מה עכשיו?
קודם כל, השוטרים שיצאו בהתפרצות מן הבניין לא היו צפויים ורוי לא לקח אותם בחשבון.
אתם בטח שואלים למה?
אז ככה, הוא ראה מהמרפסת שתי ניידות, בדרך כלל המשטרה שולחת ניידת פלוס שני שוטרים להזמנות חריגות, ואם יש שתי ניידות אז..
4=2+2
יש ארבעה שוטרים.
מהחלון בו התחבא הוא ראה שלושה שוטרים מטפסים במדרגות, מן הסתם נשאר עוד שוטר למטה- שאיתו לא יהיה קשה להתעמת- אז הדרך חשופה למעשה.
אבל באמצע החלקתו במרזב הבחין בעוד שני שוטרים יוצאים מן הבניין, כלומר יש לפחות שלושה שוטרים צמודים אחד לשני למטה, מה צריך לעשות?
לקחת סיכון ולגשת אליהם פנים מול פנים, זה מיותר וטיפשי.
ובעצם, בעצם אין לו עוד דרך חוץ מלהמשיך לגלוש במרזב עד להגעתו לקרקע, ולחכות מה יהיה, או שפשוט לתפוס את הרגליים ולברוח.
הוא המשיך לגלוש, כשהגיע למטה קפץ בדממה על האבנים המשתלבות, אחרי נפילתו הוא שם לב שידיו נחתכו במהלך ההחלקה, אבל זה לא משנה, כרגע זה ממש ממש לא משנה ולא מעניין.
השוטרים הבחינו בו.
הוא סובב ראשו לכיוון הנגדי וצעד במהירות, השוטרים פטפטו ביניהם ולאחר דקה התחוור להם שישנו סיכוי שהעומד מולם הוא הברנש שבשבילו הגיעו, רוי שם לב שהם חושדים בו.
מולו התפרש רחוב גדול ועשרות סימטאות הסתעפו ממנו, הוא נבלע בתוך הסימטא השנייה והליכתו המהירה נהפכה כבר לריצה של ממש, אחד השוטרים לחץ על הקשר.
-"יש לי פה חשוד, מה לעשות איתו?"
-"תעצור אותו!!"
-"קיבלתי"
הוא לחץ שוב על אותו לחיץ והקולות הסטטיים השתתקו.
הוא הביט לכל הצדדים. "איפה הוא??" שאל את השוטר לצידו.
ההוא עיקם את שפתיו. "לא יודע!" אמר.
"טוב ,אני צריך למצוא אותו זריז" דרש השוטר הבכיר ביניהם.
השלישי כבר התניע את רכבו. "אתה עולה איתי?" שאל את הבכיר.
הוא נענע ראשו לשלילה.
רוי המשיך לרוץ ברחוב, השמיים שהיו בגוונים כתומים סגולים חיוורים התחילו לפנות את מקומם לירח, החושך החל להתעבות.
'זה זמן אידיאלי וטוב להעלם'- ידע. הוא המשיך לרוץ, רעש צרצורי מכשיר הקשר של השוטרים נשמע חלש, הרעש התגבר. הם בעקבותיו. הוא סובב את ראשו-
אין אף אחד, הרחוב שומם וריק.
הוא העביר את ידו על מצחו, ידו התרטבה מכמות הנוזלים שהצטברו במצחו, הוא ניגב את הזיעה בעזרת חולצתו. ראשו אינסטינקטיבית הסתובב לאחור פעם שנייה, הפעם הוא הבחין בשוטר צעיר רץ אחריו. כוחו כבר לא במותניו כמו פעם, מתוך ייאוש נכנס בעוד סימטא חשוכה שראה.
לעזאזל. הסימטא הייתה ללא מוצא. קיר בטון רחב מימדים חסם את דרכו.
לטפס?? לא אקטואלי. הוא לא מצטיין בטיפוס ואין לו זמן גם לטפס. הוא עמד בצד הקיר, ממתין לשוטר.
