אלכס הרגיש איך זוג העיניים ננעצות בו. הוא נזכר במכשיר האדום שקבל מפייר בבית המלון, הוא לא היסס ומייד לחץ עליו.
הוא הסתובב 360 מעלות, צללית שחורה נמלטה בדיוק ברגע שהוא יישר מבטו לכיוונה.
'אז יש מישהו, באמת עוקבים אחריי'- הרהר בחרדה. פייר ומישל רצו לכיוונו. "איפה הוא?" שאלו.
"הוא כבר הספיק להתעופף מפה" השיב להם.
"לאיזה צד? נו כבר!!" דחק בו מישל.
"שמאלה.." הם לא חיכו ופתחו בריצה מטורפת לפינת החניון החשוך, ששם לכאורה מסתתר האלמוני.
לאחר עשר דקות הם שבו כלעומת שבאו, בידיים ריקות, ועם הרבה דיבורים.
"הכל בגללך, אני ראיתי אותו הולך, אתה היית אמור לסגור עליו מהצד שני ואז הוא היה בידינו" אמר פייר.
"לא נכון, אני איגפתי אותו כמו שצריך. אתה ברחת כמו אידיוט ונתת לו להימלט מהמקום" התריס מישל בכעס.
"אל תקשקש, הוא היה חמש מטר ממך ואל תבלבל לכולם שאני זה הלוזר, אתה זה הלוזר!!" צעק פייר בחרון אף.
מישל העלה חיוך מריר. "בטח, תמיד אתה מצדיק את עצמך!! הפעם תודה ותגיד שאתה טעית, וזהו"
"אבל לא טעיתי, זה ברור שהכישלון בא מצידך" השיב פייר בנחרצות.
'אם הטיפשות הייתה פשע הם היו במאסר עולם'- אלכס הרהר בלצון. הוא הביט בהם מהצד ורק צחק, המחדל הגדול היה, זה שהם רצו בכלל לצד הנגדי, לצד ימין. ועדיין לא הבינו את טעותם.
'נו, נניח להם. טוב להם לריב, זה מועיל לתסכולם, עדיף שיצא ככה, לאט-לאט, מאשר יצא בהתפרצות' צחקק אלכס בין כל החשיכה.
סמואל התניע את הרכב, האורות הלבנים האירו את רוב חלקי החניון האפל, הוא נסע לכיוונו של אלכס. הרכב עצר.
סמואל שרבב ראשו מהחלון. "מתי מתחשק לך לעלות?"
"מתחשק? ת'אמת עכשיו"
הוא פתח את הדלת האחורית והתיישב בחוסר נוחות על המושב הקשיח.
"מה עם פייר ומישל??" שאל אלכס, ניסה להעמיד פני מתעניין.
סמואל הביט בו דרך המראה. "הם, תניח להם לריב" וצחק. "עוד דקה הם ייכנסו"
אלכס חייך, וכבש את צחוקו.
לאחר דקה הם נכנסו כסערה לרכב.
'מזל שהם לא מתווכחים על מי יישב במקום הראשון' חשב אלכס. פייר התיישב לצידו, ומישל ישב סמוך לסמואל.
"אתה בטוח שהיה אדם שעקב אחריך?" שאל סמואל בשקט.
"באלף אחוזים, הספקתי עוד לראות את גבו" אמר. הרכב נסע בשקט וחצה כבישים במהירות.
הנייד של אלכס צירצר בקול. הוא הביט בצג השיחה.
הוא לקח נשימה עמוקה.
"הלו אבא, מה שלומך?"
הוא עצר.
"אתה בטוח שהיא נרצחה בידי קרטיס הנרי? זה הפסיכופט ההוא שברח מהכלא?"
הוא שתק מספר שניות.
"אני לא מאמין, אני לא מאמין"
פייר דחף את מרפקו אל צלעותיו של אלכס, בתקווה שיספר לו את תוכן השיחה.
אלכס הניף את אצבעו מעלה ומטה. 'תחכה שנייה' רימז.
אבל פייר, שהיה אידיאל הטמטום לא הבין, אלא להיפך ביתר שאת דחק בצלעותיו.
"אולי מספיק?????" אלכס צעק.
