להתפלל תפלה אחת

לק"י

בהיסטוריה היהודית ניתן להבחין בשבע שיטות שונות של חזרת ש"ץ מקוצרת שהתפתחה במשך הדורות, אך אציג את שלושת השיטות הנפוצות כיום.

1.השיטה הספרדית
א) הש"ץ מתפלל בקול רם עד 'האל הקדוש' כשהצבור מתפלל איתו מילה במילה (בלחש, או בקול רם לפי חלק מהפוסקים), שאר הברכות נאמרות בלחש.
ב) הנסיבות: בתפילת מנחה לכתחילה כל השנה.
ג) הפוסקים: בית יוסף לאו"ח סי' קכד ד"ה "כתב הכלבו". הרב יעקב קשטרו (נפטר 1610) ב'ערך הלחם' לאו"ח סי' רלב. הרב יוסף חיים מבגדד, 'בן איש חי' לפרשת תרומה, אות ב. כתר שם טוב הנ"ל. הרב חיים דוד הלוי, מקור חיים השלם, פרק ס, סעי' ב, כרך א, עמ' 255. הרב עובדיה יוסף בילקוט יוסף, ח"א, עמ' רעט-רפא.
ד) הנימוקים: "כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם" (בית יוסף שם).
ה) תפוצת השיטה: הרב יוסף קארו כותב: "ועכשיו נהגו ברוב המקומות" (בית יוסף שם). הרב יעקב קשטרו קורא לזה "מנהג הספרדים". ואילו הרב שם טוב גאגין קורא לזה "מנהג ארץ ישראל, סוריא תוגרמא ומצרים". ברור מרשימת הפוסקים שזהו מנהג ספרדי נפוץ בתפילת מנחה, מן המאה הט"ז ועד היום.

***חשוב לציין שמר"ן השו"ע (או"ח סימן רלב סעי' א) הביא שיטה שונה והיא: הקהל מתפלל בלחש והש"ץ חוזר על העמידה בקול רם עד 'האל הקדוש' ומפסיק !

2. השיטה האשכנזית
א) אם יש מספיק זמן, הש"ץ מתפלל בקול רם עד 'האל הקדוש' וכל הצבור עונה 'אמן' על שלש ראשונות ועונה לקדושה. אח"כ ממשיך הש"ץ הלחש, ואילו הצבור חוזר לראש התפילה ואומר את כולה בלחש.
ב) הנסיבות: תפלת מנחה בשעת הדחק.
ג) הפוסקים: הרב יום טוב ליפמן (נפטר 1654), ב'דברי חמודות' לרא"ש לברכות פרק ד, אות טו, יז ע"ד. הרב שמואל ב"ר יוסף (סוף המאה הו"ז) ב'עולת תמיד' לאו"ח סימן קכד (דבריו מובאים ב'כף החיים' שם, סעיף '). הרב יעקב לויברבוים (המאה הי"ט), דרך חיים, סימן מה, סעיף ד. משנה ברורה לאו"ח קכד ס"ק ח. ערוך השלחן לאו"ח קכד סעי' ז.
ד) הנימוקים: "כדי שיוכלו לענות אמן שלש פעמים" (ערוך השולחן שם).
ה)תפוצת השיטה: זאת השיטה האשכנזית הנפוצה בתפלת מנחה בשעת הדחק, מן במאה הי"ז ועד היום.

3.השיטה התימנית
א) הקהל אינו מתפלל הלחש כלל וכלל אלא הש"ץ מתפלל את כל התפילה לכתחילה בקול רם. מי שאינו בקי יוצא ידי חובה ע"י שמיעה ועניית 'אמן' ואילו הבקי מתפלל הלחש עם הש"ץ.
ב) הנסיבות: בתפילת מנחה בשעת הדחק. בשחרית ומוסף של שבת ויום טוב כל השנה כולה.
ג) הפוסקים: שו"ת הרמב"ם, מהד' בלאו, סי' רנו, עמ' 474-476, וסי' רנח, עמ' 483-484. כל בו, סי' כז. ספר חסידים, סימן תתט. הרב מרדכי יפה, בחבוש לאו"ח סימן רלג. הרב יוסף קאפח, פירוש הרמב"ם, אהבה, תפלה וברכת כהנים, פ"ח הערה כז עמ' קצז-קצט.
ד) נימוקי הרמב"ם: 1) יש המדברים או יורקים בשעת החזרה ולכן מי שאינו בקי ממילא אינו יוצא ידי חובה. 2) "ובזה יש משום הסרת חלול ה', שחושבים בנו [המוסלמים] שהתפילה אצלנו שחוק ולעג" (סימן רנו), "והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם" (סימן רנח).
ה) תפוצת השיטה: הרב אברהם בן הרמב"ם מסביר שאביו תיקן תקנה בנידון (ספר המספיק לעובדי השם, פרק כו, עמ' 195-198). ואכן תקנה זאת החזיקה מעמד במצרים במשך כשלוש מאות וחמישים שנה עד שקם הרדב"ז במאה הט"ז וביטלה (שו"ת הרדב"ז, ח"ד, סי' אלף ע"ט(ה) וסי' אלף קסה (צד)).
כמו כן, ברור מ'ספר חסידים' ומ'הלבוש' שמנהג זה היה קיים באשכנז במאה הי"ג ובמאה הט"ז. זהו מנהג תימן הנפוץ בתפלת מנחה ביום חול, ובתפלת מוסף בשבתות ובחגים.

חסרון השיטה הספרדית:
התפלה עד 'האל הקדוש' נחשבת 'תפילת ציבור', וההמשך נחשבת 'תפלה עם הציבור' (תפלה בלחש), ואי אפשר 'שני כתרים בראש אחד'.

חסרון השיטה האשכנזית:
כל התפלה נחשבת כ'תפלת יחיד' של ש"צ !!! עד 'האל הקדוש' נאמרת בקול, ואח"כ בלחש. וחז"ל לא התירו לומר 'קדושה' ב'תפלת יחיד' !

יתרון השיטה התימנית
1. כל התפלה נחשבת 'תפילת ציבור'.



.