הספר היה פתוח בידי, ראיתי את שם הסופר: מ.א. לא הסקתי מזה שום דבר למעשה, דפדפתי את ההקדמה, התחלתי לקרוא.
"הימים האפלים פרק ראשון"
לוס אנג'לס, קליפורניה ארה"ב.
הוא פסע חרישית ברחוב החשוך, חשוף כולו למטרות של גורמים לא מוכרים שרוצים לראות אותו 6 מטר עמוק באדמה. הזמן עוצר בעדו. הוא עוצר, מסתובב לאחור.
כלום.
הוא מביט שוב, חתולה נוברת בתוך פח אשפה מגלגלת פחית שתייה, הוא נרגע. זה לא אדם עם כוונת שמתכוון לחורר אותו.
את התחושות- כבר איבד. את החשק לחיות- סחטו ממנו. הוא הביט שוב על השעון, יופי, עוד 5 דקות הכל מאחורה.
לא, זה לא מאחורה, המשחק רק יתחיל עוד 5 דקות, הוא עדיין לא בהתחלה.
רכב אפור שעט ברחוב במהירות מטורפת, משהו מבוהל היה בנהיגה של הנהג. הרכב התקדם אליו.
חריקה צורמנית.
החלון השחור נפתח עד לחציו, רעול פנים יצא משם.
'זה הוא??'----
"בוא, תיכנס פנימה.." בקש-דרש רעול הפנים. משהו לא מוגדר, רעד מדבר לא ידוע חלף בגבו של אלכס, צמרמורת. הוא נכנס פנימה. נכנס ללא נודע, לאינסוף.
בפנים, דווקא היחס היה יותר טוב, רעול הפנים חשף את פניו, אולי הוא טיפה מפחיד, אבל אדיב באותה מידה.
שתייה ואוכל, הציעו לו. דרשו בשלומו, הם נותנים לו גיבוי.
בשביל מה?
גם הוא לא יודע.
אבל, למי זה איכפת. כל עוד הוא מקבל אבטחה צמודה הכל משתלם.
תוואי הדרך היה ישר כסרגל. ללא פניות, ללא סטיות או עיקולים. בצידי הכביש השתרעו ברגיעה כפרים שנראו עכשיו משום מה, ציוריים ודמיוניים.. השמיים מעל היו זרועים בכוכבים מנצנצים שהאירו במקצת את החשיכה העבותה מסביב, החימום ברכב הצליח להפשיר את פלג גופו העליון של אלכס הקפוא. ביטחון עצום פתאום נמסך בדמו, ביטחון מאנשים שלא מכיר?
לא, ממש לא-
הוא הרגיש הרגשה משונה, הוא הרגיש משהו שאופף אותו, זיכרונות עמומים עוד משחר ילדותו גאו בו, בבת אחת שבו אליו זיכרונות מתוקים. הוא כבר לא היה ברכב.
דמות אבא החייכן והנדיב עמדה בבהירות מול עיניו, חיוכו פרוש, גוו כפוף קמעא, מבטו חודר.
דמותו של אבא שהתמזגה עם גינת הנוי המלבלבת, אבא יושב על הכורסא ומתנדנד, כמו באותו ערב בשורה גורלי.
אלכס כמעט טבע בזיכרונות.
הוא היה בתקופה ההיא בן עשרים וארבע, בחור תוסס ומלא שמחת חיים, בן כמעט יחיד, אחותו הגדולה נישאה שנה קודם עם בחיר ליבה, סטודנט למדעי המחשב. סיים את שירותו הצבאי בהצטיינות, משם הדרך למשטרה לא הייתה ארוכה, והסב את עבודתו לשוטר מן המניין.
החיים שבו למסלולם הטבעי, מאורעות הצבא, המלחמות, החזיתות, הפציעות, הפכו לתמונות מנחלת העבר, אלכס התחיל בחיפוש אחר בת זוג, אשה לחיים.
באופן תמוה ומוזר, בכל פעם כשמישהי מצאה חן בעיניו וביקש להינשא לה, הוריו דחו אותה לאחר פגישת היכרות קצרה ולא מחייבת. המבטים רבי המשמעות שהיו מחליפים ביניהם הטרידו במידת מה את אלכס, הוא ניסה לרדת אל פשרם, אך ללא הצלחה, משהו מוצפן היה בעיניהם, אולי אפל? זו גם אפשרות קיימת.
