אקדמות לגילוי האתנוגרפי של יהדות תימן^*

בזיכרון ההיסטורי נחשב יעקב ספיר, השד"ר הירושלמי שנקלע לתימן בטעות בדרכו להודו בסוף שנת 1858, כאתנוגרף הראשון של יהודי ארץ זו, שכן ספיר היה הראשון שתאר באופן שיטתי את אורח חייהם, טקסיהם, מנהגיהם ואמונותיהם.¹ זכות ראשונים זו היא אכן נכס יקר בזיכרון ההיסטורי אך אין היא עומדת תמיד במבחן הביקורת. במהלך שבע מאות השנים שקדמו לפרסום האתנוגרפיה של ספיר נחשפו יהודי תימן כמה פעמים בפני העולם היהודי ושאינו יהודי מחוץ לתימן. בשליש האחרון של המאה הי"ב החל הרמב"ם, גדול חכמי ישראל בימי הביניים, להתכתב עם יהודי תימן בעקבות פנייתם אליו. כשש מאות שנה לאחר מכן פרסם דווקא חוקר נוצרי מאירופה, קרסטן ניבוהר, את התיאור הראשון של יהודי תימן. לאחר מכן, שנים ספורות קודם שדרכה רגלו של ספיר בתימן, שהו בה שלוחים שמשימותיהם היו שונות: שלוחי ר' ישראל משקלוב איש צפת ור' יהוסף שווארץ מירושלים ביקשו לברר אם בידי יהודי תימן הפתרון לחידת מקום הימצאם של עשרת השבטים, ואלו שלוחי האגודה הלונדונית להפצת הנצרות ביקשו להעביר את יהודי תימן על דתם. אלה גם אלה תיעדו במאמרים בעיתונות היהודית והכללית ובספרי המסע את חיי היהודים האקזוטיים שפגשו בפינה נידחת בדרום חצי האי ערב. שאלה היא אפוא: האם גם הם, כמו הרמב"ם וניבוהר, הקדימו את ספיר בגילוי האתנוגרפי של יהדות תימן? לבירור סוגיה זו מוקדשים הדברים דלהלן.

א. ר' משה בן מימון (הרמב"ם) ואגרת תימן

בסוף איגרתו הידועה לחכמי מונטפלייר על גזירת הכוכבים, כתב הרמב"ם על²

עסקי המשיח שהגיעו אליכם דברים משמי, לא כך היה המעשה ולא במזרח היה באספהאן, אלא בתימן עמד איש [...] ואמר להם שהמשיח שם בארץ תימן ונתקבצו לו אנשים הרבה יהודים וערביים והיה מסובב בהרים. וכתבו לי אחינו שבתימן כתב גדול, יודיעו לי משפטו ודרכו וחִדושין שחִדש להם בתפלות, ומהו אומר. ואמרו שכבר ראו מנפלאותיו כך וכך, ושאלו לי על זה.

כידוע, ענה הרמב"ם בדחיפות ליהודי תימן (שם):

והבנתי מכל הדברים שאותו האיש העני – חסר דעת וירא שמים היה, אבל אין חכמה בו כלל, וכל שאומר שעשה או שנראה על ידו – שקר וכזב. ופחדתי על היהודים ששם, וחברתי להן כמו שלש קנדריסין בענין המשיח וסמניו וסמני הזמן שיראה בו, והזהרתי אותם שיזהירו לזה האיש שמא יאבד ויאבד קהילות [...] ועד עתה יש שם חסרי הדעת יאמרו:³ עתה יחיה ויעמד. כך היו פני הדברים.

'שלש קנדרסין' הללו של 'ענין המשיח' – 'איגרת תימן' – אינם אתנוגרפיה של יהודי תימן אלא מסכת תאולוגית שנועדה לנטרל את התסיסה המשיחית של נמעניה.⁴ מענהו של הנשר הגדול ליהודי תימן אכן קנה לו את הערצתם העמוקה והערצה זאת אף הונחלה בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי מחוץ לתימן. כאשר פרץ הגל השני של הפולמוס על כתבי הרמב"ם בשנת 1232 לערך, כתב ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) באיגרת לחכמי צפון צרפת, "כי שמענו ממגידי אמת, שבכל ארצות מלכות תימן, קהלות רבות עוסקים בתורה ובמצות לשמן, והיו מזכירים שם הרב כל קדיש וקדיש: בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון, אשר האיר עיניהם בתורה והעמידן בקרן אורה".⁵

כמאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, הוסיף ר' עובדיה מברטנורא במכתב שכתב לאחיו מירושלים בסוף שנת 1488 ידיעה על יהודי תימן בכלל ועל יהודי עדן בפרט: "אין להם ספרי תלמוד כי אם רב אלפסי עם פירושים עליו. וכלם מגדולם ועד קטנם בקיאים ברמב"ם ואינם עוסקים אלא בו".⁶ מכתבו של ר' עובדיה הגיע לידי יהודי איטלקי אחר, המקובל ר' אליהו חיים מגינַזאנו (Genazzano), ששנים ספורות לאחר מכן כתב בחיבורו 'אגרת החמודות' על זיקתם ההלכתית המוחלטת של היהודים, "היושבים במקצועי דרומית מזרחית על שפת ים אוקיינוס", אל הנשר הגדול, "שאין להם פסק אחר וכֻלם בקיאים בו".⁷

אך לצד ההערצה שבה זכה הרמב"ם בקרב יהודי תימן, הוא הנחיל לזיכרון ההיסטורי היהודי את תפיסתו כי היהודים הללו "כלן מעט עוסקין בתלמוד, אבל אינם מכירין אלא דרש וקבל שכר, לפי שבקצוות הן".⁸ לכן, גם אם העלה הרמב"ם תרומה של ממש לחוסנם הרוחני של יהודי תימן, הרי ייצוגם המיימוני כיהודים תמימים המתפתים להאמין במשיח, קיבעם במקום נמוך למדי בהיררכיה התרבותית של קהילות ישראל לאורך הדורות.⁹ ביטוי להַיררכיה זו בא בהסכמת המשכיל ממזרח אירופה, שניאור זאקש, לכרך הראשון של 'אבן ספיר' ליעקב ספיר:¹⁰

האמנת דיני הכוכבים, אִוֶּלת קשורה היא בלבות בני תימן מדורות עולמים, הזקינה שרשה ולא תמות גזעה, ולא תסור מהם! לכן עוד עד היום הזה אחינו אלה אדוקים ודבוקים באמונות הבליות וטפלות כאלה [ ...] כי עוד עד היום הזה כבימי הרמב"ם ז"ל נפתים שם הם בני ישראל לכל רוח שקר, לכל תועה ומתעה את עמו לאמר: "קמתי היום לנביא עליכם משיח ה' גואל ישראל".

אמנם זאקש התנחם בכך,

כי אם אמנם אחינו אלה עוד הם משמרים הבלי שוא כמקדם, אבל גם חסדם לא יעזובו, עוד ילכו בכח הנדיבות הצדקה החסד הרחמים החמלה והחנינה ככֹחם אז בימי הרמב"ם ז"ל, אשר באגרתו הנ"ל זכר להם אז גם את חסד נעוריהם [...] וכן עוד עד היום הזה הם אוחזים מעשה אבותיהם הטובים האלה בידיהם כאשר יספר לנו הרב הנוסע שלנו נר"ו [=יעקב ספיר].

אך גם מידות טובות ומעשים טובים לא יכלו להאפיל לגמרי על הדימוי המיימוני של יהודי תימן כמאמינים בהבלי משיח.

ב. החיפוש אחר עשרת השבטים האבודים

באותן שנים שבהן התכתב הרמב"ם עם יהודי תימן, כתב הנוסע בנימין מטודלה¹¹ על

ארץ שבא הנקראת ארץ אל ימן [...] שם חונים היהודים הנקראים כיבר אנשי תימא. ובתימא ראש הממשלה שלהם, ושם ר' חנן הנשיא מושל עליהם [...] ויש להם ערים גדולות ובצורות ואין עול גוים עליהם והולכים לשלול שלל ולבוז בז לארץ מרחק עם בני ערב, שכיניהם בעלי בריתם.