הקולות הסטטיים התעצמו, השוטר עמד לצידו, השוטר רץ פנימה, גבו של השוטר היה מופנה לאחור. הוא לא חשב פעמיים וזינק על השוטר מאחור.
השוטר נפל בתנופה, רוי הצמיד את גופו אל גבו של השוטר ששכב שרוע על הרצפה. הוא תפס בשערות השוטר והטיח את פניו בכביש המחוספס. השוטר ניסה לסובב ראשו לאחור, רוי לא הניח לו, הוא תפס מקל וחבט בצלעות השוטר ללא הרף, בלי להבחין היכן הוא מכה.
השוטר התפרקד על הכביש, שכב ללא נוע. רוי הפך את השוטר על גבו ולשם ווידוי בעט בכל כוחו בבטנו, סילון אוויר התפרץ מפיו. הוא מחוסר הכרה.
הוא גרר את השוטר לחניון צדדי, זרק אותו בפינה עזובה, שלף את מכשיר הקשר מדש חולצתו ועזב את החניון.
כעת, הוא חייב להיעלם לגמרי מהמקום, הכאת לובש מדים חמורה שבעתיים מחשוד מזדמן, אבל האינטואיציה שלו הורתה לו להעלם. הוא שמע את כל לחשושי השוטרים דרך מכשיר הקשר שלקח מהשוטר, הם חיפשו את מיקי. 'בטח זה השוטר האומלל' הרהר רוי בשתיקה.
הוא תר בעיניו אחר מסתור זמני, בסוף הסימטא ניצב מחסן חשוך ונטוש, הוא רץ למקום, מתנשף ומזיע פתח את הדלת.
ריח טחב ואוויר צונן קידם את פניו, הוא פסע פסיעה אחת פנימה. "אמא!!" נבעת. עכביש גדול פרש את קוריו לכל אורך הקיר וטיפס על פניו, הוא מייד זרק את העכביש אל הרצפה המאובקת ודרך עליו, השקט היה סמיך, יותר מדי מפחיד כדי לשהות במקום כזה.
אבל אין מה לעשות! עליו לשאת בתוצאות. הוא הוציא את מכשיר הסלולארי שלו ולחץ על התפריט, אור קלוש בקע מהמסך, אבל זה הספיק לרוי כדי למצוא מקום לישיבה ממושכת.
הוא הרים את הקרש הארוך וסידר אותו בזהירות על הספסל המפורק, וסידר לעצמו מקום ישיבה. הוא השעין ראשו לאחור ועצם את עיניו.
התמונות חלפו במהירות מסחררת במוחו. הוא שיחזר את הכל, מההתחלה:
נכנסתי אל משרד הבוס. "שלום רוי" אמר הבוס בחיוך- חיוך מזויף- ולחץ את ידי הימנית.
הבוס התיישב על הכורסא הרחבה שלו, אני עדיין עמדתי, לא רציתי לשבת, סתם כי לא התחשק.
הבוס ערך שיחת טלפון- שיכול להיות שפיברק אותה בכלל- ואמר למי שדיבר איתו (?) שהוא ישלח אותי להביא את פורטל הזה לביתן הקבוע.
הלכתי לשם- כמו מפגר- ואחותו אמרה שיוני לא נמצא, התחלתי לרדת למטה, הוריו באו, ולאחר דקה השוטרים כבר נכחו בבניין.
זה לא הגיוני שתוך דקה תגיע משטרה, זה לא מציאותי!! הם בדרך כלל מגיעים תוך רבע שעה, וזה עוד במינימום.
מסקנה ברורה יש: הבוס שלח אותי לפורטל והזמין עליי משטרה עוד לפני שהגעתי למקום בכלל, הוא חתיכת בן אדם מלוכלך ושפל. רוי חש צריבה עזה בליבו, כאב הבגידה פילחה את בשרו כמו סכין חד.