לאחר סדרת פגישות עם בחורה נאה ומשכילה שמצאה חן בעיניו וגמר אומר להינשא לה, הפגיש אותה עם הוריו. הם שאלוה אם הוריה עדיין הולכים לכנסייה, היא השיבה בנחרצות ש--- כן. והם הורידו גם אותה מן הפרק.
הוא היה אובד עצות.
הוא רצה לדעת את הסיבה העומדת מאחורי כל מסך השתיקה המוזר הזה, ולא זכה לתשובה. בן טוב וממושמע הוא היה, ולא רצה להמרות את פיהם ולכן עוד המשיך לציית לבקשותיהם ודרישותיהם, אבל הוא ידע שזה לא לעוד הרבה זמן.
ערב אחד, לאחר יום עבודה קשה ומאומץ, מצא את אבא בגינה יושב על הכורסא החומה וממתין לבואו.
-"שלום אלכס" קידם אותו ופרש חיוך שהיה שמור לעת בואו של אלכס מהעבודה.
-"שלום אבא, נו, מה חדש?"
-"חוץ מהתאריך, כלום. אני צריך לשוחח איתך, גש לאכול ותחזור הנה, וכמה שיותר מהר"
-"מה קרה?"
-"כרגע? כלום לא קרה, אך תבוא"
הוא שם ליבו לתשובה המתחמקת. "ומתי כן קרה משהו?"
אבא חייך חיוך מתנצל. "אל תדאג, לך תאכל ותבוא הנה"
-"ירד לי התיאבון, מה קרה?"
-"פעם שלישית, תאכל, תשבע, ותבוא"
הוא ראה שאבא נחוש בדעתו, ניגש למטבח- הארוחה הייתה מוכנה על השולחן הקטנטן.
את הארוחה סיים במהירות ובחוסר תיאבון ניכר. החזיר את הצלחת לכיור וחזר לגינה.
-אכלת?
-כן, היה טעים מאוד.
אביו הביט בו מבט עמוק. הוא נטל כיסא והתיישב סמוך אליו.
הוא פתח וסגר בעדינות את שעון היד שלו.
"אלכסנדר" אמר לבסוף, לאחר שהייה של מחצית הדקה. "אתה בטוח רותח מזעם עלינו, עלי ועל אמא על שאנו פוסלים בקצב את כל המועמדות הנראות בעיניך" הוא הנהן בראשו בהסכמה. "תראה, אני ואמא חיים בשבילך, נושמים בשבילך, ורוצים רק את הטוב עבורך. אנו מבקשים, אולי דורשים, חפש לך בחורה יהודייה"
אלכס נדהם, ראשו סחרחר עליו. "מה? מה קרה לך? מה פתאום? מי אני קשור ליהודים? עזוב אותי.. זה , זה יפריע לי בקריירה, אבל בראש ובראשונה- איני יהודי ואיני אוהב יהודים!!"
אבא הישיר את עיניו, וריכז את מבטו אליו. "אבא שלך, יהודי. אמא שלך, יהודייה. וגם אתה.. אלכס, גם אתה יהודי!"
אלכס אבד את התחושות.
"אתה בסדר? אלכסנדר? הלו?" אבא זינק ממקומו ורץ למקרר, בתנופה הריק אל פיו של אלכס חצי כוס מיים צוננים.
אלכס השתעל. עיניו התכווצו ונהיו לקטנים, הוא נאנח. אט אט התאושש ונשימתו שבה להיות סדירה.
-אני מצטער
-מצטער על מה?
-על זה שהנחתי עליך את כל זה כמו פצצה.
-זה בסדר, אל תדאג. אני רק רוצה לדעת מדוע הסתרת ממני את זה עד עכשיו?
-זה סיפור ארוך.
-אני לא לחוץ בזמן.. אתה רוצה לספר?
-אתה מסוגל בכלל לשמוע?
הוא הנהן ראשו בשקיקה. אור הירח האיר מעל ראשיהם בזוהר מיוחד, אבא פתח בסיפורו.
"נולדתי במינכן, ביישוב יהודי לכאורה רגיל, כשהייתי קטן פאות עיטרו את ראשי וחוטי ציציות השתלשלו ממכנסיי. לראשי היה חבוש באורח תמידי כובע קסקט והייתי הולך לחיידר כל יום.
