לשמה

ליקוטי מקובלים בנושא: מתוך שלא לשמה באים לשמה 5 מאי 2023 עברית ליקוטי מקובלים בנושא: מתוך שלא לשמה באים לשמה 1. אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב". הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה". (בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א) 2. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תכף בהתחלה במצוות, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו. אבל עכ"ז ממשיך שפע קדושה בתוך מעשי המצוות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצוות לשמה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו. ("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר, מאמר "שמח במועדים ואינו נותן לעניים", סעיף 175) 3. אל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה. אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה". ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה. (בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "ענין לשמה") 4. מי שרואה את שפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע. וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיוון שרואים אז שזהו רק מתנת אלוקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נוכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שפלות גדולה מזו. (הרב"ש. אגרת ט') 5. מטרתו בהשלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה. והוא תמיד בודק את עצמו, אם יש לו כבר איזו פסיעה בתוך העבודה שלו, שכבר התקרב מעל לבחינת לשמה. וכשהוא רואה, שהוא עוד לא זז כמלא נימא, אז הוא מצטער על זה, ועושה את עצמו, כאילו עוד לא התחיל כלל בעבודת ה'. כי המודד שלו בתורה ומצות הוא, כמה שהיה בידו לכוון לשם שמים. ומשום זה, כשהוא רואה, שאפילו דבר קטן הוא לא יכול לכוון לשמה, אז ההרגשה שלו היא כאילו עוד לא עשה שום מעשה בעבודת ה'. ומחזיק את עצמו, כאילו הוא כלי ריק שלא יצלח לכלום. ואז הוא מתחיל לחשוב, מה יהיה התכלית שלו. הימים עוברים והוא לא יכול לצאת ממצבו, שבו הוא נמצא. אך ורק באהבה עצמית הוא כל חשקו. ועוד יותר גרוע מזה, שבכל יום, במקום שהוא היה צריך להסתכל על דברים, המפריעים לו בעבודה, כאילו הם "מה בכך", הוא מסתכל עליהם, כאילו הם "הר גבוה". ורואה תמיד מחסום גדול לפניו, שלא יכול להתגבר עליו. ועל מצבים כאלו אמר אאמו"ר זצ"ל, שדוקא במצבים האלו, הנקראים "מצבים של אחוריים", האדם מתקדם. אבל זה לא ניתן להאדם לראות, אחרת זה יחשב לו בחינת פנים. (הרב"ש. מאמר 39 "שמע קולנו" 1985) 6. סדר עבודה שלנו מתחיל בבחינת "עבודה של שלא לשמה". היינו, כשאנו מתחילים לקיים תו"מ, אנו צריכים להאמין אפילו על שלא לשמה. כי בלי אמונה, אפילו שלא לשמה, לא יכולים לעשות. ובכל מקום, שהעבודה היא על בסיס אמונה, כבר עבודה זו קשה. כלומר, שרק במקום שהשכר והעונש מגולים, אז העבודה נקראת "בתוך הדעת", היות שרואים תיכף את התוצאות. מה שאין כן בזמן שהשכר ועונש מכוסים, ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, אז אפילו שלא לשמה הוא יגיעה גדולה. אולם זה עוד לא נורא, מטעם שהוא לא נגד הטבע של הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן אם רוצים להגיע לדביקות, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", אז מתחיל הגוף להתנגד בכל כוחו, ובלי עזרה מלמעלה אי אפשר לצאת משליטת הרצון לקבל. ועל זה אמרו "אלמלא ה' עוזרו, אינו יכול לו". והעצה לזה היא תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". (הרב"ש. מאמר 3 "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה" 1990) 7. יש לפעמים, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו אפילו שעוד אין הכלים מוכנים להיות בהשתוות, אבל בכדי לסייע להאדם שיבוא לידי זה, מוכרחין לעוזרו מלמעלה. כי זהו ענין שלא לשמה, המאור שבה מחזירו למוטב. המאור הזה נקרא "ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וזה שייך דווקא אם האדם רוצה לבוא לשמה, אלא שאינו יכול לנצח את גופו. לכן נותנים לו את המאור