אט אט עיניו התרגלו לחושך הסמיך ששרר במקום. דלת המחסן נעה, ציריה זזו ממקומם וכמעט נשברו. הוא נשא את עיניו לדלת הרופפת, וראה צללית גבוהה ומאיימת, מיידית התכופף ועטה על עצמו שתי קרטונים זרוקים.
אלומת אור חלפה על כל המקום. "אני לא רואה כאן אף אחד.." שמע קול מדבר ברהיטות אל תוך המכשיר.
הייתה שתיקה מחשמלת מספר שניות.
"אתה בטוח שאין אף אחד?" נשמעה שאלה.
הוא שמע גיחוך קל. "עכבר יפחד להיות במקום הזה, עזוב אותך משטויות!" ושמע את הדלת נטרקת.
הוא הסיר מעצמו את הקרטונים, סידר את נשימתו הבלתי סדירה והוציא שוב את מכשירו הסלולארי. הוא הביט בריכוז בצג המכשיר, בתמונת אביו שמחייכת וכרגע שוכנת בקבר.
הוא לחץ על מספר 2 לחיצה ארוכה.
נמצא:
בוס
03-1563578
הוא המתין ושמע את צליל החיוג המטריד. "כן, רוי???" התדהמה הייתה כל כך שקופה ומוטעמת בדבריו.
"לא תפסו אותי" סינן.
הבוס מלמל כמה מילים עם חברו מבעד המתרס ופלט בנשימה אחת "אני לא יודע על מה אתה מדבר!"
רוי כעס, ובצדק. "אתה תתחיל להכיר אותי אחרת"
הוא לא חיכה וניתק את השיחה.
פתאום כל צורת השקפתו השתנתה. כל האימון שהיה בינו לבין הבוס, נעלם, פשוט התאדה!! ההרגשה שכל מאמציו, כל ההשקעה האינסופית, כל התקווה לעתיד וורוד יותר, היה דמיוני וירד לטמיון.
את הפלאפון החזיר אל תוך כיסו, וגירד את עיניו שכמעט ונעצמו. הוא כיוון את השעון מעורר לשעה שתיים לפנות בוקר, בשעה הזו הוא יצא בחשאי מהמחסן וימשיך בדרכו.
***
בישיבת מקור התורה כבר הכל נראה שונה.
נתחיל מהרב כהנא שמצב רוחו נסק לשחקים לאחר שקיבל את מה שרצה מהרב חיימק'ה מינדלמן.
מה הוא רצה?
סתם שתדעו, הרב כהנא אוהב לשהות במחיצת ה-'גדולים', כשהוא איתם הוא חושב שהוא כמוהם, בעל משרה וכוח השפעה, מה שכלל לא נכון. ולאחר שפורטלסון כבר לא למד בישיבה הוא התיידד בצורה מופלאה עם רק חיימק'ה שהיה בסופו של דבר אחד מהרבנים היותר חשובים.
עוד מה השתנה בישיבה, הרב מינדלמן והרב מנדלקוביץ השתעשעו בידיעה שאין כבר את פורטלסון החצוף והמקלקל.
רק הרב כץ ישב בפינתו הקבועה בבית מדרש וחשב איך אפשר להציל נשמה טובה כמו יונתן פורטלסון, לעשות משהו בנידון בישיבה? אינו יכול, זו החלטת הרב כהנא ותו לא.
מה כן אפשר לעשות?
לסדר לו ישיבה אחרת, למצוא לו חברותא זמנית. אבל הבושה, אותה בושה שגרמה ממנו להפסיק לסנגר על יונתן חסמה אותו מלהמשיך הלאה, להישאר בחלומותיו, וזהו.
מוטי, חברו הטוב של יוני ניגש לעמדת הטלפון ציבורי, הוא הוציא מכיסו את הטלכרט ותחבו אל תוך המכשיר.
הוא הקיש את המספרים שזכר אותם בעל פה עוד מימים אחרים.
-"הלו אפשר את יוני.."
-"מי זה?"