המצב הזה לא נמשך זמן רב, עלייתו של העריץ, אדולף היטלר ימ"ש ששונא יהדות מושבע היה הפכה את הקערה על פיה, שומרי היהדות נרדפו באכזריות. מיותר לציין שכל בתי הספר היהודים נסגרו בזה אחר זה.
אבי זכרונו לברכה רשם אותי לבית הספר הציבורי, הפאבליק. למדתי שם היטב ושוב הייתי בראש רשימת המצטיינים, חבריי הגויים לא הפסיקו להזכיר לי את מוצאי, שמי היהודי המובהק, אברהם אקרמן התנוסס כטלאי והיווה עילה מספקת להתנכלות תמידית, חיכיתי להזדמנות בה אוכל להחליף את שמי וזו הגיעה- בעת שנרשמתי לתיכון.
ביל מילר, שם ומשפחה נפוצים במיוחד, היה השם שבחר לעצמו אברהם אקרמן. זמן קצר לאחר בואי לתיכון פרצה מלחמת העולם השנייה, הלימודים השתבשו ולא התנהלו כסדרם ואברהם שב להוריו המודאגים, עיירתם הייתה סמוכה לחזית, והיה ממה לחשוש.
יום אחד פרצו הנאצים לעיירה השקטה שלהם, ובעזרת תושבים מקומיים צמאי דם השתלטו על העיירה על נקלה וגררו את כולם אל היער, היהודים נצטוו לחפור בור עמוק ולהיכנס אל תוכו. שעה לאחר מכן כיסו את כולם בעפר שנערם בחוץ והמתינו.
מהומת הצרחות, זעקות השבר, נביחות הכלבים מצמרי השיער, וצעקות "שמע ישראל" המהדהדות, השתרר במקום שקט איום, שקט מצמרר. דממת מוות הייתה במקום. האדמה חדלה לנוע.
אברהם היה באותה שעה בדרכו לבית, בלב היער המוביל לעיירה. באמצע הדרך שמע זעקות והביט מן הצד בטבח הנורא, הצטמרר במקומו וברח להתחבאות.
הנאצים לא הפסיקו לחפש קורבנות נוספים, בעזרת כלביהם סיירו בכל המקומות האפשריים ולאחר מספר שעות ארוכות כנצח עזבו את המקום, אברהם נשם לרווחה. הוא יצא ממחבואו כסהרורי, רועד כולו מהפחד שלפת אותו כצבת והביט לצדדים, משלא ראה אף אחד, רץ את המרחק הלא גדול בינו לבין המקום שראה את החיילים, הוא הגיע למקום, רגבי אדמה היו פזורים בכל עבר, הוא חשב שזה חזיון תעתועים- -
הוא התבדה.
בידיו חפר באדמה שכיסתה את קרוביו. בעקשנות המשיך והמשיך לחפור, אצבעותיו שנפצעו ודם החל ליזול מהם כבר כמעט ופסקו מלהקשיב לו, לאט לאט חדרה למוחו ההכרה כי לחינם הוא עמל. הגרמנים ימ"ש הרגו את כולם. זה לא אפשרי להישאר חי שעות רבות שאדמה כבדה חוסמת את דרכי הנשימה, זה לא אפשרי, ואפילו אם יקיריו שכבו בשכבה העליונה של האנשים, מעל אלפי בני האדם לא ייתכן שמישהו חי.
אברהם התיישב בכבדות על הקרקע ובכה, בכה ללא הפסק, על המשפחה, על החברים, על יקיריו, על שונאיו, על כל אלו שמתו- - - בגלל שהם יהודים.
השחר עלה. צמרות העצים היוו מחסה מהשמש המתחזקת. הוא נשבע באותו יום לנקום את נקמתו בגרמנים.
איך?
הוא ברח מחוץ לגרמניה- הצטרף למחנה הפרטיזנים, במהלך אחד הקרבות נורה ונפצע אנושות, לאחר חודש הוא פקח את עיניו. מצא את עצמו מרותק למיטת בית חולים, ומחובר לצינורות שונים ומשונים.
חודשים ארוכים ישב אברהם בבית החולים.
בודד.
איש לא שלח לו מכתבים.
ביקורים? מיותר לציין שלא היה מי שיבקרו, הוא גם לא חיכה לאף אחד ולא נשבה באשליות, אדם ריאלי היה, והמציאות הייתה קרקע לרגליו.
