אספתי 10 מקורות (כמניין עשרת הדיברות) על ברור מנהג גידול ה'פיאות', והרי הם לפניך:
1.למרות ש'פיאות' ארוכות אצל היהודים זה דבר בולט וחריג בתוך אומות העולם - מנהג זה לא הוזכר בתלמודים, בספרי המדרשים, וכן בגאונים ורמב"ם ושלחן ערוך. ויש בזה הוכחה שהיהודים לא השאירו את פיאותיהם ארוכות.
2."מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלושים יום" (סנהדרין, כב ע"ב). משמע מלשון הגמ' שהתספורת היא על כל השיער, ולא חילקו איפה להשאיר שיער. וכדי לגדל 'פיאות' צריך להשאיר שיער יותר משבוע.
3.כתב רבנו בתשובה: "ומותר לו ללקט כל הפאות במספרים. וכך אנו עושים תמיד, כלומר שאנו מלקטים פאתי הראש במספרים, כי לא נאסר אלא השחתה של תער. ולא נצטוונו לגדל הצדעים כמו שמדמה ההמון, ורק הנזיר הוא שנצטווה לגדל השיער, ולפיכך אם גלח - בטל 'מצות עשה', ועבר על 'מצות לא תעשה'. ואין הדבר כן בפאות אלא הן 'מצות לא תעשה' בלבד, ולפיכך אין חובה לגדלן ורק נאסרה ההשחתה בלבד" (תשובתו הובאה ע"י הגר"י קאפח, במשנה תורה, מדע, עמ' תקס הערה יד).
רבנו מעיד על מנהג ההמון שהיה נפוץ בזמנו ובמקומו, אך הוא כדרכו ביחס לכל מנהג שאין לו יסוד בהלכה, הביע לא רק בחוות דעת, אלא גם בעשיית מעשה ("וכך אנו עושים תמיד, כלומר שאנו מלקטים פאתי הראש במספרים").
4.הגר"י קאפח ניסה להוכיח שמה שכתב רבנו בהלכות פסולי המוקדשין פ" ה"[ז](יב]: 'ציצתו' – הכוונה לפיאותיו. אך עפ"י פשט הכתוב - הדבר אינו כך.
ולצורך זאת, אביא את לשונו של רבנו: "הכניס [הכהן] ידו וקבלו [את הדם] – קבלתו פסולה. אפלו הכניס ראשו ורובו, אפלו היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ – עבודתו פסולה".
כמו כן כתב רבנו הרמב"ם "כונתי בכל החיבור הזה, להקריב הדינין אל השכל" (תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, עמ' 461), וכך אני אעשה.
במקרה של "הכניס ראשו ורובו" וק"ו "כולו בפנים" – מדובר שכל ראשו היה בפנים. ולכן עפ"י דברי הגר"י קאפח שמחשיב את ה'ציצתו' - ל'פאות', אך אפשר באופן מעשי להוציא את ה'פיאות' החוצה ללא הוצאת כמעט כל ראשו ? שהרי ה'פיאות' נמשכים אחרי הראש, ולא להפך ! אלא אם כן יש לכהן 'פיאות' ארוכות מאוד ובאה רוח חזקה שמעיפה את ה'פיאות' החוצה, אך דבר זה לא מסתבר: (א) לא מוזכרת בהלכה על בואה של הרוח 'המסתורית'. (ב) במקדש לא נשבה רוח חזקה, ותמיד עשן מאש המערכה היה מתמר ועולה כדקל, כעמוד ישר, ולא היתה רוח מטה אותו (אבות פ"ה מ"ה).
אלא הכוונה "ציצתו" – קצה הבלורית של שיערו (בסוף יום השלושים לתספורת) שהציצה מחוץ לעזרה, כלשון הנביא (יחזקאל ח, ג): "ויקחני בציצת ראשי". ורק כך אפשר להוציא את קצה ציצתו החוצה ולהשאיר את כל ראשו בפנים !
5.הרה"ג עמרם קורח זצ"ל כותב בספרו 'סערות תימן' (עמ' ח), שגידול ה'פיאות' של היהודים נובע מגזרה שגזרו הערביים עליהם, וכן הוסיף שיש לזה עיקר ב'ספרי התאריך' הערביים.
6.כתב הרה"ג עמרם קורח זצ"ל שהיהודים קוראים לזה 'סימן' או 'סימנים', אך הערבים קוראים לזה 'זונאר' (אבנט, חגורה). ומה הקשר בן 'פיאות' לחגורה ? שהחגורה שמעל הבגד הוא סימן היכר בן יהודי לערבי, ובאבנט היה ערבי תופס את סכינו (מה שליהודי היה אסור). ה'פיאות' הארוכות של היהודי הוא סימן הבדל בניהם כמו ה'אבנט', ולכן קראו לפיאותיו של היהודי 'אבנט' בלשון ערבי.
7.התיעוד הקדום ביותר על גידול 'פיאות' בתימן הוא משנת 1763. ה'פיאות' הארוכות של היהודים ניזכר בסיפור מסעה של המשלחת המלכותית הדנית שהגיע לתימן בשלהי דצמבר 1762 ושהתה בה עד שלהי אוגוסט 1763.