פייר עצר לרגע, הביט בו פגוע במעט. "מה? אני רק רוצה לדעת על מה אתה מדבר!!"
סמואל עצר את הרכב בשולי הכביש. "נחכה לו, בסדר?" קבע.
אלכס לא התייחס אליהם, והמשיך לדבר אל המכשיר.
"תראה אבא, אז מה אם היא הכירה את---
אלכס בלע את רוקו. עיניו נכנסו בחוריהן.
"מהההה????!!!!"
סמואל הסתובב ממקומו בתמיהה, סימני השאלה הצטיירו בבהירות על פניו, הוא התיר את החגורה והתרווח על המושב. מישל שעד כה שמר על השתיקה, הפר אותה.
-"פייר, על מה הוא מדבר?"
-"מאיפה אני יודע, מה אני נראל'ך מודיעין?"
-"לא, טמבל כמוך בחיים לא יהיה במודיעין"
-"אתה צוחק עליי, הה?"
-"לא, אני בוכה עליך!"
-"אני אתן לך מכות, תזהר!!"
-"עברתי גן אח שלי.. אווהוו, לפני הרבה זמן"
-"תזהר!!"
סמואל סימן בידיו על הרגעת הרוחות, רק שפניו של פייר החליפו גוון והתאדמו מחרון אף.
מישל טיפה פחד, בכל זאת פייר יכול ביד אחת להרגיע אותו לתקופה ארוכה.
סמואל לא פחד, אבל חשש מהתפרצות. לכן הוא אמר.
"מי שמנחש על מה אלכס מדבר מקבל ממני 100$!!"
"תזכור סמולמול, אני בסוף אדע.." צחקק פייר שעד לפני שניות בודדות רתח מזעם, כנראה הוא אידיוט אמיתי.
"זוכר גם זוכר, רק מחכה לראות מתי תגלה" השיב לו סמואל.
מישל קטע אותם. "רגע, אני גם יכול?"
"בוודאי, רק נראה לי שאלכס מסיים ת'שיחה בשניות הקרובות, סו..."
אלכס ניתק את השיחה בהקלה. הוא שם לב ששלושת הצרפתים מולו מתוחים כמו קפיץ, ומחכים למוצא פיו.
הוא דפק על החלון בעצבים. "למה? לעזאזל עם זה! למה???"
הם לא הפריעו לו, נותנים לדרמה להתחולל ללא מפריע.
אלכס הרגיש שהוא נותן לרגשות יותר מדי מרחב, הוא עצר בעדם. ניער את ראשו לצדדים, לוגם לגימות קטנות מבקבוק מים המינרלים להפיג את העצבים שהצטברו ברפידות עור בתוך ליבו, ולפתע התפרצו.
סמואל הבין שאלכס הספיק להירגע פחות או יותר. "אולי תספר מה קרה?"
אלכס הרכין את ראשו. הביט ברצפת הרכב, בשטיח האדום שפירורי לחם ועוגות בצבצו מתוכו. "אני יודע מי רצח את אחותי" אמר ולא יסף.
הם החליפו מבטים חמורים אחד מהשני. פרט חשוב ידוע נוסף לפאזל שמתחיל להראות רצון להתאחות. הפסיפס נרקם אט-אט וישנו סיכוי גדול ומשמעותי שיעלו על עקבות הרוצח האלמוני שמטרתו לא ברורה.
פייר חייך, רעיון חכם עלה בראשו. "אלכס, תענה לי.. יש משהו קשור בנינו?"
"אני לא יודע, אתה חושב שיש לך קצה חוט?"
מישל הדליק את הרדיו ואמר. "אתם אחים?? כי אתם ממש דומים!" תוך כדי דפדוף בסקאלה המקומית.
פייר שוב נתקף בכעס. "אתה רוצה לחטוף?"
"מספיק אולי לתינוקיות שמשתוללת כאן?" התריס סמואל.
"באמת מספיק" נאנח אלכס.
סמואל התניע את הרכב, לחץ על דוושת הדלק ופתח בנסיעה. אלכס עצם את עיניו ועבר לעולם החלומות.