-"מוטי, אתה כבר לא מזהה אותי?"
-"זה מוטי? וואוו, השתנה לך הקול"
-"לא נסחפת? נו, איך בישיבה?"
-"אתה יודע, אין חדש תחת השמש, הרב כהנא העיף עוד שלושה בחורים!"
-"אתה רציני? למה?"
-"לא יודע, חטף עליהם קריזה ושלח אותם"
-"את מי?"
-"את חזקל מורמנסון הוא העיף ראשון, אחריו את שייקה משיעור ב', ואתמול הוא העיף את מני כץ, האחיין של הרב כץ"
-"שיייוואוו, הוא נראה לי השתבש, מישהו משפיע עליו"
-"משפיע על הרב כהנא???"
-"ת'אמת, רק זה נראה לי..."
-"אבל אישית, אני עדיין אוהב ת'רב כהנא"
שתיקה.
-"הלו, מוטי אתה איתי?"
-"הרב כהנא עובר פה, חכה שנייה"
-"תתקשר אליי אחר כך, ביי מוטי"
-"בייי צדיק.."
הוא שמט את הטלפון מידיו, אפילו לא טרח להחזיר אותו למקומו. ניסה להימלט מהרב כהנא שרק בשורות איוב יוצאות כשטף מפיו בזמן האחרון. במהלך ריצתו הכיפה שלו עפה מראשו, הוא הסתובב והרימה, ואז הוא הבחין בידי הרב כהנא מסמנות לו להגיע אליו.
בראש מורכן הוא צעד אל הרב שנשען על הקיר בתשישות, כשהגיע הרב כהנא אמר. "תגיד מוטל'ה, אתה מכיר את רב חיימק'ה מינדלמן?"
מוטי לא הבין. "מה הרב?"
הרב כהנא הביט במוטי. "אתה לא מכיר את הרב מינדלמן הגדול?"
"את האח של הרב אצלנו?" שאל.
"כן, אז אתה מכיר אותו" השיב הרב כהנא בחיוך והתרחק מהמקום.
'מה זה אמור להביע?' הרהר מוטי בלצון. שטויות המיוחדות לראשי ישיבות בלבד? טוב, שיערב לו.
הרב כהנא פסע מדרגה אחר מדרגה ועלה לכיוון חדרו האישי. הוא תקע את חוד המפתח, סובב אותו במנעול ונכנס פנימה.
עשרות דפים שהו בערבוביא נוראית על שולחנו.
הוא החליט להביא שני בחורים שיסדרו את חדרו, הוא ירד שוב למטה, נכנס אל תוך בית המדרש המואר באור יקרות.
פרצופו המחויך של מוטי גרם לרב כהנא לגשת אליו פעם שנייה. "מוטל'ה, אני צריך שיסדרו את חדרי, אז תבוא אתה והחברותא שלך ותנקו לי אותו"
מוטי הסתכל בחברותא שלו, מאיר. "עכשיו?" שאל את הרב כהנא.
הרב כהנא התלבט. "אחרי הסדר.." אמר ועזב את המקום.
הסדר חלף במהירות.
מוטי ומאיר עלו בלי להרגיש את שתי הקומות שחצצו בינם לבין חדרו של הרב כהנא, הם עמדו בפתח, חיכו מספר שניות. מאיר אזר אומץ ודפק מספר דפיקות בדלת המיושנת.
הרב כהנא פתח מחצית הדלת, הביט בהם בחשש. "מה רצונכם?" שאל. הוא הרהר מספר שניות וחיוך גדול התפשט בפניו. "סליחה.. התבלבלתי!! אני עייף נורא.. היכנסו נא" ביקש.
הם נכנסו פנימה, הוא סגר אחריהם את הדלת. "טוב, אתם רואים את כל המחברות האלו?" והצביע על ארון גדוש בספרים.
הם הנהנו בראשם ומוטי הפטיר. "כן".
"אז תראו, את כל השאר תסדרו" ויצא מהחדר.