8.השלטון המוסלמי בתימן אסר על היהודי לקצץ את פיאותיו, ולא נתן לו בחירה חופשית לגבי דמותו של היהודי. כך שקשה להגדיר את 'גידול הפיאות' כמנהג, מיכוון שדבר זה נעשה בכפיה. לכן אע"פ שמנהג זה מופיע בספרי הקבלה, דבר זה לא מנע מרבני ה'דרדעים' ללכת עם 'פיאות' ארוכות.
9.גזירות של הערבים על היהודים שנהפכה למנהג רווח, קיים גם בקרב יהודי תוניסיה שנוהגים להקיף את קצה המכנסיים הפשוטים של הגברים ברצועת בד שחור ברוחב של 2-3 ס"מ. הגברים כינו את הרצועה השחורה בשם 'אם אשכחך', כלומר זכר לחורבן בית-המקדש. אך על צד האמת מקור הדבר בגזרת השלטון המוסלמי כחלק מ'חוקי הגיאר'. נוהג דומה רווח גם בקרב יהודי מרוקו.
10.בימנו, הרבה רבנים מקרב העדה התימנית לא מגדלים את פיאותיהם כמו בתימן. ולא סתם רבנים, אלה המובחרים מבניהם, והם: הרה"ג ישעיהו משורר זצ"ל, אב בית הדין בפ"ת, חבר בית-הדין הגדול לערעורים בירושלים. וכן הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל, דיין בבית הדין הגדול לערעורים בירושלים. הרה"ג יוסף צוברי זצ"ל, רב מחוז ת"א. ועוד הרבה רבנים.
מקורות: כתבים ח"ג, הגר"י קאפח, עמ' 1422-1425. "מאמרו של ש"ד גויטיין 'על פיאות ועל 'סימנים'", יוסף טובי, בתוך כתב עת תימא ה', עמ' 97-109.
.
נשלח ב-23/10/2007 15:48
* מה שכתבת בסעיף 4 להביא ראיה שלא היתה רוח במקדש, נראה לכאורה שאין כלל ראיה.אלא ראיה לסתור.שאכן היתה רוח אלא שלא הפריעה לעשן !
* מה שכתב הגר"ע קרח בספר סערת תימן על כרחך אינו טעם יחידי, שאם כן מדוע מנהג זה נפוץ גם בארצות אשכנז מימי קדם ? ראה בתוספות על מסכת נזיר.
ויש לי הערה כללית.
אפילו אם תצליח להוכיח באותות ומופתים שמנהג גידול הפאות הוא גזירה שנגזרה על יהודי תימן וראשיתו בכפיה או איזה צורך זמני, אחר שנתגלה בעצם הדבר עניין טוב של זהות ושמירה ומזכרת יראת שמים, הרי יש בו טעם מפאת עצמו,ואם החזיקו בו, שמע מינה שאין לשנותו.
לגבי הרבנים שהזכרת, אני אבדוק זאת.
נשלח ב-24/10/2007 02:36
לק"י ,
ר' תמיר רצון ,
ידידי היקר עד מאד עברתי על דבריך ,כרגיל נהניתי מקריאת דבריך ,יישר כחך !
ברשותך אעיר בהם כפי מיספור דבריך, מה שנראה לי , כדרכה של תורה.
1 - כתבת שמנהג זה לא הוזכר בגאונים וברמב"ם ובשו"ע.
א - לא כל מנהג שלא הוזכר בפירוש ברמב"ם אנחנו למדים משתיקתו שלא היה מנהג בדבר. יש מנהגים שהיו בתקופת הראשונים אף כי לא זכרם בספריהם.בפרט כשאנו רואים שהמנהג נפוץ ומורגל מדור לדור כמנהג הנחת פאות הראש.יש גם להבחין בין מנהג בעל תוקף מחייב ומנהג שהוא רשות.והנה אילו אחד הראשונים היה סובר שהוא רשות ואין בו מצוה, מה לו להזכירו ? אך, אין בשתיקתו לומר כי לא היה בפועל מנהג כזה.נפקא מינה שאילו נמצא אנחנו טעם בדבר ,אם מפאת דברי ראשונים או מפאת טעם עצמיי הרי שלגבי דידן יסודו בקדש והפך להיות עניין שבמצוה אף כי לא מדרבנן, מכל מקום מנהג ישראל תורה הוא.
ב - הנה מנהג זה אכן הוזכר בדברי הרמב"ם אלא שלדעתו מנהג זה אינו עניין.וזה לשונו "
" ומותר לו לגלח הפאות כולן במספרים וכך עושים אנחנו תמיד, ר"ל נגלח פאתי הראש במספרים, לפי שלא נאסר אלא השחתה של תער ולא צווינו לגדל הצדעים, כמו שחושב ההמון, אלא הנזיר הוא אשר צווה לגדל השער, ולכן אם גלח, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה ואין הדבר בפאות כך, אלא הוא מצות לא תעשה לבד, ולפיכך אינו חייב לגדלן, אלא אסורה עליו ההשחתה לבד. וכתב משה. "
למדנו כאן כמה דברים: במציאות ,ההמון היה מגדל פאות.ההמון סבר שזה מצוה ולדעת הרמב"ם הם טועים וזו אינה מצוה.מסיים הרמב"ם שאין חובה לגדלן.- למדנו שאין בזה איסור והיתר אלא רשות.