-----
אלכס ראה את עצמו רץ במסדרונות אינסופיים, על הרצפה השחורה הבוהקת, והשושנים הקוצניים מסביב, נראו לו רחוקים מהישג יד.
לאחר רגע הוא ראה את עצמו על גג מגדל זכוכית, והבחין שהוא יורד במדרגות התלולות. מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה.
לאחר ירידה של שש קומות הוא הבחין כי מולו יושבת.. הוא שכח את השם, נו, מי זו? איך קוראים לה?
הוא התקרב אליה, צעד אחר צעד, באיטיות משוועת. הוא עמד מולה.
-"היי בטי!"
-"היי אלכס.."
-"מה שלומך?
-"מעולה!"
-"את רוצה להתחתן איתי בסוף?"
-"ההורים שלך מסכימים?"
-"את יהודייה?"
-"אמא שלי יהודייה, אם זה יעזור לך"
-זה יעזור, אני רוצה להתחתן רק עם יהודיות"
"בגלל שאתה יהודי.."
היא פרחה מהמקום, נדמה היה שכנפיים צחורות עטו עליה והיא מסיירת בשלווה במגדל הזכוכית הזה.
הוא המשיך לרדת במדרגות. "אבא, מה אתה עושה פה?"
"כלום! מה שאתה עושה פה, בן יקר"
אלכס הביט סביבו במבט משתאה, השטיחים הארגמניים הוסיפו נופך מדהים למקום הענק. הוא הסתכל על אביו, פתאום גם הוא נעלם.
הכל נראה מוזר!
"ננסי?????????" עיניו נפערו ונהיו לצלחות. "אני לא מאמין, לא לא... זה לא אמיתי"
הילה מיוחדת הייתה סביבה, שרביט כסוף נח בין אצבעותיה. "זאת אני אלכס, איך אתה מרגיש?"
"אוי ואבוי לי.. לא נהרגת??"
"נהרגתי"
גם ננסי נבלעה בחושך שנצבר סמוך לדמותה ונעלמה מהמקום.
אלכס הרגיש בודד.
הוא המשיך לרדת מהמדרגות בזהירות. חלון אלכסוני נפרש נגד עיניו, הוא החליט שצריך לקפוץ.
הוא הוציא ראשו מהחלון, זינק למטה.
"הלו הלו, קום!!!!!!!!!"
הוא הרגיש את כתפיו מטלטלות לצדדים באגרסיביות.
"אויש, איפה אני?" אלכס שאל. הוא הביט סביבו במבט חוקר.
"אתה ברכב, מסטול!.."
הוא גירד את פדחתו. החלומות צפו בתאי זיכרונו, הוא זכר את כל המעשה.
זה אות משמיים?? אולי.
מנוע הרכב דמם.
"יצאנו חבר'ה" הכריז סמואל בקולו הרדיופוני.
הם יצאו מהרכב, פוסעים בדממה אחרי סמואל...
***
"יוני!!!! אתה לא מתייחס לאבא ואמא??"
התנערתי בבת אחת מהספר המותח, הימים האפלים. מצמצתי בעיניי מספר פעמים. "מצטער, הייתי שקוע בספר, נו, מה שלומכם? מתי הגעתם הנה?"
"לפני מספר דקות אנחנו כאן. כבר קוראים בשם שלך חמש פעמים!"
"אתם רציניים?" הייתי מופתע.
"בהחלט, כנראה ספר מעניין אתה קורא" אבא הדליק את הפלורוסנט מעליי. "תביא לי את הספר רגע, נקרא אותו טיפה" אמר.
"לא, לא צריך" ניסיתי להתחמק "סתם מיותר, זה סתם ספר, לתינוקות"
"נו יונתן, תביא את הספר!" בתחילה הוא ביקש יפה, כרגע זה נהפך ל-כמעט דרישה.
הבטתי בכריכת הספר, לכאורה זה ספר רגיל מן המדף, אבל התוכן שמוצפן בו שווה הרבה, בכל אופן עבורי.
להביא לאבא את הספר זה שטות, למה?
הנה חלק מהסיבות:
א. הוא יתעניין מאין יש לי ספר 'שלא בהכשר' שבתוכו מוזכרים יריות, נוצרים, וסתם דברים שלא יועילו לי בלימוד.