יהודים אוטופיים אלה, מוסיף בנימין, הם מוקירי תלמידי חכמים, בעלי צדקה ואבלי ציון, ויחד עם זאת, בעלי הריבונות על ארצם ו"כל שכיניהם של יהודים פוחדים מהם".¹² מעבר לשאלה הנדושה אם יש לדברי בנימין ערך היסטורי, אין ספק שלא רב המרחק מהבניית מיתוס שבו מזוהים יהודי תימן עם יהודים ש'אין עול גוים עליהם' לבין מיתוס שבו הם מזוהים עם עשרת השבטים האבודים.¹³

מי שהניח את היסוד למיתוס זה כשלוש מאות שנה לאחר מכן היה ר' עובדיה מברטנורא. במכתב שכתב לאחיו, בעקבות פגישתו עם יהודים מעדן בירושלים, הוא מספר:¹⁴

ובימים האלה באו פה יהודים מארץ עדן, הוא הארץ אשר בה הגן המפורסם הידוע גן עדן, והיא דרומית מזרחית נגד ארץ כוש אלא שהים סוף ביניהם. וספרו היהודים ההם שבמדינה ההיא היום קהילות גדולות ורבות מישראל, ומלך ממלכי הישמעאלים מושל עליהם כשר ואוהב ישראל ביותר [...] וספרו לו אלה היהודים כי מפורסם הוא אצלם וברור מפי סוחרים ישמעאלים נאמנים, כי רחוק מן האומה ההיא מהלך חמישים יום במדבר שם הנהר הידוע סמבטיון, והוא מסבב ומקיף כחוט את כל הארץ אשר שם יחנו בני ישראל והוא יורה אבנים וחול ואינו נח כי אם בשבת.

אמנם ר' עובדיה מברטנורא לא יצא לחפש את נהר סמבטיון האגדי, אך מכל מקום יצר זיקה מיתית בין תימן ויהודיה ובין מקום הימצאם של עשרת השבטים האבודים.¹⁵ פחות מעשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1510, כתב החכם הקראי בקושטא אברהם בן יעקב בלי את 'איגרת אסור נר של שבת'.¹⁶ החיבור נכתב במסגרת הפולמוס בקרב הקהילה הקראית באימפריה העותׂמאנית (ולפני כן, באימפריה הביזַנטית) על רפורמות הלכתיות שנעשו בקהילה ובכללן ביטול איסור הדלקת נרות בערב שבת.¹⁷ המחבר, שצידד בביטול האיסור, שם בפי "ר' זכריה התימני הרבן הבא אלינו פה" [קושטא] את העדות כי בקרב עשרת השבטים שהגלה מלך אשור, נוהגים להדליק נר בערב שבת.¹⁸ אך אגב אורחא הביא עדות נוספת מפי ר' זכריה התימני, "שיש בין תימן ובין השבטים מלכות נוצרי נלחם תמיד עמהם ולפעמים ישבו מהם ויביאם לארץ תימן ויקנום מהם היהודים הנמצאים שם".¹⁹ אם לפי ר' עובדיה יודעים יהודי עדן היכן נמצא נהר סמבטיון האגדי, הקרוב אליהם מבחינה גיאוגרפית, הרי שלדברי אברהם בלי כבר קיימו יהודי תימן מגע של ממש עם בני עשרת השבטים במסגרת פדיון שבויים.

כשלוש מאות שנה לאחר מכן, בשנת 1828, הגיעו שליחי קהילת הפרושים בצפת ובטבריה לצנעא בירת תימן ופגשו אדם בשם יששכר, שטען כי הוא בן לשבט דן ואף סיפר להם על "מקום ארצם וגדולתם ותוקפם וקדושתם ורב עושרם ומלכותם" של עשרת השבטים האבודים.²⁰ מפגש זה על אדמת תימן היה אחד ממניעי ר' ישראל משקלוב, ממנהיגי קהילת הפרושים, לשלוח לאחר כשנתיים את ברוך מפינסק כשליח מיוחד לחפש שבטים ולציידו ב'אגרת השלוחה מחכמי ורבני האשכנזים שבארץ ישראל תוב"ב לבני משה רבנו ע"ה ועשרת השבטים'.²¹ ברוך אף הושבע "שבועה חמורה, שלא ישיח דעתו להתערב בעניינים אחרים, רק ישים כל מאויתו ומעינו בדבר הזה".²² לאחר שהגיע לצנעא באמצע שנת 1833, התוודע ברוך למנהיגי הקהילה היהודית, ביניהם מארי יוסף אלקארה ומארי יחיא אלאַבְּיַץׂ, והראה להם את איגרתו. אלאַבְּיַץׂ ליווהו "אל המדבר הגדול אשר עפ"י הגדות וסיפורים ימצאון שמה משבטי בני ישראל", שם פגשו רועה צאן יהודי אשר נאות לקחת את איגרת ר' ישראל משקלוב אל נמעניו המסתוריים. רועה הצאן הבטיח להביא תשובה מבני שבט דן בתוך ימים ספורים אך בושש לבוא וברוך – למרות הפצרות מלווהו התימני – התייאש וחזר לצנעא. שם נתמנה לרופאו האישי של האִמאם ולאחר זמן מה נהרג בשל התככים בחצר.²³

הידיעות על כשלון שליחותו של ברוך מפינסק הגיעו לצפת וזירזו את ר' ישראל משקלוב לכתוב לראשי פקוא"מ באמשטרדם כי האיגרת שייעדוה לבני משה ועשרת השבטים הגיעה בכל זאת ליעדה, כי "אחר הדברים האלה בא רכב אחד מבני דן לעין עיר סאנא וישאל את היהודים על השליח ר"ב [=ר' ברוך] ויאמרו לו איננו כי הרגוהו. מיד פנה אליהם עורף ונעלם מעין כל רואי".²⁴ עוד נמסר כי יוסף בן ציון מודעי המלווה התימני, ולא ברוך עצמו, הוא שהתייאש ראשון מחוסר המענה של בני דן, וכי הוא שדיווח על כל הפרשה לשד"רים מארץ ישראל שפגש במצרים והם מסרו עדותו לר' ישראל בצפת.²⁵ בסוף מכתבו לפקוא"מ התנחם ר' ישראל משקלוב בעובדה, שבזכות שהותו של ברוך בתימן, "נודע לנו עתה בברור מקום מלכות עשה"ש" [=עשרת השבטים]" והודיע כי בכוונתו לשלוח בקרוב שליחים נוספים לתימן. אמנם לא זכה לכך אך הזיקה בין תימן ויהודיה לבין מקום הימצאם של עשרת השבטים חלחלה גם אל יהוסף שווארץ שעלה אז לירושלים מבוַריה שבגרמניה והחליט לממש את תכניות ר' ישראל משקלוב.

בפרק החמישי בחיבורו הגיאוגרפי 'תבואות הארץ' (נדפס לראשונה ירושלים תר"ה/1845), זיהה שווארץ את תימן ועריה עם שמותיהם של כמה מצאצאי נח: 'הדורם' (בראשית י,כז) היא העיר "זונאר, שם מושב מלך ארץ־יעמען", ו'אוזל' (שם, שם) היא העיר 'זאנאן'.²⁶ כבדרך אגב הוסיף שם,

ובמדינת יעמען נמצאים הרבה מבני עמינו (יש מהם חכמים גדולים ובפרט בחכמת הקבלה). הם מכונים בשם מזרחיים (ואני דיברתי עם איש מעיר הדורם הנזכרת) ויש אומרים שבמדינה ההיא נמצאים בני רכב [...] וידוע שארץ "יעמען" (תימן) הוא ארץ הנגב.

כדי לברר שמועה זו על מקומם הימצאם של בני רכב ועשרת השבטים, החליטו יהוסף שווארץ ובני חוגו לשלוח "ציר נאמן מתחפש בבגדי ישמעאלים אל ארץ ערב".²⁷ לשם כך בחרו "איש נכבד מארץ אפריקא אשר בא לגור בעה"ק צפת ושמו רבי עמרם [...] יען כי הוא דובר צחות בלשון ערבית, גם פעמים רבות ארח לחברה עם ארחות ערבים ויודע היטב את הליכותיהם".²⁸ בספטמבר 1846, יצא לדרכו ר' עמרם, שכונה 'המערבי' בגלל מוצאו מצפון אפריקה, מצויד בעותק של 'תבואות הארץ'. כשנה לאחר מכן כתב לשווארץ כי אמנם הגיע לתימן, אך נשדד על ידי בדואים ואינו מסוגל להמשיך בשלב זה את חיפושיו. עם זאת כתב "כי בפאת מזרחית להלאה מהמקום אשר הוא [הכותב] יושב שם, ישכון שבט בנימין לבדד בטח ושאנן ואין מחריד ויש את נפשו לאחוז בדרך ולבוא אל ארץ בנימין ההיא".²⁹