חודשים מעטים לאחר יציאתו מבית החולים הצבאי נישא אברהם לבת זוגו, רחל גולדשמיד, צעירה יהודייה שהוריה נהרגו בתופת הנאצית. בדרך נס הכירה, היא הייתה אחות בבית חולים ושם הכירה.
הכאב האינסופי, האובדן מהאנשים הכי קרובים, איחדו את שניהם בטבעת זהב אחת שקנה לה.
לאחר חתונתם הם עברו להתגורר באוקלהומה שבארה"ב.
"רחל" אמר לה ביל. "סבלנו די והותר, כעת דף חדש אנו פותחים ושוכחים את מוצאנו. נהיה אזרחים כמו כולם- אזרחים נאמנים למולדת האמריקאית, לשכוח את המילה המבזה, המשפילה, המזמינה ייסורים- - 'יהודי' ורק כך נחיה בשמחה."
רחל ידעה שאינו צודק, אך חלומה לחיות ללא תלאות גבר על הכל והסכימה עמו בלית ברירה.
שנתיים לאחר מכן נולדה להם בתם הבכורה, ננסי, שם אמריקאי שמצלצל נפלא. ושנתיים מאוחר יותר נולד להם בנם- אלכסנדר, אלכס, שגם הוא שם אמריקאי לכל דבר.
הילדים לא ידעו שהם יהודים- הם חשבו שהם אמריקאים מן השורה ולתודעתם אפילו לא הכניסו את המושג יהודי.
כשהלכו לטייל כל המשפחה, היה ביל לובש בגדי צבא אמריקאים, עיקר גאוותו. באחד הפעמים הם הלכו על שפת נהר, קולות קטטה ומריבה עלו באוזניהם, קבוצה שמנתה כעשרה נערים הכתה בחור שספג בדומייה את מכותיהם.
ביל קפא על מקומו.
"אי אפשר לברוח מהמציאות" לחשה לו רחל. "היהודים תמיד יישארו רעים וזרים לגויים". והיא צדקה.
הפחד היה תמיד בליבו של ביל, הוא פחד שיחשפו את זהותו היהודית. לעומת זאת, אלכס, כלל לא ידע את זהותו היהודית והיה משוחרר מהפחד.
אולם משבגר והגיע זמנו לשאת אשה ניצבו הוריו בפני המציאות המרה.
בנם עלול לשאת אשה נוכרייה, ואת זה הם ימנעו בכל מחיר.
אלכס התנער לפתע מהרהוריו.
הוא התבונן סביבו במבט מבוהל. רעול הפנים עדיין דיבר על הרכב שברצונו לקנות, משהתנער אלכס בפתאומיות, השתתק לרגע. ומשלא נאמר דבר, שאל: "אז אתה רוצה לרדת עכשיו?"
הם עצרו בפתח בית מלון. רעול הפנים פתח את הדלת ואלכס צעד אחריו.
"זה בית מלון?"- התפלא אלכס בצחוק. בית המלון שאליו נכנסו הכיל שתי חדרים בלבד, אחד מהם כבר הושכר, או שכבר אסור להכניס אליו אנשים מחשש שהתקרה תקרוס עליהם, החדר השני ניתן להם.
בכניסה, ישבה בחורה ושמעה באוזניות בשיא הווליום, דבר שלא התאים למקום המיושן והפרימיטיבי, הפקידה לא הוציאה את האוזניות עד אשר קראו בשמה בקול פעם רביעית.
"סליחה?" שאלה אותם בזלזול.
"רצינו לשכור חדר"
"בסדר" השיבה להם באדישות מופגנת, היא הכניסה שוב את האוזניות אל אוזניה ולחצה על הפליי. מוזיקת הרוק שנשמעה משם הייתה חזקה דיו גם לאנשים שבחוץ. היא רשמה את שמותיהם. הם השאירו שמות בדויים ונכנסו לחדר.
אלכס הניח את ראשו על הכרית הנוחה, מוטות הברזל של המיטה התקלפו זה מכבר ומה שנותר שלם בחדר היה רק בית המנורה שבנס עוד שרד.
שלושת האנשים הסתודדו בפינת החדר ודברו בצרפתית רהוטה. הם התקדמו אליו. "נעים מאוד, אני סמואל" אמר רעול הפנים. אלכס חייך אליו בהכרת תודה. "אני אלכס" השיב לו.