מצחיק לדעת עד כמה שוועד הרבנים יכול להשפיע על הרחוב החרדי, הכל התחיל מרעיון של כמה עסקנים שכנראה רצו טיפה ביזנס והציעו תווית של 'כשר' על דברים ספציפיים כמו פלאפונים, בגדים, ועוד היד נטויה, הרבנים עטו על הרעיון כמוצאי שלל רב, והנה, התוצאה לפניכם:
מי שהולך עם סלולארי לא כשר, כמעט ומנודה הוא.
חברי הלך לתומו ברחוב, אחד מהעוברים ברחוב ביקש דקת שיחה, לטלפן לביתו. חברי הוציא מכיסו מכשיר נוקיה, שהיה 'לא כשר'. האדם הכפוי טובה הלז, החזיר לו את המכשיר במבט מזלזל, אבל----
אם הרבנים אומרים, מי אנחנו...
ב. אם אבא יקרא את הספר, סביר להניח שהוא יחבר קצוות מהנושאים בסיפור ויבין שעוקבים אחריי, שכמובן יגרום לבעיות. הרי הוא לא מנוסה במעקבים, לא שאני כן, אבל בכל אופן אני מסתדר בינתיים מעולה עם האיש.
ג. הוא רוצה בכלל שאני אלמד תורה בזמן שהותי בבית חולים.
סיפורי צדיקים- הוא בקושי מסכים. אז סיפורי סבתא הוא יסכים? לא נראה לי.
אז, בגלל כל הסיבות האלו נראה לי שעדיף שהספר ישכון בחיקי.
אמא הוציאה מתיקה חמגשית חמה. "הנה לך חמודי, תאכל טוב, שתהיה בריא" אמרה והגישה לי את הצלחת הבוערת. פתחתי את המכסה, יש, האוכל שאני אוהב.
אורז עם עוף וירקות מאודים- יופי, את האמת או שהתגעגעתי לאוכל של אמא, או שכבר נמאס לי מאוכל בית החולים, ולכן שמחתי כל כך בארוחה הפשוטה לכאורה.
-"יונתני, אולי תספר לי ולאבא איך כל התאונה קרתה?" שאלה אמא.
-"אתם לא יודעים?"
-"המשטרה עדיין חושבת שבדית את הסיפור מלבך.."
-"הם מטורפים? איך הם הגיעו לזה?"
-"אני יודעת? בטח הם חושבים מי שקטן הוא מדומיין"
-"שיחשבו, באמת אני לא אספר להם"
-"תקשיב לי רגע, אל תתרגז. זה באמת נשמע מופרך ומשאיר הרבה חורים בכל המקרה"
-"אבל זה מה שקרה!!"
-"אז אולי תספר לי מה קרה?"
עצרתי רגע, נקלעתי לפרשת דרכים.
מה עליי לעשות?
או- שאני מספר הכל, מנקז את כל המילים לתוך משפט אחד או שתיים, ומספר את מה שקרה בתמצות.
או- שאני משאיר את הכל בגדר תעלומה, שיחכו לאליהו הנביא. תיק"ו.
התלבטתי.
"אמא, יש מישהו שעוקב אחריי זמן רב, ובגללו הייתה התאונה"
אמא סובבה ראשה והביטה באבא במבט שלא יכולתי לפענח את צפונותיו . "נו.." אמרה לי.
"אמרתי, בגלל שעקבנו אחריו, הרב משה נורה פעמיים ולכן התנגשנו ברכב השני"
אבא החזיר לכיסו את הארנק, הוא הגיש לי שטר של מאה ₪ בלי סיבה, ושאל "זה מה שסיפרת למשטרה?"
"כן, מה הבעיה?"
"בעיה- אין. אבל זה לא מובן בכלל"
הדלת הסגורה נפתחה, אליהו שפיצר משיעור ג' הכניס מחצית מראשו פנימה, הביט על כל הנוכחים, כשראה אותי נשם בהקלה ונכנס.
אמא שילבה את ידיה, מחכה שהמטריד ילך. אבא דווקא נעשה מתעניין ושאל. "אתה לא מהישיבה של יונתן?"