שווארץ לא קיבל מכתב נוסף מר' עמרם, אך שמע על התקדמותו לעבר מקום מושבו של 'שבט בנימין' בתימן באמצעות מכתבים שקיבל משני שליחים אחרים, ר' משה יפה ודר' יחזקאל אשע, ששהו שם בסוף שנת 1847 ובראשית שנת 1848.³⁰ יפה גם דיווח לשווארץ כי מושל העיר עדן טוען שעשרת השבטים נמצאים באפריקה ובסין, וכי צורף יהודי עדני שפגשוֹ ושמו לוי חי הסכים לברר אם שבטי ישראל האבודים נמצאים באתיופיה שאליה היה אמור לנסוע בקרוב.³¹

שליחי שווארץ חיפשו את אחיהם הנידחים לא רק בתימן אלא בכל המקומות האחרים ב'מזרח' מבחינת תודעתם הגאוגרפית; אפריקה בכלל ואתיופיה בפרט, הודו ואפילו 'ארץ כינא' (סין).³² אך יש לשאול אם אכן היה לשווארץ עניין אתנוגרפי של ממש ביחס ליהודי תימן וליהודים האקזוטיים האחרים שהזכיר בכתביו? לבד מדבריו הנ"ל, כי יש בקרבם "חכמים גדולים ובפרט בחכמת הקבלה", אומר שווארץ דבר אחר על יהודי תימן כקבוצה. בסיפורו על הוצאת ברוך מפינסק להורג וקבורתו בעיר 'שנער' בתימן, מעיד שווארץ כי יהודי בן העיר שפגש בירושלים סיפר לו, שיהודי 'שנער' הפכו את מקום הקבורה לאתר קדוש ומיסדו סביבו פולחן השתחוויות ואף הוא עצמו נטל חלק בכך.³³ גם ידיעה זו מביאהּ שווארץ כבדרך אגב, דבר המלמד כי כקודמיו, שחלמו על מציאת שבטי ישראל האבודים ואף פעלו לשם כך, ראה ביהודי תימן אמצעי למטרה זו יותר מאשר מושא לעניין אתנוגרפי עצמאי.³⁴

ג. המשלחת המדעית לדרום חצי האי ערב 1761–1767

היה זה דווקא קרסטן ניבוהר, חוקר אירופי לא יהודי, שיוחנן דוד מיכאליס מאוניברסיטת גיטינגן, בכיר המזרחנים הגרמנים במחצית השנייה במאה הי"ח, שלחוֹ לתימן והוא אסף לראשונה מידע אתנוגרפי אודות יהודיה.³⁵ בשנות החמישים במאה הי"ח שקד מיכאליס על הכנת תרגום גרמני חדש למקרא. אחד האפיקים שנפתחו בפניו במסגרת מפעל זה היה חקר החוק המקראי ובין השנים 1770–1775 ראו אור ששת הכרכים של חיבורו החשוב בתחום זה, Mosaiches Recht, שעיקרו שחזור הרקע התרבותי לצמיחת החוק המקראי במסגרת של פירוש מדעי עליו.³⁶ מיכאליס לא היה ההבראיסט הראשון שהתעניין בחוק המקראי והרחיב את היריעה המחקרית מביקורת פילולוגית טהורה של המקרא לחקר התרבות הקדומה העומדת ברקע הטקסט המקראי. אך הוא היה הראשון שראה בתרבות הערבית בת זמנו מאובן המשמר תרבות קדומה מלפני שלושת אלפים שנה, אותה תרבות שמתוכה צמח המקרא.

בשנת 1756, לאחר מאמצי שכנוע רבים, הסכים פרידריק החמישי מלך דנמרק לממן משלחת מדעית לדרום ערב ולארצות נוספות במזרח הקרוב. מיכאליס הרכיב והכשיר את צוות המשלחת שכללה פילולוג, חוקר צמחים, צייר, רופא, משרת וכן מודד ואסטרונום גרמני צעיר בשם קרסטן ניבוהר.³⁷ ניבוהר, יליד 1735, למד מקצועות אלו באוניברסיטת גיטינגן קודם שמיכאליס צירפו למשלחת. תכונותיהם המקצועיות של חברי המשלחת מעידות על מה שרצה מיכאליס להשיג באמצעותה: תיעוד מירבי של המקומות שהמשלחת תגיע אליהן ושל התרבויות שתיחשף אליהן. לשם כך ציידם בשאלות מחקר שחיברן בעצמו וכן בשאלות שהפנו אליו חוקרים אחרים בארצות אירופה השונות. חלק הארי של השאלות הגיע לחברי המשלחת רק בעיצומו של המסע והן אף פורסמו כספר בעריכת מיכאליס.³⁸

המסע החל רשמית עם הפלגת המשלחת מנמל קופנהגן בראשית 1761 והסתיים עם חזרת ניבוהר בסוף 1767. ניבוהר, השריד היחיד מבין חברי המשלחת, ערך את תיעוד המסע ופרסם שני חיבורים עיקריים: (א) Beschreibung von Arabien, שהופיע לראשונה בשנת 1772, ובו תאר את הרקע להקמת המשלחת וחשף את ממצאי התצפיות שערך במקומות שונים שבהם שהה; במבוא צירף חלק מן התשובות לשאלות מיכאליס ואת המפה המדעית הראשונה של תימן;³⁹ (ב) Reisebreschreibung nach Arabien, ששני כרכיו הראשונים יצאו בחיי ניבוהר והשלישי לאחר מותו, ובו תיאור המסע בפרוטרוט מתחילתו ועד סופו.⁴⁰

בעת שהותו בתימן, מסוף 1762 ועד אמצע 1763, הבחין ניבוהר בצורות הפאות והזקן של יהודי המקום, בלבושם ובמאכליהם וברמת ההיגיינה הגבוהה שלהם, לעומת תושבי תימן המוסלמים ולעומת יהודי מזרח אירופה (Ostjuden) שהכירם בגרמניה. ניבוהר גם הבחין בגוון עור בהיר יותר של יהודי תימן מזה של הרוב המוסלמי.⁴¹ אף עמד על מעמדם כמיעוט דתי נפרד מבחינה מדינית, במיוחד בצנעא, הן בבידודם ברובע נפרד, קאע אליהוד, הנמצא מחוץ לחומות העיר, והן במס המיוחד המוטל עליהם. ניבוהר אף ציין כי ליהודים כינוי עתיק לעיר – 'אוזל', אך לא ידע לזהות את מקורו המקראי (בראשית י,כז), כן ציין את תפקידיהם הכלכליים של יהודי תימן: הטבעה מטבעות, קדרות וצורפות, וכמובן ייצור יין, ואף הבחין במתיחות התמידית בין השלטונות לבין המיעוט היהודי בשל מכירת יין למוסלמים.⁴² עם זאת, עמד על תכונות משותפות לשתי האוכלוסיות ותלה את קנאותם הדתית של היהודים לא רק בטבעם ה'פרושי' וה'תלמודי' אלא גם באלף שנות קיומם תחת שלטון פוליטי מוסלמי ובסביבה תרבותית מוסלמית. כן קבע כי יש מנהגי ריפוי משותפים ליהודים ולמוסלמים.⁴³

אך המידע המפוזר בשני החיבורים אודות היהודים מתגמד לעומת כמות המידע שניבוהר ועמיתיו למשלחת דלו מן היהודים, ובייחוד משלום עראקי, חצרן יהודי לשעבר. כשנה לפני הגעת ניבוהר לתימן הודח עראקי מחצר האִמאם, אלמהדי עבאס, ונאסר בהאשמה כי היה קשור בניסיון הדחה כושל.⁴⁴ בפגישתו עם עראקי התוודע ניבוהר לנסיבות שעמדו ביסוד מאסרו של עראקי ולכופר הכבד שנדרש לשלם תמורת שחרורו, היינו מעמדו הפוליטי הרופף של המיעוט היהודי בתימן. עוד למד ממנו ניבוהר, כי סמוך למאסרו פקד האִמאם להחריב חלק ניכר מבתי הכנסת של צנעא ולהנמיך את הבתים בקאע אליהוד.⁴⁵ אך לא רק על היהודים שמע ניבוהר מעראקי אלא גם על מערכת השלטון בתימן ועל שיטת המיסוי הנהוגה בה. התרשמותו היתה שמידע מהימן על השלטון בתימן ניתן לקבל רק ממסרנים יהודים כעראקי בשל חשדנותו המתמדת והמוצדקת באִמאם ובחצרו.⁴⁶