"נראה לך שלא ידענו?" שאל אותו הנמוך מביניהם שהתפרץ. "אני מישל, וזה הגבוה שם" הצביע על חברו הגבוה. "קוראים לו פייר".
אלכס שמח בלבו שהם מזדהים בפניו ולא נשארים בזהות אנונימית.
סמואל קטע את סליל מחשבותיו. "תראה, רצינו לדעת מה קרה לך?"
הוא מייד ניעור מהזיותיו. "זה מאוד ארוך.." הזהיר.
"אז לפחות תתחיל, כשזה יתחיל לשעמם אותנו, לא נשכח מלציין בפניך זאת" וקרץ בעיניו.
אלכס הרגיש יותר בנוח. האווירה העוינת במקצת בהתחלה והסתודדות בפינה הפחידה אותו במעט, אך לאחר ההיכרות והקריצה הרגיש יותר משוחרר. הוא התחיל לגולל את סיפורו.
"אחותי, ננסי, התחתנה לפני מספר שנים, לאחר חתונתה היא נרצחה בפתאומיות-
פייר קטע אותו. "למה היא נרצחה?"
אלכס הביט בו. "כי.. כי.. כי.. אני לא יודע" הודה.
"מה פירוש לא יודע?" השתומם סמואל.
"היא הלכה יום אחד לשופינג בקניון, משם היא כבר לא חזרה"
"תאונת דרכים?" שאל סמואל.
"לא, פשוט בא אדם ופלט עליה צרור כדורים"
"בלי סיבה?" תהה מישל.
"אולי יש סיבה, בעצם בוודאי שיש סיבה אבל היא לא ידועה"
"ומי יוכל לומר לך מה הסיבה?"
"נראה לי שהרוצח, זה שרצח את אחותי עוקב גם אחריי"
"מצוין!!" מישל קפץ ממקומו. "נוכל להיות תמיד לידך וברגע שתאותת לנו שמישהו לא רצוי לידך נתפוס אותו". סמואל הנהן בראשו להסכמה, ואחריו גם פייר.
"זה נראה לכם יעזור? אתם תוכלו לתפוס אותו בכלל?"
סמואל העווה את פניו במין צחוק משונה. "בנוגע לתפיסת בן אדם, אין לך ממה לחשוש" וקרץ לו פעם שנייה.
"ואתם לא רוצים שום דבר בתמורה?" התעניין, למעשה מהתחלה כבר התפלא איזה אינטרסים משרתים אותם.
הם ביכרו באפשרות שלא לספר כלום.
אלכס העדיף לא ללחוץ עליהם.
פייר שעד עכשיו עמד על רגליו, התיישב על הכיסא מול אלכס ותופף בקצה אצבעותיו על הברזל החלוד. הוא לא חכה יותר מדי זמן ואמר לבסוף. "אנחנו עושים את זה משום שאחותי, גם היא נרצחה בלי סיבה"
אלכס הצליח להשמיע "אההה" שלא מחייב כלום.
סמואל קם מכיסאו וצעד לכיוון הדלת. "הלכנו?" שאל רטורית.
מישל ופייר נשארו בפנים שתי דקות נוספות ולאחר מכן האפילו את הווילונות, כיבו את האורות ויצאו לבחוץ.
אלכס דחף את דלת המלון החוצה.
עלטת הלילה הטורף חדרה אליו, הפחד מאותו אלמוני שב אליו. הוא שוב הרגיש את המבטים שננעצים בגבו, את ההרגשה שאלפי נמלים זוחלים באיטיות במעלה גבו....
***
הרב כהנא חזר לישיבה.
בבואו לאחר שבועיים וחצי בהם נעדר מהישיבה לא הבחין בשינויים, הכל נשאר כמות שהיה.
בתחילה נכנס להתפלל מנחה עם ישיבתו, כל הישיבה עמדה על רגליה, הוא פילס דרכו בין המון הבחורים שלחצו את ידיו, הוא נגש לכיסאו, התיישב עליו בכבדות והתפלל.
לאחר התפילה הוא פסע לחדרו, כל התלמידים כשראה חייכו אליו, נתנו לו הרגשה מעודדת, חיזוק שאליו הוא זקוק.