"אני דווקא כן" השיב, הוא בלע את רוקו ממבוכה. לפי ההוראות שקיבל מהרב כהנא, החדר היה אמור להיות ריק ולא מאוכלס במבוגרים, מה שלא היה.
"אז מה אתה רוצה?" שאלה אותו אמא.
"אממ.." הוא הרים את תיק התפילין שלו. מהרוכסן השמאלי שלף מעטפה חומה שעליה התנוססו באותיות קידוש לבנה "ישיבת מקור התורה". אמא הסתכלה עליו במבט מתוח.
"נו, תביא כבר ת'מכתב!" ביקש אבא.
הוא הושיט את ידו אליי, והמכתב היה בידי.
השתררה דממה מעיקה בחדר.
שפיצר כנראה הבין שאינו רצוי במקום. "טוב אני הולך יוני, להתראות"
"להתראות" החזרתי לו ביובש.
רעש הדלת החורקת נשמע בגאון. מייד כשראיתי שהדלת סגורה כהוגן, קרעתי את המכתב, הדף שבתוך נפל על ידי.
"מעניין.." לחשתי. חצי לעצמי חצי למי ששמע.
הדף היה מקופל לארבע. פתחתי אותו.
"לכבוד: יונתן פורטלסון נ"י
לאחר שיקולים עמוקים, הוחלט פה אחד לתת לך חופשה של עוד חודש.
זה לא פרס, זה בדיוק להיפך. משם ואילך נבדוק אם ישנה אפשרות להחזירך לישיבה, אולי לניסיון.
בברכה, צוות ישיבת מקור התורה"
מה זה??? הם השתגעו??? למה??
הרגשתי את הדם אוזל מפניי במהירות, אבא שם ליבו והתעשת. "מה קרה??" שאל.
"כנראה-" ניסיתי לייצב את נשימתי, אז הפסקתי לרגע את המשפט.
אמא שהייתה לחוצה האיצה בי. "כנראה מה?"
"סליחה, לא כנראה, בטוח אני לא חוזר לישיבה!"
הצלחתי לשמוע רק בליל קולות, שכולו מכיל:
כאב-
צער-
יגון-
כעס-
-"למה הם העיפו אותך??"
-"כנראה זה טעות.."
-"אתה לומד מעולה"
-"הלוואי שכולם היו כמוך"
לא ידעתי מה עליי לעשות. עיניה של אמא התחילו לדמוע, הרגשתי חרטה נוראית בליבי, אבל עצרתי.
אני לא עשיתי שום דבר שלא לרוח המקום, אני בטוח בזה במאת האחוזים!!!
למה הם העיפו אותי? צריך לברר.
"אמא, אבא, תקשיבו רגע!" ביקשתי, עיניהם ליטפו אותי בחמלה אין קץ. אמא העבירה ידה על גבי. "אל תדאג, גם זה יהיה מאחוריך, אנחנו נדאג לטפל בהם"
אבא התיישב על הכיסא החום. "למה הם סילקו אותך?? עשית משהו בלי להודיע לנו?"
קיפלתי את המכתב ואמרתי. "לא, ממש לא, לא הסתרתי ממכם דבר"
אבא נאנח. האווירה בחדר נעשתה מתוחה, זה שאני בבית חולים בעקבות תאונה נהפך לפרט שולי וזניח. הרכנתי את ראשי בצער, שיחזרתי את כל מה שהתחולל בישיבה מבואי לשם עד כה.
ככה, הנה נתחיל:
היום הראשון עבר עליי בהתחזקות, אתם יודעים, בכל זאת זה היום הראשון, ואין בחור שלא מתרגש ולומד בכמה רמות יותר גבוה, הימים הבאים לאחר כך, גם עברו באותה מתכונת.
תפילה- אוכל- סדר- שיעור- אוכל- סדר- תפילה- שיעור- סדר- אוכל- סדר.
ככה במשך השבועיים הראשונים לפחות.
לאחר שבועיים, כבר הבחנתי בניצני הטבע האמיתי של הבחורים, עד אותו זמן, כולם העמידו פנים בתור צדיקים, אם רוצים לדעת את הפנים האמיתיות, צריכים להתאזר בסבלנות, ואכן, התאזרתי וראיתי מי באמת לומד ומשקיע, ומי משקיע בהעמדת פנים שלומד.