עראקי לא היה המסרן היהודי היחיד ששימש את ניבוהר ואת חברי המשלחת האחרים. במוכׂה הפנה חוקר הצמחים פטר פורסקל חלק משאלות מיכאליס ועמיתיו החוקרים אל רב ('מארי') העיר. ניבוהר צירף את תשובות הרב לשאלות שרובן ככולן עסקו במשמעות המקורית של מלים עבריות במקרא. הרב אף הפנה את פורסקל ל'תפסיר', תרגום התורה לערבית מאת רב סעדיה גאון, ואכן פורסקל העתיק חלקים מכתב היד.⁴⁷ ניבוהר עצמו נתבקש על ידי מיכאליס לחפש כתבי יד עתיקים של התנ"ך בתימן, אך יהודי צנעא שכנעוהו שאין ברשותם כתבי יד כאלה.⁴⁸ עם זאת מסרו לו על כתובות עתיקות שאינם מצליחים לפענחן לפי שאותיותיהן אינן עבריות ואינן ערביות. ניבוהר ראה כתובת כזו בעצמו ושיער שהיא חִמיַרית.⁴⁹

ואולם, מעבר לעניין במסרנים יהודים שיכלו לסייע בפתרון שאלות המחקר שנשלחו מאירופה, לא התעניינו ניבוהר ועמיתיו ביהודי תימן לגופם. השוואה פשוטה בין הייצוג המועט והמפוזר שלהם בשני חיבוריו ובין הייצוג הרב והשיטתי של האוכלוסייה המוסלמית בתימן מוכיחה זאת ושאלה היא אפוא מדוע. תשובה אפשרית ניתן למצוא במבוא לחיבור Mosaiches Recht הנ"ל, שבו הניח מיכאליס, פטרון המשלחת המדעית לדרום ערב, הנחת עבודה בסיסית: תרבות חצי האי ערב, מעצם היותה מאובן היסטורי, יכולה לשמש מבחן לאימות או להפרכת ספקולציות מחקריות לגבי הרקע ההיסטורי של צמיחת המקרא בכלל והחוק המקראי בפרט. יתר על כן, היא יכולה לשמש קבוצת בקרה יעילה בהרבה מן היהדות הבתר־מקראית ובייחוד מן היהדות התלמודית, שרק עיוותה את החוק המקראי וסילפה משמעותו המקורית והטהורה.⁵⁰ ועוד, אף לא אחת משאלות מיכאליס ועמיתיו החוקרים עסקה ביהודי דרום חצי האי ערב.⁵¹

אמנם ניבוהר בחר לא להתייחס בחיבוריו במפורש להנחת העבודה של מורו. ואולם סביר להניח כי בתקופת הכשרתו בפניו בגיטינגן הפנימהּ והיא עיצבה במידה מכרעת את היחס בין מידת התעניינותו ביהודי תימן לגופם לבין נסיונותיו הבלתי פוסקים לפתוח צוהר לתרבות המקרא באמצעות האוכלוסייה הערבית בתימן. עובדה היא שבזכרונותיו נזף מיכאליס בניבוהר וביתר חברי המשלחת, על שבמקום ללמוד בפניו בגיטינגן עברית מקראית 'טהורה' מכל תיווך רבני קודם שיצאו למסע, הם התעצלו ודלו מידע שאינו נכון ביסודו מ'יהודים מלומדים' בתימן. אם כבר, טען מיכאליס, היו צריכים ניבוהר וחבריו להפנות שאלותיו לערבים בתימן, צאצאיהם הישירים של בני ישראל המקראיים ולא אל היהודים שם, שכל ידיעותיהם שאובות מ'יהודים מלומדים' באירופה!⁵² יתרה על כך, יש לציין את העדפתו הברורה של ניבוהר במסעו את המסרנים הקראים, ששמרו את הדת המקראית הצרופה ללא תיווך תלמודי, על פני מסרנים יהודים. אכן בקהיר מצא ניבוהר קראים שיכלו לענות על חלק משאלות מיכאליס, אך לא בתימן. ועוד, כאשר ניסה לברר בקרב יהודי המקום אם יש ביניהם קראים, היתה תגובתם המיידית קללת כל אשר בתואר קראי יתואר.⁵³

בהיותו בתימן חשש ניבוהר מן התיווך הרבני בין היהודים לבין עברם המקראי ועל כן התעניין יותר באוכלוסיה המוסלמית. מטרתו לא היתה אפוא שחזור אתנוגרפי של יהודי תימן בהווה אלא שחזור התרבות הקדומה שהולידה את המקרא. לכן ההתייחסויות ליהודים מפוזרות בחיבוריו באופן לא שיטתי. אך גם אם לא נראה בניבוהר את האתנוגרף הראשון של יהדות תימן, העובדה שהוא וחבריו שאבו לא מעט מידע ממסרנים יהודים בתימן וגם גילו עניין מסוים ביהודים אלה לגופם, מאשרת את הכותרת שנתנה קליין־פרנקה למאמרה החלוצי.⁵⁴

ד. 'מגיד חדשות' לנפתלי הירץ וייזל

מסע ניבוהר לדרום ערב עורר את נפתלי הירץ וייזל, אחד הנציגים הבולטים של תנועת ההשכלה היהודית בסוף המאה הי"ח, לגלות עניין מסוים ביהודי תימן. בשנת 1790 ההדיר וייזל תעודה היסטורית אודות יהודי קוצ'ין תחת הכותרת 'מגיד חדשות' ופרסמהּ בכתב העת של המשכילים, 'המאסף'.⁵⁵ בחלקו הראשון של המבוא עמד וייזל על החשיבות שיש בידיעת היסטוריה וגאוגרפיה, לצד בקיאות בכתבי הקודש, כדי לקבל מושג על מקום הימצאם של עשרת השבטים. לשם כך ציין גם את הידיעה מאת "הסופר הנאמן קאפיטען ניב"אר, שנסע בזמנו בפקודת מלך דענימארק לערי המזרח ומצא בערביא, במלכות תימן, יהודים רבים".⁵⁶

בחלק השני של המבוא פירט כיצד התגלגלה התעודה לידיו ולאחר שתרגמהּ לעברית בליווי הערות קצרות, הוסיף בסופה חמש עשרה הערות יותר ארוכות. אחת מהן התייחסה לאגדת הייסוד של יהודי קוצ'ין, שהיו במקורם שבויי מלחמה של מלך אשור אשר נתנם כשי "לפוראווא מלך תימן" ואשר לאחר זמן גירשם משם אחד מצאצאיו והם השתקעו בחוף מַלַבַּר שבהודו.⁵⁷ בתחילת ההערה הביא וייזל ידיעות שקיבל מניבוהר על יהודי תימן, ובפרט על "עיר המלוכה סא"נא, ששם בכמו אלפים בעלי בתים", ו"גם במחוזות הסמוכות והרחוקות מיעמאן לדרום הארא"ביא נמצאים יהודים, והעיד [ניבוהר] שיש מהן שאינן תחת יד מושל, אבל מתנהגים מעצמן".⁵⁸ לאחר מכן השווה את המידע שדלה מן התעודה שההדיר ואת המידע שדלה מניבוהר עם העובדה ההיסטורית ש"גם בימי הרמב"ם ז"ל זה שש מאות שנה, היו היהודים בתימן נודעים לאנשי ספרד, כמו שנראה מספר אגרת תימן שכתב הרב הנ"ל לקהלות תימן".

הצלבה זו יצרה קושי מסוים לוייזל והוא שיתף בכך את קוראיו. בתעודה נכתב שהגולים מתימן לקוצ'ין קידשו קַנון מקראי יותר מורחב מאשר הקַנון שהכיר וקידש וייזל. אם כך פני הדברים, שאל, איך אפשר שלא באו עד היום לידינו אותם ספרים חיצונים שהיוו חלק אינטגרלי מכתבי הקודש של יהודים אלו? ועוד שאל וייזל: איך ייתכן שבזמן שהתכתב אִתם לא סיפרו יהודי תימן לרמב"ם כי בידיהם הספרים הנשכחים הללו?⁵⁹ קושי זה אילץ את וייזל להסיק כי "היהודים היושבים עתה בתימן", שתיאר ניבוהר, "אינן מן היהודים הנזכרים" בתעודה אודות יהודי קוצ'ין ולהציע סדר כרונולוגי לפיו "היהודים הראשונים ששלח מלך אשור מנחה למלך תימן [...] לא ישבו בה רק לערך שש מאות שנה [...] ואחרי כן גורשו משם, והיה זה לערך בסוף ימי הבית השני, רחוק יותר מאלף שנה מימי חיי הרמב"ם". ואלו "רק שנים רבות אחרי כן באו שם יהודים מאנשי גלותנו זה, והם באו ממצרים ומבבל הסמוכה לתימן, והם מיהודה ובנימין כמונו, וספריהם ומנהגיהם דומים לספרי ומנהגי כל אנשי הגולה הזאת".