מכאן אנו למדין,שאילו יהא עניין בגידולן, טעם כלשהוא,הרי שאין לשנותו בחינם.על אחתכמה וכמה בדבר כזה בולט שהוא צורת ישראל ומראיתו שנתקבלה ביד כולם,אף שהרמב"ם חשב שאינו עניין.כי כעת טעם אחר יש לנו בדבר ולא מפני שאנו סבורים בטעות שיש בזה מצוה מן התורה.
ג -מנהג זה נראה שמשתלשל והולך עוד טרם ימי הרמב"ם.שהרי אילו היה רק מחודש זה מקרוב לזמן הרמב"ם מפני טעות בהבנה יש להניח שהרמב"ם היה מלמדם שפירושם זה קראי הוא ולא הבינו כוונת חז"ל ומונע אותם.אלא מלשונו אנחנו רואים מתינות בפסק.וזה מפני שראה כבר המנהג הולך ובא ואין בו איסור והיתר אלא רשות.לפיכך לא מחה בתוקף.אם כן,הרי עדות לקדמוניות המנהג.
ד- מנהג זה כן הוזכר בראשונים ,אם כי לא בדברי הגאונים.אלא בדברי הראשונים.וזה לשון רבותינו בעלי התוספות במסכת נזיר דף מא ע"ב סוף ד"ה השתא :
" מיהו צריך ליזהר שלא ליטול פאת הראש אפילו במספרים דשפיר איקרו כעין תער וכןנהגו העולם כשמגלחין התינוקות לשייר בצדעיהן הרבה שערות"
תוספות מייחסים זאת למנהג העולם,מפני דאינו חובה היוצאת מתוך דברי התלמוד אלא חומרא וסלסול הידור והרחקה,אחר שאסרו מספריים כעין תער שלא כדעת הרמב"ם המתיר בזה, גילו לנו שמטעם זה נהגו העולם לשייר הרבה שערות בראשי התינוקות.והנה אם יש בזה טעם לשבח לתינוקות,אין שום סיבה בעולם שהגדולים לא יחמירו לפחות כמו התינוקות.לפיכך אני למד שנהגו להניח פאות גדולים וקטנים.אלא שלקטנים היו מניחים יותר מפני חשש קרוב יותר של מספרים כעין תער מטעמי זהירות והרחקה.< וראה עוד בנדרים שם במעשה "חומה" וילדיה.> על כל פנים גם אם נאמר שלא נהגו הגדולים בזה הרי נמצא יסוד לעניין המושתת על חומרא והידור יתר במצוות.
וכן כתב אחד הראשונים בספר האגודה ,הובא בב"ח יו"ד והובא בשו"ת דברי יציב סימן ס' וזה לשונו:
"ובב"ח שם הביא מהאגודה שכתב, פר"י במספרים כעין תער אסור בראש משום הכי כשמגלחים התינוקות יניח הצדעים עיי"ש"
וזה כדברי התוספות.והעניין דווקא בילדים הוא מפני החשש הנ"ל.
כעת אנחנו רואים מנהג הנחת הפאות בשני קצוות הגלות.במצרים מחד - ובאשכנז מאידך.הלא דבר הוא ? ואם ראינו בזה טעם אף שאינו חובה,מדוע נניח המנהג הטוב ההוא אם איננו עושים כן מפני טעות בדעתינו אלא מתוך ידיעה ברורה.
המשך בהודעה הבאה:
נשלח ב-24/10/2007 03:24
2 - חשבת להביא ראיה מסתימת לשון חז"ל על התספורת הנהוגה.אך אחר המחילה אין בזה שמץ ראיה.שאם המנהג להסתפר ולהניח פאות הראש היה מנהג פשוט למה להם להזכירו ? והרי אין המשנה צריכה לציין דברים פשוטים.ואף אם תאמר שאינו מנהג פשוט , כיון שהוא דבר הרשות ואינו חובה ,לא דנה בו המשנה.יעשה כל איש ומלך כמנהגו.ולא באה המשנה להקפיד אלא במה שראוי על פי ההלכה להקפיד בו.והרי אף הנוהגים בו לא טוענים ששורשו היה בחובה מן הדין אלא רק חומרא וסלסול שנהגו בעצמם העולם.
