלו?"
"תקשיבי, ריננו על ישיבתי בגלל זה, הפיצו שמועה על הישיבה,את רוצה לשרוף לי את כל הגשרים?"
"רגע רגע, אתה מתכוון להעיף אותו?"
"כן, אני אעיף אותו בשבוע הקרוב"
"אל תעשה שטויות, הוא בחור נפלא והתיידדתי עם אמו, משפחה נפלאה"
"עכשיו אני מבין---"

דלת החדר חרקה. "מה את רוצה רות?" שאלה אותה אמה.
רות הציצה בהתגנבות. "שששששש" אמרה לאמה, פחדה שאביה יבחין בה.
היא סגרה את הדלת שוב בשקט.

הריכוז היה ממנו והלאה, הרב כהנא התיישב לראשונה על המיטה בכבדות והרגיש את כאביו העצומים.

הדלת נפתחה עוד פעם, אבל לא עמדה שם רות, עמד שם ברנש לא מוכר. "יש כאן יוני פורטל?" שאל במבטא אנגלי כבד.
"לא, מספר חדרים סמוך" השיב הרב כהנא, האיש החזיר לו חיוך מנומס ויצא מן החדר.

לפתע תפס הרב כהנא את השגיאה החמורה שיצאה מפיו. הוא הוציא את מכשיר המאושר מכיסו וחייג 100.


נ.ב. מחכה לתגובות שלכם:] תגיבו!!!!
אל תשאלו איזה צרות היה לי עד שהצלחתי לפרסם את הפרק, והנה הוא.

כולי תקווה שתהנו:]