כמה חודשים לאחר שהופיע 'מגיד חדשות' פרסם וייזל מעל דפי 'המאסף' 'תוספת דברים על מאמר מגיד חדשות' ובמרכזן תשובותיו המפורטות של מנהיגה של יהודי קוצ'ין, יחזקאל רחבי, לאחת עשרה שאלות שהפנה אליו בשנת 1767 לערך טוביה בועז, ממנהיגי הקהילה האשכנזית בעיר האג שבהולנד.⁶⁰ בועז שאל את רחבי על ספרותם הדתית, על מוסדות החינוך של יהודי קוצ'ין, מנהגיהם ומוצאם ועל חלוקתם הפנימית לשני "מיני יהודים, לבנים ושחורים".⁶¹

אך לא רק על יהודי קוצ'ין שאל בועז אלא גם על מקומם של עשרת השבטים, על יהודי סין ועל יהודי טיבט. רחבי הרחיב דבריו בעניין זה וכתב לבועז, "במדינת תימן יש הרבה יהודים, מכבר מוכא עד צנעא מהלך ח' ימים, ובכל כפר וכפר יש הרבה קהלות, וצנעא הוא מקום מושב מלכים, ושם יהודים כמו אלף בתים, י"ז בתי כנסיות, ויש בהם חכמים גדולים, ומקובלים וחסידים".⁶² כמו כן מסר לבועז כי מאז עלייתו לשלטון של אִמאם חדש שלוש שנים קודם לכן, סמוך לבואו של ניבוהר לתימן, הורע מצב היהודים בתימן ונהרסו שמונה עשר בתי כנסת. אמנם האִמאם שחרר את שלום עראקי לאחר שהשליכו לבית הסוהר והחרים רכושו, אך "עדיין כל מקום ההרוס לא ניתן רשות לבנות". רחבי סיפר לא רק על קהילת צנעא אלא גם על יהודים החיים באגפיה היותר דרומיים ופחות ידועים של תימן. וכן תיאר אחד מהם: "וגם מצנעא מהלך י"ב ימים הנקרא צעדא, ויש שם יהודים [...] לא יש עליהם שום עול, כי אם לובשים כמו ישמעאלים שבארצם, וגם מגדלים שער ראשם, ויש בהם חכמים רבנים וכלם בעלי מלאכות ויש חסרון פרנסה להם". זאת למרות שהם נמצאים "תחת מלך הנקרא בדו והוא מושל על הרים וגבעות".

כפי שעשה במאמרו הראשון 'מגיד חדשות', גם בסוף תשובותיו של רחבי העיר וייזל כמה הערות וקבע כי "סוף דבר כל דברי ר' יחזקאל [רחבי] פה אחד עם דברי הסופר ני"בור, ואין עדות יותר גדולה מזה [...] שהשר ניבור יצא מקאפנהאגן בקצה הצפון, ור' יחזקאל גר בקושין סמוך למעגל סרטן, ולא ראו זה את זה מימיהם, ושניהם כתבו בשנה אחת, והכל שפה אחת ודברים אחדים".⁶³ וייזל גם חזר על המסגרת הכרונולוגית שהציע ב'מגיד חדשות' לגבי תולדות ההתיישבות היהודית בתימן והוסיף שאולי חלק מן היהודים שמיקם רחבי בדרום המדינה, "שאין עליהם עול מלכות העמים, אפשר שהן מזרע עשרת השבטים מבני בניהם ששלח שלמנאסר מנחה למלך תימן וכשהוגלו מארצו, הלכו להם למחוזות אחרות לדרום והתישבו שם, והשם יודע".

למרות שהיה מעמודי התווך של הנאורות היהודית, וכפי שראינו, גם ממבשרי חשיבה היסטורית יהודית מודרנית, המשיך וייזל מסורת שזיהתה את יהודי תימן עם צאצאי עשרת השבטים. אך בניגוד לקודמיו, ובניגוד ליהוסף שווארץ ובני חוגו שפעלו כיובל שנים אחריו, העניק וייזל חשיבות גם למידע האתנוגרפי שאסף ניבוהר על יהודים שבאו לתימן "מאנשי גלותנו זה [...] וספריהם ומנהגיהם דומים לספרי ומנהגי כל אנשי הגולה הזאת". את הפרמטרים של 'ספריהם' ו'מנהגיהם' עתיד היה יעקב ספיר להפוך לציר מרכזי בהשוואה שערך בין היהודים שגילה בתימן לבין יהדות, שכוייזל לפניו, נתפסה בעיניו כנורמטיבית. אך קודם שהספיק לעשות זאת, חדרו לתימן שני יהודים מומרים לנצרות שביקשו להפיץ את הבשורה בין אחיהם בפינה נידחת של Arabia Felix. בעבורם, לא היהדות הרבנית אלא האמת הנוצרית היא שהיתה הפרמטר העיקרי לבחינת טיבה הרוחני של יהדות תימן.

ה. שליחי האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב יהודי תימן⁶⁴

האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים נוסדה בשנת 1809 והיה מוסד המיסיון הפעיל ביותר במאה הי"ט.⁶⁵ שניים משליחיה היותר ידועים, יוסף וולף והנרי אהרן שטרן, יהודים גרמנים שהתנצרו, הפיצו את הבשורה גם בקרב יהודי תימן.⁶⁶ וולף, הראשון שבא לתימן, נולד בכפר קטן בדרום גרמניה בשנת 1795. בגיל 17 שנים המיר דתו לקתוליות אך במהלך לימודיו התאולוגיים ברומא התקרב לנצרות האנגליקנית ולאחר שעבר לגור באנגליה, הצטרף לכנסיה זו בשנת 1819. לאחר שהשתלם בלימודי תאולוגיה ושפות מזרחיות שירת כמיסיונר בשנים 1821–1836 בקרב יהודי ארץ ישראל וארצות האסלאם. במהלך שהותו בפרס בשנת 1825 פגש וולף יהודים תימנים ששהו שם לרגל עסקיהם וכך התרשם מן הפגישה:⁶⁷

The acquaintance of the Jews of Yemen must be of the highest impor-tance to all the friends of Israel. They are the descendants of those Jews who were taken from Jerusalem by Nebuchadnezzar, and they settled themselves in Yemen [...] No Jews whom I ever saw have such Abrahamic contenances, and manner of expressing themselves, as those few Jews of Yemen whom I saw at Bussorah and Bushire.

אכן, וולף הגיע לביקור ראשון וקצר במוכׂה שבתימן בסוף שנת 1833 ותיעד את הביקור בחיבורוResearches and Missionary Labors among the Jews, Mohammedans and other Sects, שראה אור שנתיים לאחר מכן. הביקור נערך בצל ניסיונם של העותׂמאנים להחזיר לידיהם את השלטון בתימן מידי מוחמד עלי. לכן, ציין וולף, חלק מיהודי מוכׂה ברחו מעירם לאחר שחיילים עותׂמאנים שרפו בתיהם ובזזו רכושם. למרות זאת, הצליח וולף לדלות מידע מיהודים שנשארו בעיר על גודל קהילתם ועל גודלן של קהילות יהודיות אחרות בתימן ועל מוסדות ההנהגה של החשובה שבהן, קהילת צנעא.⁶⁸ וולף גילה עניין רב במסורות העתיקות המונחלות מדור לדור בקרב יהודי תימן, אף שהוא עצמו פקפק באמיתותן. הוא ציין את השמות המקראיים שבהם מכנים היהודים יישוביהם ואת אגדות הייסוד שנרקמו סביבם, ובייחוד סביב קהילת צנעא. וולף אף שמע מהם שכדי לפתור אחת ולתמיד את פולמוסי היוחסין בקרבם, שרפו מנהיגי הקהילה בצנעא במרוכז את אילנות המשפחה של כל בתי האבות בעיר.⁶⁹

ביקורו הראשון של וולף בתימן היה קצר וחפוז ושימש רק תחנת ביניים במסע יותר ארוך. אך שלוש שנים לאחר מכן חזר לתימן לשהות יותר ארוכה כדי להפיץ את הבשורה בקרב יהודיה. ביקור זה תועד במכתבים ששלח וולף לידידו תומס ברינג, חבר פרלמנט אנגלי ומראשי האגודה הלונדונית. המכתבים ראו אור בשנת 1839 בשם Journal of the Rev. Joseph Wolff in a series of Letters to Sir Thomas Baring, ולאחר כעשרים שנה ראה אור חיבור אחר מפרי עטו Travels and Adventures of the Rev. Joseph Wolff. עיון השוואתי בשני החיבורים מעלה מידע מעניין שאסף וולף על יהודי תימן.