אמנם אני מודה בדבר אחד,והוא :
טעם המלך שמסתפר בכל יום,הוא מפני שכתוב "מלך ביופיו תחזינה עינך" והיופי הוא להסתפר. וכהן גדול שמסתפר בכל ערב שבת ,הוא מטעם משמרות מתחדשות,וכתב רש"י בתענית דף יז ע"א,שהם צריכים לראותו ביופיו.אם כן,אין בזה פסול אלא עניין טוב מטעם יופי,ויופי אינו נסתר אילו יגדל פאות ראשו.אדרבה,יש הרואים יופיו של האדם דווקא לכשיגדל פאות ראשו .וכ"כ בשו"ת חכם צבי (תוספות חדשים) סימן כו " כתב הרמב"ם פרק בתרא מהל' חקו' העכו"ם ד"ו דפאות הראש מותר ללקוט הפאה במספרים ובפאות הזקן שאחריו כ' לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור דמשמע אבל אסור וכבר העיר עליו בכ"מ וסובר דלאו דוקא והוא דוחק ברבינו משה דדייק וגריס והנראה בעיני דס"ל להרמב"ם דמתורת השחתת פאות לית לן במספרים כיון שאינו משחית מתורת תכשיט וקישוט נשים הוי יש לאוסרו ומתני' נמי דייקא דלא קתני אלא אינו חייב ולא מותר והיינו מטעם קישוט ובפיאות הראש לא שייך דאדרבא גידולם ושערם נוי להם נ"ל (שו"ת דר"מ שאלה ו') "
אם כן הניחא מלך וכהן גדול,אפשר שיניחו פאת ראשם אם ירצו.אבל הבעיה לכאורה היא בכהנים רגילים ובכהן גדול אם יניח שער פאת ראשו 30 יום,ובכה"ג שבוע, שאז יש בזה טעם של "ופרע לא ישלחו" ויש להיזהר מלגדל את פאת ראשם כי אז אפשר שפאת ראשם נכללת עם גדר "פרע" שער הראש.
מכל מקום מסתימת המשנה לכשלעצמה אין ראיה שלא היו מניחים פאות ראשם ארוכות.ואם יש להימנע בכהנים זהו מטעם אחר מיוחד,וכמבואר.
נשלח ב-24/10/2007 03:45
לסעיף 3 -
תשובתו ממה שכתבתי לעיל בסעיף 1.
ואביא לך עוד מעט דברים,שתראה שאין העניין מפני טעות בהוראה גרידא,אלא חומרא שנהגו בה מתוך ידיעה מכוונת.ואינה רק מפי טעם דרשני אלא סייג הלכתי.
"
בשו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן ס :
ובב"ח שם הביא מהאגודה שכתב, פר"י במספרים כעין תער אסור בראש משום הכי כשמגלחים התינוקות יניח הצדעים עיי"ש, אבל כ"ז במספרים כעין תער, והיינו סמוך לבשר ממש, עיין ש"ך שם סק"ב, אבל כשאינו כעין תער שריא לכו"ע.
ומ"מ בבית לחם יהודה שם בסק"ב הביא מהאריז"ל שהיה מניח כל רוחב הצדעים וכו', ובגובה היה מניח כשיעור אם יקומו האזנים למעלה בראש עד אותו המקום ויותר מעט למעלה, ובזקן לא היה מגלח כלל לא בתער ולא במספרים לא למעלה ולא למטה וכו', וגם היה מניח הפאה של הראש לגדל ולא היה חותכן רק עד שיגדלו כ"כ שיכניסו למטה במקום שער הזקן ממש שאז הי' חותכן עד אותו המקום שמשם לא יקרא פאת הראש עיי"ש, [והוא משער המצות פרשת קדושים בד"ה ואמנם בענין].
והך דגובה הוא להרחקה מדינא, אבל מ"ש וגם היה מניח הפאה וכו' זה לחומרא ומדת חסידות, ועפי"ז נהגו חסידים ואנשי מעשה שלא לספר כלל אפי' אינו כעין תער. וי"ל דכיון שכעין תער להרא"ש הנ"ל הוי איסור תורה, לכן החמירו לגדל ולא לספר כלל, והוא ע"ד שכתב הרשב"א בברכות דף י"א ע"א במ"ש אומרים לאחד זקנך מגודל אמר להם יהא כנגד המשחיתים וכו' כנגד אותם שהם משחיתים זקנם ולהוציא מלבם וכן היא שנויה בתוספתא [שם פ"א ה"ו] עיי"ש, וזה ממדת חסידות. "
עכ"ל.
הנה אתה רואה שמנהג זה אף כי חומרא גדולה הוא ומידת חסידות,אבל נובע ומצביע על הרחקה מחשש איסור תורה.ומנהג שזה טעמו ונתקבל מאבותינו אין טעם ואין ראוי לשנותו.אדרבה ! אשרי הזוכה לשומרו כדת.
**
עוד עניין טוב נמצא בזה:
שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן צג :
" ואע"פ שלא היו עושין זה אלא לשם ע"ז כמו שפי' רש"י ז"ל בסוט' ואומה זו אינה עובדת ע"ז מ"מ ראוים ישראל הכשרים להתרחק מהם ויהיו נכרין בתגלחותיהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ובמדרש חזית על צאינה וראינה בנות ציון וכן במדרש קינות על בני ציון היקרים אמרו בנים המצויינים במילה וציצי' ותגלחת "
**
שו"ת מן השמים סימן כח ד"ה ועוד שאלתי
ויעוין בפסיקתא דרב כהנא פס' כלת (ב' ע"ב) צאינה וראינה בנות ציון (שה"ש ג' יא) בנים המצויינים לי במילה ובתגלחת ובציצית, והנה מפליא אשר ממצות שהנם בגוף האדם כמילה ותגלחת נקטו רק ציצית ולא תפלין, ונראה שכוונו לציצית הראש הן הפאות ע' מנחות מ"ב וכלה"כ =וכלשון הכתוב= (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי "
**
הנה אף שאין הכרח בדברי חז"ל לומר שזו דווקא ציצית הראש, אבל העניין לכשלעצמו מורה ובא כי שינוי וזהות היהודי היא מצוה.בפרט ליהודים החיים בין הערביים הנוהגים לעשות כל ראשם קרחת.וכן היום בזמנינו פה בארה"ק הערבים נוהגים בזה,והפאות הן סימנינו להבדיל בין הטהור לטמא.וכפי שכתב הרשב"ץ הנ"ל מהיסק דברי חז"ל שיש עניין להיות מופרש בתגלחת מן הגויים.