מאותו פרק זמן, לא קרה שום מאורע מיוחד. ממש כלום, ניסיתי להעיר תאים רדומים, אולי עוול נגרם בגללי, לא יודע אם יש, אבל אני אישית לא זוכר שעשיתי נזק, או עברתי על חוקי הישיבה.
אז מה קשור המכתב?
הכל סגר עליי. החל מדמעות אמא, שבכתה ללא הרף. מבטי אבא הנוקבים, וידעתי טוב מאוד מה מחכה לי מחבריי.
גל תמונות צף במוחי, תמונות מהיותי בישיבת מקור התורה.
פתאום זה נהפך לנוסטלגיה.
***
מאיר נכנס בריצה אל הקומה השנייה בישיבה. "איפה יוסי?" שאל תוך שהוא חוצה את המסדרון הארוך במהירות.
הבחורים לא הספיקו לענות והוא חלף על פניהם והותירם פעורי פה.
הוא הגיע לפתחו של חדר השיעורים, דחף את הדלת קלות. "אאוהווו יוסי" התנשף בקול בהקלה. "איפה אתה י'ליצן? בוא מהר!" דרש.
יוסי לא הבין. "מה אתה רוצה?"
מאיר פסע אליו בתכליתיות. "נו, אני לא סתם קורא לך, שמע קטע, אתה חייב לשמוע.. בוא נצא בחוץ.."
יוסי קם מהשולחן באכזבה. הפוקר עם חברי השיעור דווקא די שיעשע אותו. במיוחד לאחר שהוא וחבריו הצליחו להפעיל את המזגן בקיץ הלוהט.
הם יצאו את החדר במהירות.
יוסי פסע אחרי מאיר כמעט כעיוור. "לאן אתה לוקח אותי?" רטן.
מאיר עצר, אבל לא הסתובב לעברו. "חמש דקות נצא מהישיבה, בראש ש'ך?"
"אממ" התלבט. "חמש דקות או חמש דקות שלך?"
"עצלן צא כבר, פעם ביובל תצא מהישיבה, מה יקרה?"
יוסי שתק.
מאיר המשיך לברבר. "תראה, אתה כל הזמן תקוע עם אריאל בחדר שיעורים, משחק פוקר, צא מהקונכייה שלך, תתאוורר, זה לא יזיק!"
יוסי התפלא. "אני לא יוצא? אתה עוד מדבר? תעשה טובה, אין לי כוח לשטויות שלך".
הם כבר עמדו לפני מעבר חציה בני ברקי טיפוסי, עמוס אנשים, דחוק, וסואן. צמד ילדים בני עשר הצליחו לעבור את הכביש, מטרים בודדים הפרידו בינם לבין הרכב המסחרי שנסע במהירות לכיוונם, בנס הם התחמקו מתאונה מחרידה.
האיש הקטן והאדום עדיין נשאר בשלו. כולם המתינו שיפנה את מקומו לאיש הירוק והחמוד שיאפשר לנו לעבור את הכביש.
הנה, האיש הירוק הגיע.
חצינו את הכביש, וצעדנו לכיוון גן העיר. מזג האוויר היה בלתי נסבל, השמש יקדה מלמעלה בעוז, ונתנה אותותיה בחולצתו של יוסי החדשה שכמעט ונדבקה לגבו.
הם נכנסו לגן העיר, ספסל עץ מהודר שכן בקצה המרוחק של הגן הציבורי. מאיר ויוסי פסעו באיטיות לכיוון הספסל.
הם התיישבו עליו. אוושת העלים שהתנגנו כמו חליל השרו במקום אווירה מרגיעה, הדשא הירוק הוסיף נופך למקום המוצל. מאיר הסיר את חליפתו והניחה בעדינות על הספסל הסמוך, יוסי, שכלל לא הגיע עם חליפה התיישב והמתין לדבריו.
-"יוס, אני צריך להתייעץ איתך!" אמר מאיר בלחישה.
-"על מה?"
-"בעצם, אני לא צריך להתייעץ, אני.. אני צריך לבקש ממך כמה טובות"
-"אני יכול לעזור בכלל?"