'כנראה שהתגעגעו אליי' הרהר בעליצות. הוא פתח את דלת משרדו המרווח. ריח טחב קידם את פניו, החלונות היו סגורים ואף אחד לא הואיל בטובו, לפתוח את החלון כדי לאוורר את המשרד.
מצד אחד, זה דווקא טוב, ניסה לסנגר על צוות הרמי"ם. זה מוכיח שלא נכנסו למשרד.
אך מצד שני, זה מראה שלו כל כך מתעניינים בך.
תפסיק משוגע!!
הוא פתח את החלון המלבני ורוח פרצים חדרה דרך החלון, כובעו כמעט ונפל מראשו, הוא אחז בקניישט ביד אחת, וביד השנייה הוציא את משקפיו.
לאחר רגעים מספר בהם שאף את האוויר הצח אל קרבו, הזיז את כיסאו השחור מעור, וקרס עליו. שעון האורלוגין בישר ששעה נוספת עברה, עוד עשר דקות צוות הרמי"ם אמור להתכנס כאן בשעה שבע ועשרה, כמו שתוכנן מבעוד מועד.
הוא פתח את המגירה באמצעות המפתח, הוציא חבילת דפים מקופלת היטב והסיר את השדכן בזהירות, שלושה דפים נפלו על הרצפה בו זמנית, הוא התכופף והרים אותם.
את התוכן הדפים, לא קרא. כעת בער לו יותר מכל השם- "יוני פורטלסון", זה לא אפשרי שבחור כזה ילמד בישיבה. כבר התקשרו אל הישיבה מספר מכובד של ראשי ישיבות, 'ידידים' ששאלו על הבחור הזה, זה לא ייתכן שכל הישיבה תקרוס בגלל בחור פתי חסר דעת.
מי חסר דעת??
למה צריך להתייחס לכל אברך צעקן ברחוב? למה? למה צריך להקשיב לכל רב שאומר שטויות באמתלא של צידקות? למה? ריבונו של עולם למה? למה? למה?
כי זה הנורמה החרדית. נורמה מרובעת ומקובעת!!
השמועות- - - -
הרכילויות- - - -
למה זה רק כאן??
למעשה, זה לא רק כאן, אבל איכפת לי עכשיו רק מהמגזר שלי, צריך לתקן, לבער את הנגע.
איך?
דפיקות נשמעו בדלת. הוא יצא בבת אחת מכל הזיותיו.
"אפשר להיכנס" זרק צעקה לחלל החדר.
הדלת נפתחה ונכנסו אל תוך המשרד שלושה רמי"ם, הרב מינדלמן, הרב מנדלקוביץ, והרב כץ. המשגיח נעדר מהישיבה, הוא נסע לגייס כספים מחו"ל.
"ברוכים הבאים!" אמר הרב כהנא. הוא קם ממקומו וניגש לבר המשקאות, הוציא משם שתי בקבוקי קולה והגיש אותם אל השולחן, כוסות- כבר היו עוד מקודם לכן.
הם התמקמו בכיסאות סביב השולחן. הרב כהנא חזר לכיסאו והביט עליהם.
"טוב, הפעם באתי לדבר על שתי דברים חשובים" הרבנים הנהנו בראשם, הוא המשיך. "קודם כל, אני רוצה שתדווחו לי מה קרה בשבועיים האלה?"
הרב מינדלמן פרש ידיו כאומר לרב כץ להתחיל לדבר. הרב כץ הבין את הרמז ופתח: "שיעור א' התבגרו בצורה מפליאה" פרצופו הקשוח של הרב כהנא התרכך לפתע, לאחר ששמע ששיעור א' התינוקי במעט, או שובבי תופס את המושכות ומתבגר. הרב כץ המשיך "תלמידי שיעור א' הם אצל הרב מינדלמן, תשאל אותו עליהם, אני יכול לדווח על שיעור ב' ".
"נו, בכבוד" דחק בו הרב כהנא.
"אז שיעור ב', כעיקרון לא קרה שום דבר חדש, מלבד לייזר שלא הגיע לישיבה במשך שבוע בגלל חתונת אחותו לא קרה כלום".
הרב כהנא החליט להתעלם זמנית מלייזר, אם הוא יחגוג- - נביא לו לחגוג באופן תמידי.
הרב כהנא הריק אל בטנו כוס קולה קרה. "אז, מה אומר כבודו? הרב מינדלמן? מה לגבי פורטלסון?"