עם בואו לצנעא, הופיע וולף, כקודמו ניבוהר, בפני האימאם וביקש רשותו לשהות בצנעא ואגב כך לבקר את יהודיה. וולף מצא את האִמאם במצב של שיכרות שנימק זאת באלכוהול שמספקים לו נתיניו היהודים.⁷⁰ מפי הרב של צנעא, ר' יוסף קארה, למד וולף על הקשרים בין קהילת צנעא לבין קהילת כלכתה, המספקת ליהודי צנעא את ספרי הקודש שלהם, וכן לבין קהילות אחרות בהודו ובעירק.⁷¹ הרב אף סיפק לוולף בסיס להשערה כי יהודי תימן משמרים מסורת פרשנית עתיקת יומין למקרא, ולכן הם מפרשים את המלה 'עלמה' (ישעיהו ז,יד) כבתולה, בדומה לפרשנות הנוצרית. עוד למד ממנו על החזון המשיחי של יהודי תימן ובייחוד ציפייתם המשיחית נוכח פלישת מוחמד עלי לתימן, וכן על ציון אחד משערי העיר כשער שדרכו יעבור המשיח.⁷² הרב העניק לוולף צרור כתבי יד כשי, ביניהם 'מורה נבוכים' בערבית־יהודית להרמב"ם וחיבור היסטורי על יהודי תימן מאת דוד סעיד מנצור, תושב טוילה שליד צנעא.⁷³ יהודי אחר הראה לו כתב יד של תפסיר רב סעדיה גאון לתורה ווולף זיהה הבדלי נוסח בין כתב היד לבין הגרסה המודפסת של החיבור. לאחר זמן, הביע וולף צערו על כך שהאגודה הלונדונית לא השכילה להשתמש בכתבי היד שהביא עמו מתימן.⁷⁴ כמעשהו בביקור הראשון, אסף וולף גם עתה נתונים דמוגרפיים על יהודי צנעא ועל קהילות יהודיות אחרות בתימן. אף ציין כי יהודי הבירה נוהגים בפוליגמיה, בתיהם מסודרים, יש להם שמונה עשר בתי כנסת שספרי התורה בהם כתובים לתפארת וכי הם נוהגים לשבת על הארץ בשעת התפילה. כן ציין שיהודי צנעא מלמדים עברית לשבט מונותיאיסטי, 'בני רכב', השוכן בקרבתם.⁷⁵ אך כל הערות וולף על יהודי תימן מתגמדות ביחס לרטוריקה המיסיונרית התופסת את רוב יומניו ומכתביו. דומה שמבחינתו, ההֶשג העיקרי משהותו בת החודש בצנעא היה הטבלת כמה מיהודיה לנצרות ולא איסוף שיטתי של ידיעות אודותיהם.⁷⁶

אכן, גם מבחינת של שטרן, המיסיונר האחר שביקר בתימן לאחר וולף, עיקר המשימה היה להמיר את דתם של היהודים ולא החקירה האתנוגרפית. שטרן נולד באזור פרנקפורט, נחשף לראשונה לנצרות בהמבורג ובשנת 1840 התנצר בלונדון בחסות האגודה הלונדונית.⁷⁷ ראשית פעילותו המיסיונרית עשה בקרב יהודי עירק, כורדיסטן, פרס ובוכרה, ובשנת 1856, בעת ששהה בקושטא, קיבל פִרמאן מן הסולטאן לנסוע לתימן, שם שהה שלושה חודשים. במהלך שהותו שם התחפש שטרן למקומי ובחור מקומי בשם אליהו נתלווה אליו. לאחר שובו מתימן ולאחר הכנה בירושלים, נשלח שטרן להפיץ את הבשורה בקרב הפלשים באתיופיה.⁷⁸

בניגוד לוולף, הקדיש שטרן חיבור מיוחד למסעו בתימן, Journal of a Missionary Journal into Arabia Felix Undertaken in 1856 . אך לפני כן החלו דיווחיו מתימן להופיע בירחון האגודה הלונדונית Jewish Intelligence תחת הכותרת Missionary Intelligence. כפי שכבר ציין י' טובי, דיווחים אלה הופיעו במקביל ובגרסה מצונזרת בעיתון היהודי הלונדוני, The Jewish Chronicle תחת כותרת שונה במקצת, The Jews of Arabia Felix.⁷⁹ עורך העיתון היהודי הקדים דברי התנצלות על עצם הפרסום, אך הדגיש כי מה שמוצג בעיתון של המיסיון כמידע על מתנצרים פוטנציאליים, יכול לשמש בעיתון יהודי מידע על סבל יהודים בפינה נידחת בחצי האי ערב. אכן, חלק מן הקהילות היהודיות שהוגדרו במאה הי"ט כאקזוטיות, הפכו להיות מושא להתעניינות יהודית בזכות גילויָן הראשוני על ידי גורמים מיסיונריים.⁸⁰ בעמודים הספורים שהקדיש ביומנו ליהודי תימן תיאר שטרן את תכני הזיכרון הקולקטיבי שלהם, בייחוד את כל הקשור בממלכה היהודית הקדומה שהתקיימה שם קודם לעליית האסלאם. שטרן אף הביע תמיהתו כיצד ניתן למצוא בתימן כאלף ומאתיים שנה לאחר הופעת האסלאם "vast multitudes of this undying and imperishable race", ובייחוד בצנעא.⁸¹

כששהה בבירה התעניין שטרן במוסדות ההנהגה של הקהילה ובסמכויותיהם. הוא ציין שמאז קריסת שלטון האִמאם שלוש שנים קודם לכן, התקשה בית הדין לפעול תחת השלטון החדש, ה'אנרכיסטי' בלשונו. הוא הביע צערו על שהמצב המדיני והמשפטי אינו מאפשר ליהודי תימן לעבד את הקרקע ולהיות יותר יצרניים, דבר הגורם להם להתחרות בענפי מלאכה וסחר שונים ולהגברת השנאה כלפיהם. במסגרת הטפותיו המיסיונריות בפני היהודים, שאותם תיאר ביומנו, מביא שטרן מידע מעניין למדי על קהל שומעיו, כגון זה שהם לובשים את הטלית על הבגד ולא מתחתיו.⁸² שטרן היה מודע לבלבול שעורר בקרב יהודי תימן: "a man [...] who spoke Hebrew and yet was no Jew, dressed like a Mohammedan and yet despising the Koran". כמה שנים לאחר מכן עתיד היה להציג את עצמו בפני בני הפלאשה באופן דומה: "a White Falasha". אכן בשני המקומות לא הסתיר שטרן את מטרתו העיקרית, העברת היהודים על דתם.⁸³

וולף גילה עניין מסוים ביהודים בכל המקומות שבהם שהה כמיסיונר במחצית הראשונה למאה הי"ט ולכן כתביו משמשים מקור לא אכזב להיסטוריונים המבקשים לשחזר את מסגרת הקיום היהודי ותכניו בארץ ישראל ובארצות האסלאם בתקופה זו.⁸⁴ בדומה לעמיתו הפגין שטרן סקרנות אינטלקטואלית לא מבוטלת ביחס ליהודים ולא־יהודים שפגש בארצות המזרח בראשית דרכו כמיסיונר, ולאחר מכן, בראשית שנות השישים, גם באתיופיה.⁸⁵ אך בשל התקופה הקצרה בת שלושת החודשים ששהה בתימן, לא הותיר שטרן תיעוד רב אודות יהודיה. יש דוגמאות רבות למיסיונרים שהניחו במסגרת פעילותם תשתית עובדתית ותשתית הכרתית לדיסציפלינה מדעית חדשה וגם למי שתרמו תרומה של ממש לדיסציפלינה קיימת.⁸⁶ ואמנם, בזכות פעילותם המתועדת בתימן, תרמו שליחי האגודה הלונדונית להפצת הנצרות תרומה מסוימת לגילוי האתנוגרפי של יהודיה. אך בתרומה זו לא היה די לשמש בסיס לצמיחת מחקר מדעי אודות יהודי תימן.⁸⁷

סיכום

זיקת יהודי תימן לרמב"ם נחרתה בזיכרון ההיסטורי כאב־טיפוס של מנהיג יהודי בארצות המזרח בימי הביניים הנחלץ לעזור לאחיו ה'נידחים', מבחינה גאוגרפית ורוחנית כאחד. קריאה השוואתית באיגרת תימן ובאיגרותיו האחרות העלתה כי כל עניינו של 'הנשר הגדול' ביהודים אלה היה דתי בכלל ותיאולוגי בפרט, אך לא אתנוגרפי. יתר על כן, הייצוג המיימוני של יהדות תימן קיבעם במקום נמוך למדי בהיררכיה התרבותית בתוך העם היהודי.