הסקרנות הייתה הצד החזק אצל מוטי. "מאיר, רוצה נקרא חלק מהמחברות של הרב כהנא?"
מאיר הלך לכיוון המטבחון ופלט. "לפני דקה הרב אמר בפירוש לא, יש לך כח להסתבך איתו?"
מוטי הביט בזלזול במאיר. "אז עוד עשר דקות, מתאים לך?" שאל בתקווה שייעתר לבקשתו, הוא לא רצה להסתבך לבד, אם כבר- אז כבר.
מוטי אמר בשקט. "בסדר" והתחיל לטאטאות את השטיח המסורבל.
עברו עשר דקות.
מוטי עבד על קוצים, עצביו התרופפו במהלך ניקיונו וכל מספר שניות ראשו טיפס והציץ בשעון, וכשחלפו עשר הדקות שהקציב תפס את המטאטא מידיו של מוטי וזרק אותם אל הרצפה.
מוטי ניגש לדלת החדר, בדק אם היא נעולה. "אוי, הדלת פתוחה. מה עושים??" חיפש תחבולה.
מאיר הלך אליו. הוא הניף את הסטנדר ממקומו של הרב כהנא והניח אותו בתנוחה שלא תהיה אפשרות לפתוח את הדלת מבחוץ, אך ורק מבפנים.
"יופי, מעולה.." מוטי פלט בהרהור. הוא צעד לספרייה המהודרת אכול במחשבות ונשא את עיניו למעלה. "תגיד מאיר, מה זה המחברות הישנות האלה?" שאל בחשש.
מאיר אוטומטית הרים את ראשו. "איזה מחברות אתה רואה?" תמה.
מוטי הצביע לעבר המדף העליון. "הנה שם...!" החווה באצבעו.
מאיר רק הנהן בראשו וקפץ על הכיסא הסמוך, ביד בטוחה שלף חופן מחברות והניחם על שולחן הרב.
דממה מעיקה שררה בחדר.
"נו מה?" לחש מאיר.
"מה? תפתח ונקרא!" מוטי אמר.
מאיר עלעל בשלושת המחברות המיושנות ששהו בידיו, חוכך בדעתו איזה מהם לפתוח. צעקה אחת הפריעה לו. "תקשיב רגע, אתה רואה ת'מחברת או בעצם יומן אישי?"
הוא חיפש מספר שניות. זו הייתה המחברת הראשונה. "כן..." אמר קצרות. "מה הלאה?"
"זה היומן אישי של הרב, לא בא לך להכיר אותו?" תבע לדעת.
מאיר צחק בקול. "בא לי דווקא..!"
מוטי לקח מהשולחן את היומן אישי ופתח אותו, הם עצרו את נשימתם, הביטו אחד בפני השני. לקרוא או לא לקרוא? כתב ידו המרהיב של הרב כהנא הופיע בשורות אינסופיות נגד עיניהם.
לקרוא או לא לקרוא? שוב שאלו.
לקרוא. החליטו שניהם בפה אחד.
17/5/1966
אני זוכר את הימים ההם ומתגעגע אליהם,
באותם ימים, הייתי בן 17 וחצי, בלי עול בלי צרות בלי כאבי ראש, איך שאומרים חייתי את החיים כמו שצריך.
ועכשיו?
הכל על הפנים, כל החברים הכי קרובים בוגדים, הם מעמידים פני חברים כדי למצוץ את הדם, אחרי שמסיימים את מלאכתם הם בורחים ונועצים סכין בגבי.
אספר לך משהו יומן יקר., שיעקב חממי המפגר אתמול דקר את עמי חלפון בנוכחותי לא יכולתי לדבר ואפילו לצייץ, אם הייתי אומר משהו לא במקום הייתי איפה שעמי נמצא.
בקבר.
וזה לא רצוני, קצתי בחיי הדו פרצופיים,. נמאס לי לחייך ליעקב ובלב לקלל אותו. אני רוצה להיות אמיתי מן הפחות עם עצמי.