נשלח ב-24/10/2007 04:40
4 -
הבאת את מה שחשב הגר"י קאפח להוכיח , ודחיתו משני טעמים.האחד,שאיך ייתכן.והשני,שלא היתה רוח.
ואין בזה כדי דחיה,
א - כי אכן זה ייתכן.כשם שאתה אומר הדבר ייתכן בשער הראש הקדמי כך תאמר שייתכן בשער הראש האחורי וזה כולל הפאות. ואדרבה מקבל הדם בעזרה פניו כלפי הקדש ולא אחוריו כלפי ההיכל.אם כן , מה שיוצא ממנו הוא השיער האחורי.וכנ"ל זה כולל הפאות.ואם כן,כאשר אנו אומרים שכל ראשו היה בעזרה מוטב לנו לומר שפניו כלפי הקדש ופאותיו יוצאות חוצה.לכן אין זו דחיה הגונה.
אלא שהיה לך לדחות ראייתו אחרת , ולומר - כי אין הכרח כלל שהכוונה על הפאות.כי ציצת הראש,כולל כל חלק ממחלפות השיער אף אם יצאו בשיעור כלשהוא מתחום העזרה.ופאות מאן דכר שמם ?
ועוד שהדחיה האמיתית לדעתי , שאני סובר שיש לחוש בפאות הראש בכהנים משום גדל פרע ראשו ואין לכהן לגדלם.כמו שביארתי לעיל.ואין טעם וסיבה למצוא היתר בדבר מסופק בגלל פשט ההלכה כשהיא אינה מחוייבת להעמידה בפאות.אלא דיה בציצת הראש איזו שתהיה.ולא כאשר היא פרע.
ב - מה שדחית מטעם שאין רוח והבאת ראיה מעשן המקדש.זו ודאי שגגה שיצאת מתחת ידך, כי אין כוונת חז"ל שלא היתה רוח בשטח העזרה,אלא שאף אם היתה היא לא ניצחה את העשן.
וזו משנה מפורשת באבות. פרק ה משנה ה "ולא נצחה הרוח", וראה בגמרת יומא דף כ"א עמוד א "ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו " לא אמרו שלא היתה רוח , אלא אדרבה , היתה גם היתה, אלא שהיה נס ולא נצחה הרוח את העשן.אבל לאמיתו של דבר כל טיעון זה מיותר.כי העיקר לדחות הוא כנ"ל.
** אגב, הרעיון לפרש את ציצת הראש כפאות דווקא , אינו מיוחד לגר"י קאפח, אלא אף הגר"ר מרגליות פירש כן בכוונת חז"ל במדרש פסיקתא דרב כהנא .הבאתי דבריו לעיל בהגהותיו על שו"ת מן השמים.ואם כיהדבר אפשרי נאה ומתקבל לגבי המדרש ההוא, אך קשה לקבל פרשנות זו לגבי הכהנים,וכאשר ביארתי.
לפי כל האמור לעיל בין תבין לבדך שאין בזה כדי להסביר מנהגי כל הגלות שנהגו בזה.אשכנזים,ואנשי ההמון בזמן הרמב"ם.
ואחר שמצאנו טעם עצמיי בגידול הפאות כמבואר לעיל שהיה נוהג בשאר גלויות לבטח,אף אם נאמר שהיתה גזירה בתימן, ואף אם נקבל את טעמו של הגרע"ק ודאי לא רק היא גרמה להקפדה בגידול הפאות.אלא הא והא גרמא.כי אין סיבה לטעון שגזירה אחת יצרה מה שנמצא אצל שאר בני גלות ישראל מדעת עצמם בדיוק כה רב.בצורה ודמיון.
אלא דרך הישר היא לומר כך, מנהג גידול הפאות עתיק הוא מזמן הקדמונים כאשר ראינו בדברי הראשונים.יש בו שני טעמים עיקריים,האחד מפאת עצמו - סייג הלכתי.והשני מפאת אחרים - הרחקת דמיון לגויים. ואף שלא היה בו איסור או היתר ואינו אלא רשות , הרי שאחר גזירת הגויים , הקפידו בו ביותר ונהפך עליהם כחובה ברבות השנים מכח הרחקת הדמיון לגויים.
כל זה אני אומר אף אם נקבל את דברי הגרע"ק ללא הרהור .אולם לאמיתו של דבר יש לבחון טעם זה מבחינה היסטורית.כיון שאין לי כלים לבחון, אני מקבלם בהסתייגות מהטעמים הנ"ל.