"פורטל- מי אתה מתכוון? יונתן?"
"כן, זה שאחיך ועוד כמה מחבר מרעיו לא שוכחים להסביר לי עד כמה שהוא הורס את הישיבה"
הרב כץ התלקח מכעס. "זה בחור נפלא, מה איכפת לי ממה שאומרים, אני דואג לבחורים בישיבה שילמדו, בעתיד, ה' ידאג להמשך דרכו, אבל מכאן ועד סילוק בחור זה גובל בטירוף וכניעה!! פחדנות לשמה!!"
הרב מנדלקוביץ דווקא לא ראה בעין יפה את עניין הבחור והמבוגר החילוני. "לדעתי, בחור שמסתובב עם אדם שנראה מאפיונר טיפוסי אינו מבשר טובות, אולי רק כאן הוא מסתובב עמו, ובמקומות אחרים הוא משוטט גם עם בנות, אי אפשר לדעת"
"כנ"ל שאר בני הישיבה" השיב לו הרב כץ. והמשיך "או יותר מזה, את שימי הבן של הקבלן ראו כבר בבירור מטייל עם בנות, מה תגיד?"
"הוא חזר בתשובה" הפטיר הרב כהנא אף שבסתר לבו ידע שאינו צודק.
"חוזר בתשובה? פשיייי, מי ערב לך? ונניח שהוא חזר בתשובה, גם פורטלסון יכול לחזור בתשובה!"
הרב כהנא ניסה לסדר את הספקולציות הקיימות, ככה:
הרב מינדלמן- מתנגד בתוקף להשארתו של פורטלסון בישיבה, למה? אין תשובה.
הרב מנדלקוביץ- גם מתנגד, אבל במינון יותר נמוך, 'הוא לא מחבב את הבחור' בלשון המעטה, ולכן הוא מתנגד.
הרב כץ- מתנגד שיסלקו אותו, למה? כי הצדק מבצבץ מדבריו.
הרב כץ צודק, הוא אומר דברים עם טעם, דברים עם עובדות, עם קבלות.
אז מה עושים?
בואו ננסה לחשוב, תעמידו את עצמכם בתור ראש ישיבה.
כן, ראש ישיבה של ישיבה מוצלחת ומפורסמת בעלת שם נקי ללא רבב.
התלמידים מתמידים- משקיעים- לומדים- מתאמצים.
צוות הרמי"ם מוסר את הנשמה למען התלמידים, חוסך את זמנו עם בני ביתו כדי להעביר עוד שיעור, הכל נפלא עד כה.
אבל---
אתם רואים שאחד הבחורים בשיעור א', בחורצ'יק צעיר ולא מיושב בדעתו מתחיל לעשות שטויות, מטייל סמוך לישיבה עם ברנש לא דתי, אתם מקבלים טלפונים בלתי פוסקים מרבנים ש-'רוצים את טובתך' וכמעט דורשים שתזרוק את הבחור לאלתר.
אתם יודעים שהצדק נמצא אצל הבחור, אבל יש מישהו שמושך בחוטים, ורוצה שפורטלסון יעוף.
מה עושים במצב כזה?
או- שמעיפים את הבחור, שוכחים ממנו במהירות ונגמר הסיפור.
או- שמביאים לכל רב להיות למעשה הראש ישיבה האמיתי של הישיבה, כי הראש ישיבה, הרב כהנא הוא בובת אלחוט.
הרב כהנא נשם עמוקות, נמאס לו מכל הסיבוכים שפורטלסון גורם, נמאס לו ממנו בכלל, הוא גם גרם לו לשהות שבועיים בבית חולים, נמאס, נמאס, נמאס לו. הוא אמר. "פורטלסון- עף מהישיבה, זה ברור?"
הרב מינדלמן והרב מנדלקוביץ חייכו זה לזה, תמה עונת השמועות. לעומתם הרב כץ החליט שהוא יילחם בנגע הזה עד הסוף.
נ.ב. שבוע טוב!
הערות, הארות, ביקורות, פידבאק, הכל יתקבל בברכה:]]
זכרו: התגובות שלכם, זה הדלק בשבילי!!
מה הוא בוכה
הוא פגע בי
זה לא בגלל ה"שמועה"
שהוא הלך עם אדם זר ואותו אדם מקלקל אותו??