לצד זיקתם המוחלטת למורשת ההלכתית של הרמב"ם ונטייתם למשיחיות הזויה הובנתה בזיכרון ההיסטורי היהודי זיקה מיתית בין יהודי תימן לעשרת השבטים ומקום הימצאם. אך גם בביטויים הספרותיים של זיקה זו לא מצאנו ניצני התעניינות בהם כשלעצמם. מעט העניין שאמנם נתגלה ואף הניב פרי תיאורי מסוים במסגרת התיעוד הבלתי אמצעי של ניבוהר ושל שליחי האגודה הלונדונית להפצת הנצרות, ואף בהערות וייזל, בטֵלה בשישים ביחס למפעלו האתנוגרפי של ספיר. אכן הזיכרון ההיסטורי אינו מטענו באשר ליהדות תימן. בסופו של דבר, היה זה ספיר שבספרו 'אבן ספיר' הניח את התשתיות התכניות וההכרתיות לחקר יהדות תימן הנמשך עד ימינו. אך מן האתנוגרפיה שכתב לא נעלמו זיקותיה האמיתיות והמדומות של יהדות תימן לרמב"ם, לשבטים אבודים ולמשיחי שקר. איך ילכו יחדיו ריאליה ומיתוס ביבולו הספרותי של משכיל ליטאי מירושלים? על כך ארחיב במקום אחר.

ביבליוגרפיה

איגרות הרמב"ם איגרות הרמב"ם, א–ב. מהדורת יצחק שילת. מעלה אדומים תשנ"ה

אייזיקס 1886 Albert A. Isaacs, Biography of the Rev. Henry Aaron Stern. London

אלטמן תשמ"ח אלכסנדר אלטמן, מעל לגבול הפילוסופיה: דמותו של המקובל ר' אליהו חיים גינזנו. בתוך: משה אידל ואחרים (עורכים), ספר היובל לשלמה פינס, א, עמ' 61–101. ירושלים

אנקורי תשכ"ו צבי אנקורי, בית בשייצ'י ותקנותיו, מבוא ל'אדרת אליהו' לאליהו בשייצ'י, ירושלים תשכ"ו.

בוהרר 2003 Fredrick N. Bohrer, Orientalism and Visual Culture: Imagining Mesopotamia in Nineteenth-Century Europe. Cambridge

בורכהרדט 1921/4 Paul Borchardt, Die Karawanenstrassen in Arabien nach R. Benjamin von Tudela. Anthropos 16/17 (1921/2), pp. 1056–1057; 18/19 (1923/4), p. 1075

בנימין 1907 The Itinerary of Benjamin of Tudela, edited by Marcus N. Adler. London

בראואר 1934 Erich Brauer, Ethnologie der jemenitischen Juden. Heidelberg

בר־אילן תשנ"ב מאיר בר־אילן, ספרים מקוצ'ין. פעמים 52, עמ' 74–100

ברגר תשס"א David Berger, How did Nahamanides Propose to Resolve the Maimonidean Controversy. בתוך: עזרא פליישר ואחרים (עורכים), מאה שערים – עיונים בעולמם הרוחני של ישראל בימי הביניים, החלק האנגלי, עמ' 135–146. ירושלים

ברוּוֶר 1997 C.G. Brouwer, Al-Mukha: Profile of a Yemeni Seaport as Sketched by Servants of the Dutch East India Company (VOC) 1614-1640. Amsterdam

ברויאר 1996 Edward Breuer, The Limits of Englightenment: Jews, Germans and the Eightenneth-Century Study of ure. Cambridge, Mass.

ברויאר 2001 --, Naphtali Herz Wessley and the Cultural Dislocations of an Eighteenth-Century Maskil. In: Shmuel Feiner & David Sorkin (eds.), New Perspectives on the Haskalah, pp. 27–47. London

ברטי 2005 Silvia Berti, Erudition and Religion in the Judeo-Chrisitian Encounter: The Significance of the Karaite Myth in Seventeenth-Century Europe, Hebraic Political Studies 1, pp. 110–120

ברטל תשנ"ה גלות בארץ: יישוב ארץ ישראל בטרום ציונות. ירושלים

ברטנורא תשנ"ז מאיטליה לירושלים: איגרותיו של ר' עובדיה מברטנורא מארץ ישראל. מהדורת מ"ע עמנואל הרטום ואברהם דוד. ירושלים

ברנהיימר 1933 Carolo Bernheimer, Codices Hebraici Bybliothecae Ambrosianae. Florence

גורלאנד תרכ"ז ח"י גורלאנד, לקוטים מספרי ר' אברהם בלי יעמ"ש: ספר אגרת אסור נר של שבת. גנזי ישראל בס"ט פיטרבורג ג, עמ' 29–36

גימאני תשנ"ג אהרון גימאני, מקורות חדשים לפועלו של ר' שלום עראקי בקהילות תימן במאה הי"ח. פעמים 55, עמ' 134–144

גינַזאנו 1912 The Iggereth Hamudoth of Elijah Hayyim ben Ben-jazmin of Genazzano, edited by A.W. Greenup, London

גידני 1908 William T. Gidney, The History of the London Society for the Promotion of Christianity amongst the Jews from 1809 to 1908. London

דינסטאג תשכ"א ישראל יעקב דינסטאג, איגרת תימן להרמב"ם: ביבליוגרפיה של הוצאות, תרגומים ומחקרים. ארשת ג, עמ' 48–70

הובנר 2002 Ulrich Hubner, Johann David Michaelis und die Arabien Expedition 1761–1767. בתוך: ויזהופר־קונרמן 2002, עמ' 363–402

הנסן 1964 Thorkild Hansen, Arabia Felix: The Danish Expedition of 1761–1767. New York

הס 2002 Jonathan Hess, Germans, Jews and the Claims of Modernity. New Haven

הרטוויג 2002 Friedhelm Hartwig, Carsten Niebuhrs Darstellung von Jemen in seiner "Beschreibung von Arabien" (1772) un dem ersten Band seiner "Resebeschreibung nach Arab-ien" (1774). בתוך: ויזהופר־קונרמן 2002, עמ' 155–202

וולף 1835 Joseph Wolff, Researches and Missionary Labors among the Jews, Mohammedans and Other Sects, London²

וולף 1839 --, Journal of the Rev. Joseph Wolff in a Series of Letters to Sir Thomas Baring. London

וולף 1860/1 --, Travels and Adventures of the Rev. Joseph Wolff. 2 vols. London

ויזהופר־קונרמן 2002 Josef Wiesehöfer & Stephen Conermann (eds.), Carsten Niebuhr (1733–1815) und seine Zeit. Stuttgart

וייזל תק"ן נפתלי הירץ וייזל, מגיד חדשות. המאסף ו, עמ' קכט–קס

וייזל תק"ן־א --, תוספת דברים על מאמר מגיד חדשות. המאסף ו, עמ' רנז–רעו

ולדמן תשמ"ט מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש: יהודי אתיופיה והעם היהודי. תל אביב

ולטרי 2005 Giuseppe Veltri, The "East" in the Story of the Lost Tribes: Creation of Geographical and Political Utopias. In: Rachel Elior & Peter Schäfer (eds.), Creation and Re-Creation in Jewish Thought: Festschrift in Honor of Joseph Dan on the Occasion of his Seventieth Birthday, pp. 249–269. Tübingen

ורתמה 1928 The Itinerary of Ludvico di Varthema of Bologna, translated by John Winter Jones. London²

טובי תשל"ג יוסף טובי, על התלמוד בתימן. תל אביב

טובי תשל"ו --, יהודי תימן במאה הי"ט – תולדות ומקורות. תל אביב

טובי תש"ן --, הפעילות להקמת מערכת חינוך מודרנית ביהדות תימן כאספקלריה לתמורות המדיניות החברתיות. מקדם ומים ג, עמ' 115–147

טובי 1999 Yosef Tobi, Trends in the Study of Yemenite Jewry. In: Yosef Tobi, The Jews of Yemen: Studies in Their History and Culture, pp. 267–278. Leiden

יערי תרצ"ז/ת"ש אברהם יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, א–ב ירושלים

יערי תרצ"ט --, שליחים מארץ ישראל לתימן. סיני ד, עמ' שצב–תל

יערי ת"ש --, שליחים מארץ ישראל לעשרת השבטים. סיני ו, עמ' קסג–קעח, שמד–שנו, תעד–תפד