נשלח ב-24/10/2007 05:13
6 -
הדבר מעניין ,יישר כח על הבאתו.אבל אין ממנו שמץ ראיה.
אתה כבר מבין לבד,שמה שהערבים מכנים ורואים בפיאות כסימן מפריש ומבדיל כאבנט , רק מחזק את טעם גידול הפיאות שהוא להרחקת הדמיון לגויים ואשר על כן הקפידו בו.וזה הטעם השני בהקפדת העניין.וכנ"ל.אם כן,מנהג זה פעל אתפעולתו על הצד הטוב ביותר ! שהרי אף הגויים מבחינים היטב מעתה.ונתקיים בהם מאמה"כ " כל רואיהם יכירום ".
נשלח ב-24/10/2007 05:16
7 -
ייש"כ על התעודה הזו.
אך לאור דברי הראשונים הנ"ל פשוט וברור שאין בחסרון התיעוד לפני כן כדי להראות את חדשנותו. וביתר שאת נאמר כאן "אין לא ראינו - ראיה ". אולי אילו היו מגיעים 300 שנה קודם, היו רואים גם כן.וכן הדעת נוטה לאור האמור לעיל.
נשלח ב-24/10/2007 05:21
8 -
מנהג ישראל אינו מאבד מתוקפו מכיון שהגויים כופים אותנו לקיימו.ערכו ההלכתי והמסורתי נשמר אף כשהוא נכפה ע"י הגויים.
מעבר לזאת ,יש גם לטעון שהגויים כפו את ישראל לקיים בעצמם את העניין שהיה מזוהה על ידם כעניין יהודי מובהק ! כלומר ,שאף הגויים ידעו זה מכבר, שרק עם ישראל מניח את פיאות ראשו .וכדי להבדילם ולהפרישם ולהגדיל את הניכור בין העמים מתוקף גאוותם, הקפידו שעם ישראל לא יתדמה אליהם וישמור את סממניו.
נשלח ב-24/10/2007 05:26
שייך להודעה לעיל:
רבני הדרדעים מחוייבים להקפיד על עניין הפיאות שנהגו בכל תימן בכל התקופות הידועות לנו אף אם אילו היה זמנו 500 שנה או פחות ,בלי קשר לטעמי הקבלה, ובלי קשר לכפיית הגויים.מפני טעמיו העצמיים השייכים גם בזמנינו.שקדמו לטעמי הקבלה שנגלו לרבנים מסויימים בזמן מאוחר.הקבלה רק מוסיפה טעמים כדרכה ובעניין זה מחזקת את המנהג הקדמון.
נשלח ב-24/10/2007 05:29
9 -
דבר שראשיתו בכפיה או מטעם חיצוני כלשהוא. אך אחר זמן נתפרש ע"י חכמים כדבר טוב מפאת עצמו ,אין מזניחים אותו מפני ראשיתו.שהרי טוב הוא מפאת עצמו.
נשלח ב-24/10/2007 05:44
10-
לגבי מה שהבאת ממעשי הרבנים כאן בארץ.
אף אם אקבל עדותך לגביהם,ואניח שלא גדלו כלל פאת ראשם.אף לא פאות קצרות.שתי תשובות בדבר:
א - תחילה אנו בודקים מנהג מבחינת עצמו, האם הוא ראוי אם לאו.ואם מצאנוהו ראוי , טוב לנו לאחוז בו כל זמן שאין בו סרך איסור.אף כי ראינו אחרים שאינם מקפידים בו,גדולים ככל שיהיו.כי כל זמן שאין בדבר איסור טוב לנו לאחוז מנהגי אבות.על אחת כמה וכמה אם מצאנו בו טעם טוב הגון.ובעניין שלנו טעמו לא פג ,ויש לאחוז בו.כשם שאוחזים בו שאר קהילות.והיה לשומרו אף אם לא ראינו גם לא יהודי אחד שעדיין שומר עליו , כיון שהדעת נוטה לנהוג כך.ואינה סותרת הלכה, ואינה מוזרה ותמוהה.
ב - היו ועדיין יש ,רבנים תימנים שמקפידים בעניין זה.וכיון שהנהגתם תואמת למנהג אבות,ומתקבלת על הדעת מטעמים שונים,הן לפי הנגלה והן לפי הקבלה,יש ללמוד מהם ולא מאחרים.מה גם, שחלקם היו גאוני עולם מוכרים ומקובלים על כל הת"ח בארץ ישראל.וידם על העליונה מפני שלא שינו ,ואלו המשנים הם הזקוקים להגיש לנו הסברים ולא אלו ששימרו את הישן.אם כן, בעניין זה , טוב לנו לאחוז בדרכם התמימה שהיא הדרך היותר בטוחה ונטולת הספקות ואינה דורשת טיעונים מחודשים כדי לבטל מנהג אבות.
***
הארכתי בעניין זה מפני שהוא עניין שיש בו אמירה כוללת ומסתעפת גם לשאר עניינים ביסודותיה.