ואני מתלבט אם עליי לפנות למשטרה בגלל הרצח שאתמול ראיתי, הספיקות שלי הם אלה:
אם לא אספר- המשטרה לעולם לא תחשוף את יעקב.
אם אספר- יעלו עקבות הרוצח וגם אפטר ממנו. את האמת, אני רוצה להתלונן במשטרה אך ורק בגלל שרצוני להעיף אותו ממני.
במחברת הקודמת כתבתי על חיי מאפייה, להיות לא רצון בתוך מאפייה.
איך?
אבא נולד מאפיונר ואני חייב ללכת בעקבותיו. במחברת הקודמת כתבתי יותר על החיים בתור מאפיונר צעיר.
במקום לקרוא לי מרדכי או מוטי, בחרו את השם שאני הכי שונא "מורדוך" למה דווקא שם כל כך ערסי ויומרני. אני שונא את השם הזה.
עכשיו איך שקרה הרצח כתבתי במחברת השנייה שלי בדף... אממ.. נראה לי 32 או 33.. חח כאילו מישהו יקרא את זה פעם, אני אוהב לכתוב לעצמי, זה דווקא מאוד נחמד, אתה לא חושב מורדוך?
כן, אני חושב חחחחחח
אוהב את עצמי ויותר אוהב לקרוא את עברי.
מוטי שפשף את עיניו. מאיר החזיר לו מבט נוקב. "היית מאמין עליו?" שאל.
מוטי עדיין התכנס בתוך עצמו, הוא ישב על הכיסא של הרב בכבדות ככדור עופרת ששוקע בתהומות, נשען על קצה הכיסא ותמך את ראשו בכפות ידיו. "זה אמיתי?" שאל בספק.
מאיר משך בכתפיו.
"זה אמיתי או סתם קשקושים?" שאל שנית.
הפעם מאיר משך בכתפיו בהגזמה, מוטי הבין את הרמז –הוא לא יודע כלום— ולא המשיך לשאול.
מאיר קרא שוב את השורות האחרונות בשקיקה ובהלם צפוי. "מה אנחנו מחכים?"
"הה?"
"איפה המחברת השנייה?"
מוטי הגיש למאיר את המחברת שהייתה יותר דהויה מקודמתה באדישות. הדפים נראו כאילו מישהו נגס בהם, ועטיפת המחברת הייתה מקומטת ונראתה לאחר כביסה. "נקרא את זה??" שאל מאיר בחשש. לחשוף את זהותו של הראש ישיבה מסתכמת במילה אחת.
ש-ט-ו-ת.
בטח אתם שואלים למה, לא?
אז אני אבהיר כמה דברים:
ברגע שאתם תגלו שהאדם שאותו אתם מכבדים ומעריכים בזכות אישיותו שהיא למעשה ללא רבב, ואז אתם נחשפים לאמת שמדברת ברהט ומטיחה בפרצופכם ש- האיש הזה הינו מאפיונר לשעבר ומי יודע מה עשה בצעירותו אז באופן אוטומטי המניות שלו אצלכם, צונחות.
ככה בדיוק הרגשתי.
מאיר פתח את המחברת וסגר אותה. "מה אתה עושה?" עקץ אותו מוטי.
"רוצה לקרוא, מה נפלת עליי" השיב לו בראש מורכן.
"רוצה לקרוא, הה? זה לא לשון הרע?" התריס.
"נו לשון הרע, פעם אחרת.." וחטף את המחברת מן השולחן. הוא פתח אותה דפדף מספר שניות, עיניו רפרפו על השורות בניסיון למצוא תאריכים, בעצם למה? לא יודע.. אולי הוא חשב שאיזה חוט סבוך ייפול עליו מהשמיים ויפתור בעיה שעדיין לא נוצרה.
הוא נעצר!! והתחיל לקרוא.....
כי אני לא כפוי טובה 