הזה, בכדי שיוכל לנצח את הרצון לקבל, וללכת בדרך ה', שהוא השפעה. (הרב''ש. 218. "ישראל הם בני מלכים") 8. הכניסה לעבודה מוכרח להיות שלא לשמה, היינו שעל ידי זה שהוא יאמין בה' יהיה לו חיים של תענוג. זאת אומרת אם הוא יעשה פעולה זאת, הנקראת אמונה, אזי היא מביאתו לידי התרוממות הרוח ולידי כוחות נפשיים יותר עליונים, מכפי שיש לו, בזמן שאין עושה הפעולה הזאת. נמצא שזו סגולה שהוא יכול לטעום טעמים יותר גדולים בכמות ואיכות, מכפי שהוא טועם בזמן שהוא עושה סגולות אחרות שיביאו לו תענוג. זאת אומרת שיש הרבה סגולות בכדי להשיג תענוג, היינו אכילה, שתיה, שינה וכדומה, או מלבושי כבוד, או מזה שהוא עושה פעולות שאנשים יכבדוהו. פעולות כאלה אנו רואים שהן סגולות, שעל ידן הוא משיג תענוג. אבל התענוגים שסגולות אלה מביאות לו, הם תענוגים מצומצמים בכמות ואיכות. מה שאין כן הסגולה של האמונה, מביאה לו תענוג יותר גדול בכמות ואיכות. וכל זה נקרא "שלא לשמה", היינו משום שכל כוונתו הוא רק בכדי להשיג תענוג יותר גדול. (הרב"ש. 223. "הכניסה לעבודה") 9. כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה. ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, הן סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש ענין שכר, הנקרא "דביקות ה'". לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שע"י זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמיתית. כלומר שע"י התורה יהיה בידו לכוון בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו. שזה יביא לו בחינת דביקות להדבק בה'. (הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988) 10. בזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, זה נקרא "שלא לשמה". ו"מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן, אם האדם עדיין לא זכה לקבלת התורה, אז הוא מקוה שבשנה הבא יקבל. ובזמן שהוא קיבל את הבחינת לשמה בשלימות, אזי כבר אין לו מה לעשות בעולם הזה. ולכן בכל שנה ושנה יש זמן קבלת התורה, מטעם שהזמן הוא מוכשר לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]. משום שאז נתעורר הזמן, שהיה מגולה אצל התחתונים האור של מתן התורה. לכן יש תמיד התעוררות למעלה, שהתחתונים יוכלו לעשות הפעולה כמו אז, בזמן הזה. לכן, אם הוא הולך על דרך, שהשלא לשמה יביא לו לשמה, נמצא שהוא הולך על הסדר, ומקוה שסוף כל סוף הוא יזכה לקבלת התורה לשמה. (בעל הסולם. "שמעתי". קס"א. "ענין מתן תורה - ב'") 11. אדם הדואג ורוצה לזכות לפנימיות התורה ואין שם לב שתהיה לו את בחינת לשמה שהיא יראת שמים, ועל זה אומר בהי עייל [באיזה ייכנס]. כי מי שלומד תורה לשמה, היינו שהתורה הביאתו לשמה, וזכה לבחינת יראת שמים, אזי הוא זוכה לבחינת מגלין לו רזי תורה. אבל כשעדיין לא זכה לבחינת לשמה, אז אין מגלין לו. נמצא כאן שעבודתו לזכות לפנימיות היא לריק ולבטלה. לכן צריכין בעיקר לשים לב על בחינת לשמה, היינו ליראת שמים, ושכל המעשים שהאדם עושה יתרכזו רק לנקודה זו, שהיא יראת שמים. כי דבר זה גנוז והאדם צריך לגלותו. (הרב"ש. 265. "מפתחות פנימיות ומפתחות חיצוניות") 12. יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה. והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו. (בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?") 13. כשאדם עוסק בתורה ומצוות והתורה ומצוות מביאים אותו לשלמות, נמצא שהוא מכסה את החסרון, מה שתורה ומצוות צריך להביא לו. אלא אדרבה, הוא מחזיק את עצמו לאדם שלם. נמצא שאין לו מקום שתוכל להתמלאות. על זה נאמר, "כל המתגאה, אומר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", משום שלא נותן מקום. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באים לשמה". אבל בזמן שהוא בבחינת שלא לשמה, ומחזיק את עצמו לאיש השלם, אין מקום שנוכל לעזור לו לשמה, כי אין לו שום חסרון. (הרב"ש. 716. "ענין גאוה") 14. ע"י שבירת הכלים דקדושה, ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עימהם ניצוצין דקדושה לקליפות. שמהם באו ענייני תענוגות ואהבות מכל המינים, לרשות הקליפות, שהניצוצין מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עבירות, כמו גנבה גזלה ורציחה. אמנם יחד עם זה, נתן לנו תורה ומצוות. אשר, אפילו אם מתחיל לעסוק בהם עוד מתוך שלא לשמה, להנאתו עצמו, למלא תאוותיו השפלות, כפי כוחות שבירת הכלים, הנה סופו שיבוא על ידם לשמה. ויזכה למטרת הבריאה, לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, כדי להשפיע לו נחת רוח. ("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "שמח במועדים ואינו נותן לעניים", סעיף 175) 15. הכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים. (הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון") 16. האדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה. השכינה נקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. [...] משמיענו פירושו של תורה לשמה, שהוא מסילות בלבבם, שיכוון בליבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמ"ש, כי מלאה הארץ דעה את ה'. ואז יקויָם, והיה ה' למלך על כל הארץ. ("זוהר לעם". תולדות. מאמר "ויקרא את עשיו ויאמר, לא ידעתי יום מותי", סעיף 125) 17. אלו אנשים, שלומדים שלא לשמה, על המטרה שזה יביא להם להגיע לשמה, הגוף מפריע להם, ולא נותן להם לעסוק אפילו שלא לשמה. כי הגוף מפחד "אולי האדם יגיע לשמה". (הרב"ש. מאמר 39 "שמע קולנו" 1985) 18. "משפיע בעמ"נ לקבל". זוהי מדרגה שכבר יצאה מכלל העולם, מה שהם רגילים לעשות מעשים שהם רק לקבל. והוא עושה מעשה דלהשפיע, אבל הוא צריך לומר תירוץ, מדוע הוא רוצה להיות משונה מכלל העולם. זאת אומרת, לעשות מעשים שהם נגד טבע שבו אנו נולדנו. אז הוא אומר להגוף שלו, תדע, שעל ידי זה שאני עושה מעשה דלהשפיע, יהיה לך אח"כ תענוג יותר גדול. ונותן להבין להגוף שלו, שזה כדאי לו, שהוא צריך להאמין, שזה ישתלם. ואם הגוף מאמין בזה, הוא נותן לו לעשות, בשיעור שהוא מאמין, שישלם לו שכר עבור זה, שמבטל מעשים של קבלה עצמית, ועשה מעשים של השפעה. וזה נקרא "שלא לשמה", שעל זה אמרו חז"ל ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו קרש קפיצה לעבור ממצב למצב, היינו ממצב "שלא לשמה" למצב "לשמה", משום שלענין המעשה שניהם שוים. (הרב"ש. מאמר 15 "היתכן שירד משמים דבר שלילי" 1984) 19. העקרון הדתי, מתוך שלא לשמה בא לשמה: והכין ההשגחה הנהגת הבריות בדרך אגואיסטית שבהכרח תביאה לחורבן העולם אם לא יקבלו הדת להשפיע. וע"כ יש בה צורך פרגמטי. ומתוכה בא לשמה. (בעל הסולם. "כתבי הדור האחרון") 20. אלו אנשים, שהם לא הולכים על המטרה "בכדי להגיע לשמה", כשמסתכלים על ההפרעות, שאומרים האנשים, שכן הולכים על דרך להגיע לשמה, צוחקים מהם. ואומרים עליהם, שאינם מבינים אותם, שעל כל דבר קטן הם חושבים, שזהו הר גבוה. וכל דבר קטן נעשה נגדם למחסום גדול. וצריכים התגברות גדולה על כל תנועה ותנועה. והם לא מבינים אותם, ואומרים אליהם "תסתכלו בעצמכם על דרך שלכם, איך שהיא דרך לא מוצלחת. ואנחנו, ברוך ה', לומדים ומתפללים, ואין שום שליטה להגוף, שתהיה לו יכולת להפריע אותנו מלעסוק בתורה ומצות. ואתם, עם הדרך שלכם, אתם בעצמכם אומרים, שכל דבר קטן, שאתם עושים, אתם אומרים, כאילו כבשתם הר גבוה". ואפשר לדמות זה למה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב.) "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים, נדמה להם כהר גבוה. ורשעים, נדמה להם כחוט השערה". והגם שם מדברים מלעתיד לבוא, אבל דוגמא יכולים לקבל משם. היינו לפרש כאן, שאלו, שהכוונה לבוא לשמה, הם בבחינת "צדיקים", כי המטרה שלהם היא להיות צדיק, שפירושו, שכל כוונתו היא רק לשם שמים. ואצלם נחשב היצר הרע להר גבוה, כנ"ל. ולאלו, שאין להם המטרה להגיע לשמה, היינו לצאת מאהבה עצמית, הם בבחינת "רשע", מטעם שהרע הנקרא "מקבל על מנת לקבל", נשאר אצלם. שהם בעצמם אומרים, שלא רוצים לצאת מאהבה עצמית. ואצלם, היצר הרע נדמה להם כחוט השערה. (הרב"ש. מאמר 39 "שמע קולנו" 1985) שיעורים בנושא: מתוך שלא לשמה באים לשמה 14 מאי 2023 13 מאי 2023 12 מאי 2023 7 מאי 2023 6 מאי 2023 5 מאי 2023 קבלה מדיה © כל הזכויות שמורות 2003-2023 בני ברוך - קבלה לעם