אחר כל הגברים האלו, ר' תמיר היקר אני מקוה שלא תקפיד עליי ותצטער על שנטתה דעתי מדעתך.אתה יודע הערכתי הגדולה אליך ,והריני דן לפניך בקרקע. איני אומר קבל דעתי, אלא בחן וראה, וכטוב בעיניך תעשה.והאמת והשלום אהבו.
נשלח ב-24/10/2007 09:11
פאות, או סימנים או "זנאניר"
יוסף קאפח
סיני קיח, תשנ"ו
נדפס לא ההערות
פאות
נאמר בתורה: "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך" [ויקרא יט, כט]. ותנן נמי במתני' המקיף פאת ראשו והמשחית זקנו [מכות פרק ג, ה]. ואע"פ שהמשנה דייקה לכתוב כלשון המקרא, היינו בפאות הראש לשון הקפה, ובפאות הזקן לשון השחתה. וכמה מן הראשונים הבחינו ביניהם אליבא דהלכתא, דעל פאות הזקן אינו חייב מלקות מן התורה אלא על השחתה בתער, אבל על פאות הראש אפילו גזזן שלא בתער חייב מלקות מן התורה. הרי הרמב"ם לא הבחין ביניהם ולא חילק, וכך כתב בהלכות עבודה זרה פי"ב הל' ו, בפאות הראש "לא נאסר אלא השחתה בתער". וכעין שכתב בפאתי הזקן "ואינו חייב עד שיגלחנו בתער". ובשניהם כלומר פאות הראש ופאות הזקן תלה טעם האסור במנהג עובדי עבודה זרה, בפאות הראש כתב "אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה", ובפאתי הזקן כתב "דרך כהני העבודה זרה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן".
כיוצא בזה כתב בספר המצוות לאוין מג "ואמרו הקפת כל הראש שמה הקפה, שלא תאמר שתכלית האסור הוא גלוח הצדעים והנחת שאר השער כדרך שעושים כומרי עבודה זרה, אבל גילח הכל אין בכך התדמות להם, לפיכך השמיענו שאסור לגלח הצדע בשום פנים לא לבדו ולא עם כל הראש". וכך כתב גם בפאות הזקן שם לאוין מד, וז"ל הרי זו ראיה ברורה שתנא קמא סובר שהן חמשה לאוין, וכך היא ההלכה. וגם זה היה דרך כומרי עבודה זרה כפי שהוא מפורסם היום מעדיי נזירי האירופים שהם מגלחים את זקנם" וכו' ע"ש. וכך כתב גם בספר מורה הנבוכים חלק ג, פרק לז "וכבר בארנו בחבורנו הגדול [משנה תורה] כי גלוח פאת הראש ופאת הזקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה" וכו' ע"ש.
לפיכך נהגו בתימן מקדם קדמתה לגדל פאות הראש ולהניחם ארוכים ולסלסלם. אע"פ שהרמב"ם כתב בתשובה, הוצ' "מקיצי נרדמים" סי' רמד, וז"ל ומותר לו ללקט כל הפאות במספרים, וכך אנו עושים תמיד כלומר שאנו לוקטים פאתי הראש במספרים, לפי שלא נאסר אלא השחתה של תער. ולא נצטוינו לגדל [רעש] הצדעים כפי שמדמה ההמון. אלא הנזיר הוא אשר נצטוה לגדל השער, ולפיכך אם גילח ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה. ואין הדבר כן בפאות, אלא היא מצות לא תעשה בלבד, לפיכך אין חובה לגדלם, אלא נאסרה ההשחתה בלבד. ע"כ.
בכל אופן הרמב"ם דייק בלשונו, אע"פ שכתב שמן התורה לא נאסר אלא השחתה בתער, נראה מדבריו כי מדרבנן במספרים כעין תער אסור. שהרי כתב בהלכות עבודה זרה פרק יב הל' ז, ואם גילח זקנו במספרים פטור. משמע אבל אסור, אע"פ שכבר כתב "לא נאסר אלא השחתה בתער", ולקמן כתב "ומותר ללקט הפאות במספרים". אך מרן הכס"מ כנראה לא דק כאן יפה בדברי רבנו, וכתב כי כוונת רבנו פטור ומותר. ולא היא, כי רבנו מה שכתב מותר הוא רק ללקט הפאות במספרים, אבל גלוח לעולם אסור, אם בתער אסור מן התורה ולוקה, ואם במספרים כעין תער אסור מדרבנן, ויתכן שאף חייב מכת מרדות. וכך דייק בלשונו בתשובה הנ"ל שכתב בהתר ובמנהג "יאכד" ותרגמתי "יאכד" כפי שהוא כלומר הרמב"ם תרגם במשנה תורה "ללקט". אבל גלוח הוא כותב "יחלק". ועל זה כבר העירותי גם במשנה תורה מהדורתי, גם בספר "הדרת פנים זקן" שיצא לאור בארה"ב.