-"אני מקווה.."
-"נו, אז תתחיל לדבר אולי?"
מן הצד הגיחו שני רבנים, הם פסעו צעד אחר צעד בשביל המסומן. יוסי הסתובב והביט בפניהם, הם מוכרים לו, ידע בכמעט וודאות.
הספסלים במקומות האלה, כמו שאתם יודעים זה שתי ספסלים שהפוכים זה מזה, גב אל גב.
וכמו שאתם בטח חושבים, כן, הרבנים התיישבו בספסל הנגדי.
"יוסי". מאיר אמר. הוא השתעל והמשיך "בוא נעבור ספסל, אלה יחפרו עוד דקה"
יוסי חיכה רגע. "לא, אני מכיר את אחד הרבנים, הוא מוכר לי בטירוף... אני רוצה לשמוע מה הוא אומר!"
עיני מאיר התעגלו. "תגיד, אתה רציני? אין לך בושה? אתה רוצה להקשיב לשיחות של אנשים?"
יוסי חייך ביובש. "בקטנות מאיר, אני רוצה לפחות לשמוע ת'קול שלו, אולי אני אזהה אותו"
"ואז----" מאיר הפטיר
"אני אספר לאבא שלי" יוסי דבר בטון שקט ולא אופייני.
"ואז---"
"ואז המשיח יבוא..." יוסי צחק בעצבנות.
"ואז----"
"אני הולך לכסח אותך, תפסיק להרגיז!! אגב, כאן אתה לא יכול להגיד ואז.."
"ואז---"
יוסי התרגז על מאיר. הוא קם ממקומו לאות התרסה ומורת רוח. "ואז אני הולך.." השיב בארשת ניצחון.
מאיר לא זז ממקומו. "מצטער, לא ידעתי שתתעצבן ככה, יאללה בוא תשב"
יוסי חזר לספסל, וקרס עליו. הוא שאל "רוצה לראות איך אתה אומר נו??"
"נו.." השיב מאיר באדישות. לפתע הוא הבין את ה-'פואנטה' ושיחרר גל צחוק.
"אז רב חיימק'ה, מה שלום הישיבה?" נשמע קול מהספסל הנגדי.
יוסי השתתק וכמוהו גם מאיר. הם הרכינו את ראשם וחיכו בקוצר רוח למשפטים הבאים.
-"ברוך ה', אתה יודע יש טיפה בעיות עם התלמידים אבל בסטאטוס הכללי הכל נפלא, ממש תענוג!"
-"שמעת על התאונה של הרב כהנא?"
-"איזה כהנא, זה מקור התורה?"
-"כן, בן אדם יקר.."
-"הייתי חושב פחות, הוא סתם חוזר בתשובה שחושב שהוא גדול הדור"
-"הוא חוזר בתשובה??"
-"כן, זה בינתיים סוד ועדיף שלא תספר, הוא מטורף"
-"איך הישיבה שלו?"
-"נו, אתה יודע.. הוא חושב שהיא ה—ישיבה ולמעשה היא ישיבה ממוצעת ומטה"
-"אני שמעתי ביקורת מעולה על צוות הרמי"ם, התלמידים, הכל טוב"
-"שטויות, לא שמעת על הבחורצ'יק ההוא שמטייל תמיד בלוית אדם חילוני למהדרין, בטח ההוא מקלקל את התלמיד והתלמיד מקלקל את שאר התלמידים"
-"והוא השאיר את התלמיד?"
-"נראה לי שסילקו אותו, רק תשים לב איזה חלש אופי הכהנא הזה, טלפון אחד אמרתי לו שראיתי את הבחור עם אדם זר וכבר הבחור לא בישיבה"
-"באמת? מוזר מאוד.."
-"כמו שאמרתי לך, זה לא רק אני בעסק, זה עוד כמה חברים!!"
יוסי שמע ועצביו אט אט החלו להתרופף, ככה הם מרכלים על אביו היקר. מאיר הביט בו במבט חלול וצופן המון משמעויות בחובו.
יוסי בבת אחת קם ממקומו...
אבל כמה שהוא ארוך הוא יפההההההה