יערי תש"ג --, אגרות ארץ ישראל, תל אביב

כתבי הרמב"ן כתבי רבינו משה בן נחמן, א–ב. מהדורת ח"ד שעוועל. ירושלים תשכ"ג–תשכ"ד

ליברמן תשנ"ב שאול ליברמן, מדרשי תימן. ירושלים³

לנגרמן 1995 Tzvi Langermann, The India Office Manu of Maimonides's Guide: The Earliest Complete Copy in the Judeo-Arabic Original. British Library Journal 21, pp. 66–70

לסקר 2004 Daniel J. Lasker, Karaite Leadership in Times of Crisis. In: Jack Wertheimer (ed.) Jewish Religious Leadership: Image and Reality, vol. 1, pp. 219–221. New York

מונג'לו 1985 David E. Mungello, Curious Land: Jesuit Accommo-dation and the Origins of Sinology. Honolulu

מאלי 2001 Anya Mali, Serving Science or the Sacred? Jesuit Missionaries in the New World. Archiv für Religions-geschichte 3, pp. 42–54

מורגנשטרן תשמ"ה אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל. ירושלים

מורגנשטרן תשנ"ז --, נסיונו של ר' ישראל משקלוב לחדש את הסמיכה לאור מקורות חדשים. בתוך ספרו: גאולה בדרך הטבע – תלמידי הגר"א בארץ־ ישראל, עמ' 113–130. ירושלים²

מורגנשטרן תשנ"ז־א --, הפרושים, החברה המיסיונרית הלונדונית והקמת הקונסוליה הבריטית בירושלים. בתוך: שם, עמ' 135–157

מיכאליס 1763 Johan David Michaelis, Recueil de questions proposes á une société de savants qui par ordre de Sa Majesté danois font le voyage de l'Arabie. Frankfurt am Main

מיכאליס 1793 --, Lebenschreibung. 1793

מיכאליס 1814 --, Commentaries on the Laws of Moses. 4 vols. London

מכמן ואחרים תשמ"ה יוסף מכמן ואחרים, פנקס הקהילות, אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה: הולנד. ירושלים

מנואל 1992 Frank E. Manuel, The Broken Staff: Judaism through Christian Eyes. Cambridge, Mass.

נויבאואר תרמ"ח אברהם נויבאואר, קבוצים על ענייני עשרת השבטים ובני משה. קבץ על יד ד, עמ' 8–74

נויבאואר 1889 Adolph Neubauer, Where are the Ten Tribes? JQR (o.s.) 1, pp. 14–28, 95–114, 185–201, 408–423

נחשון תשנ"ד יחיאל נחשון, דיוקנאות בהנהגה היהודית בתימן במאה הי"ח–י"ט: אבות בתי־דין ודיינים, רבנים, נשיאים. נתניה

ניבוהר 1969 Carsten Niebuhr, Beschreibung von Arabien aus eige-nen Bebachtungen und in Lande selbst gesammelten Nachrichten. Graz²

ניבוהר 1792 --, Travels through Arabia and other Countries in the East. Edinburgh

ניבוהר 1992 --, Reisebeschreibung nach Arabien und anderen Um-liegendern Landern. Zurich³

ניני תשמ"ב יהודה ניני, תימן וציון – הרקע המדיני, החברתי והרוחני לעליות הראשונות מתימן 1880–1914. ירושלים

סטרומזה 2003 Guy G. Stroumsa, Antiquitates Judaicae: some precur-sors of the modern study of Israelite religion. In: Hayim Lapin & Dale B. Martin (eds.), Jews, Antiquity and the Nineteenth-Century Imagination, pp. 17–32. Bethesda

ספיר תש"ל יעקב ספיר, ספר אבן ספיר. ירושלים²

פולק 1980 Michael Pollak, Mandarins, Jews and Missionaries: The Jewish Experience in the Chinese Empire. Phila-delphia

פיינר תשנ"ה שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה – תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית. ירושלים

פיינר תשס"ב --, מהפכת הנאורות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה־18. ירושלים

פישל תש"ך ולטר יוסף פישל, היהודים בהודו: חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים. ירושלים

פישל 1962 Walter J. Fischel, Cochin in Jewish History: Prolegome-na to a History of the Jews in India. Proceedings of the American Academy of Jewish Research 30, pp. 37–59

פישל 1972 --, Wolff, Joseph. In: Encyclopedia Judaica, 16, pp. 611–612. Jerusalem

פרואט 1984 Gordon E. Pruett, Duncan Black Macdonald: Christian Islamicist. In: Asaf Hussein et al. (eds.), Orietnalism, Islam and Islamists, pp. 125–176. Brattleboro

פרובנסל 2002 Philippe Provençal, The Cultural Significance of the Results in Natural History Made by the Arabic Travel 1761–1767, Peter Forsskal's Contribution to Arabic Lexicography. בתוך: ויזהופר־קונרמן 2002, עמ' 357–361

פרידמן תשנ"ז מ"ע פרידמן, בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה. ציון סב, עמ' 75–78

פרידמן תשס"ב --, הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד. ירושלים

פרפיט 2002 Tudor Parfitt, The Lost Tribes of Israel: The History of a Myth. London

צדוק 1992 משה צדוק, תרבות יהודי תימן בספרי יהודים יוצאי אירופה. תל אביב

קאפח תשמ"ט/ס"ב יוסף קאפח, כתבים א–ג. בעריכת יוסף טובי ואורי מלמד. ירושלים

קופר 2004 Alina E. Cooper, Reconsidering the Tale of Rabbi Yosef Maman and the Bukharan Jewish Diaspora, Jewish Social Studies (n.s.) 10, pp. 80–115

קופר 2006 --, Conceptualizing Diaspora: Tales of Jewish Travelers in Search of the Lost Tribes. AJS Review 30, pp. 95–117

קליין־פרנקה תשמ"ד אביבה קליין־פרנקה, המשלחת המדעית הראשונה לדרום־ערב כמקור לתולדות יהודי תימן. פעמים 18, עמ' 80–101

קליין־פרנקה תשמ"ח --, על משפחת הכהנים אלעראקי מתימן במאה ה־18. תהודה 10 (תשמ"ח), עמ' 57–71

קליין־פרנקה תשמ"ט --, ההיסטוריה של יהודי תימן מאת מנצור מטוילה. אפיקים צא, עמ' 32–35, 38

קליין־פרנקה תש"ן --, המסורות על מגילות היוחסין של יהודי תימן. דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, חטיבה ב, כרך II, עמ' 83–90

קליין־פרנקה 2001 Aviva Klein-Franke, J. Wolff and H. Stern: Missionaries in Yemen. In: Paul and Janet Starkey (eds.), Interpreting the Orient: Travelers in Egypt and the Near East, pp. 81–95. Reading

קפלן 1992 Steven Kaplan, The Beta Israel (Falasha) in Ethiopia from Earliest Times to the Twentieth Century. New York

קפלן 2000 --, Introduction. In: Ken Blady, Jewish Communities in Exotic Places. Northdale, NJ

רודרמן 1981 David B. Ruderman, The World of a Renaissance Jew: The Life and Thought of Abraham ben Mordecai Farissol, Cincinnati

רומאנילי תשכ"ט שמואל רומאנילי, משא בערב. בתוך: שמואל רומאנילי, כתבים נבחרים. מהדורת חיים שירמן. ירושלים

שווארץ תשנ"ה יהוסף שווארץ, ספר תבואות הארץ. מהדורת א"מ לונץ. ירושלים²

שווארץ 1850 Joseph Schwarz, A Deive Geography and Brief Historical Sketch of Palestine. Philadelphia

שווארץ 1852 --, Das heilige Land. Frankfurt am Main

שולמן תרט"ז קלמן שולמן, ספר אריאל. וילנה

שטרן 1854 Henry A. Stern, Dawnings of Light in the East with Biblical, Historical and Statistical Notices of Persons and Places visited during a Mission to the Jews in Persia, Coordistan and Mesopotamia. London

שטרן 1858 --, Journal of a Missionary Journey into Arabia Felix undertaken in 1856. London

שטרן 1968 --, Wanderings among the Falashas in Abyssinia toge-ther with a Deion of the Country and its Various Inhabitants. London²

שיהן 2005 Jonathan Sheehan, The Enlightenment Bible: Trans-lation, Scholarship, Culture. Princeton

שלום תשנ"ח גרשום שלום, מחוקר למקובל: אגדת המקובלים על הרמב"ם. בתוך ספרו: מחקרי קבלה, בעריכת יוסף בן־שלמה, א, עמ' 189–200. תל אביב

שמואל 1840 Jacob Samuel, An Appeal on Behalf of the Jews Scattered in India, Persia and Arabia. London

ששון תשס"ה אבי ששון, חייו ופעלו של רבי יהוסף שווארץ בעל "תבואות הארץ". סיני קלד, עמ' קפא–קצה