סימנים
אע"פ שבתורה שבכתב ושבעל פה נם נקראים "פאות", הרי בתימן קראו אותם "סימנים" כלומר שאלה הם סימני יהדותם. ואלה הם סימני ההכר שלהם שהם יהודים, שהם זרע ברך ה', להבדילם מגויי הארץ, וכל שאין לו "סימנים" מסתמא אינו יהודי. וכבר היה מעשה ביהודי תלמיד חכמים, חריף וממולח, שעבר ברובע הערבים בדרכו לעבודתו ונתקל בדרך בקבוצה גדולה של בחורים ונערים מוסלמים מתגרים בכלב עלוב ומכים אותו. ואחד המתקהלים סביב הכלב רצה ללעוג ליהודי העובר, וקרא ליהודי כדרכם וכעלילותם, ואמר לו "בא וראה מכים את אחיך". היהודי הבין את הלעג, אך התתמם ופנה לראות בהתאם לקריאה, ראה והפטיר "מא בה מעה זנאניר", אין לו פאות, כלומר אינו אחי, אינו יהודי, ויתכן שהוא נוצרי או בן דת אחרת. ובכך פטר את היהודי מכל אשמה.
המנהג בתימן היה לסלסל את הפאות ולגלגלן "ילולבו" כדי שיהיו קפיץ הנקרא "לולאב", כלומר שיהיו כשפופרת, הגלגול נעשה באצבע הגדולה כלומר הארוכה "אמה", כדי שיהיו מעוגלים מסודרים ונאים, ולא יהיו מפוזרים "משעפל". והיו מורחים אותם בשמן כדי שיבריקו, בפרט לאחר הרחיצה. גם בכל יום לאחר רחיצת הפנים שחרית. כל אדם "ילולב" סימניו כדי שהתלמידים ילכו לבית הספר כשהם מסודרים. ואם במקרה נתקלקלה ונתפרקה שזירתם באמצע היום, נוהגים היו הנערים להרטיב את היד ברוק מפיהם ולגלגל את הפאות. והואיל ואלה סימני יהדות נוהגים היו להשבע בהם לקיים כל דבר, וכך היה הנוהג, אדם רוצה לאמת את דבריו, מחזיק הוא בפאת ראשו כלומר בידו הימנית ובסימנו הימני ואומר "דת משה" ונושק את הסימן, וזו היתה שבועה חמורה בין הנערים והילדים לאמת כל דבר.
הואיל ומורחים ומושחים אותם בשמן, על הרוב "צליט תרתר" שמן חרדל, שהוא שמן יותר משמן שומשמין, והואיל והיו ארוכים ומסתלסלים עד החזה, היו הבגדים מתלכלכים בהן "ידדכנין", היו מקצת רבנים נוהגים למדוד ארכן עד הסנטר, ולקצוץ את העודף. והיו מקצת רבנים שאסרו אפילו לקוץ מהן כל שהוא אף במספרים וכדעת אותם פוסקים שהבחינו בין פאות הראש לפאות הזקן, והחמירו בפאות הראש שנאמר בהם "לא תקיפו" ולא נאמרה בהם השחתה. ואותם הרבנים שהתירו לקוצן סמכו ונשענו על פסקו של הרמב"ם, והיו כמה מלמדים שהקפידו על התלמידים שלא לקוצן כגון ר' יחיא נסים, אך היו התלמידים מערימין עליו וקוצצים מהן כל שבוע מעט שלא ירגיש, אך היו מאותם המורים שאסרו שהבחינו בכך, כי קצות הפאות שאינו קצוץ אין השער שוה, אלא יש בו ארוכות וקצרות, מה שאין כן הקצוץ שקצותיו אחידים. אך היו מורים שהתירו לנערים לקוצן לכתחילה, כגון ר' שלמה מגארי ועוד, כדי לשמור על נקיות הבגדים. והיו מורים שלא שמו לב לכך ולא העירו מאומה.
נראין הדברים כי המנהג לגדל את פאות הראש ולסלסלן מנהג עתיק יומין הוא. ואבותינו המשיכו בתימן כפי שראו בארץ ישראל בזמן המקדש, כי מסורת בידינו שאבותינו גלו לתימן בסוף ימי הבית הראשון כאשר שמעו נבואת ירמיה על החרבן הממשמש ובא, עמדו וגלו מרצון, תחלה לסביבה קרובה, ומאוחר יותר לפנים תימן. כן נראין הדברים כי ישראל כולל גם כהנים ולוים נהגו לגדל את הפאות ולסלסלן עוד בזמן שעבודת בית המקדש כתקנה, וכך למדנו במסכת זבחים [כו, א] שצריך הכהן העובד במקדש להיות כולו בעזרה בשעת עבודה, וכך פסק הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה [ז] (יב) הכניס [הכהן] ידו וקבלו [את הדם] קבלתו פסולה. אפלו הכניס ראשו רובו, אפלו היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה, ע"ש. ושם במשנה תורה מהדורתי אות ח כתבתי, האי ציצתו או ציציתו, פשיטא ציצית שער ראשו, וכמו שכתב רש"י, (שם) והיכי דמי, אם בגידל כל שער ראשו הרי הוא במיתה כמו שכתב רבנו בהלכות ביאת המקדש פ"א הל' ח. וכבר קבעו חז"ל זמן שיהא האדם פרוע ראש ויהיה פסול לעבודה שלשים יום [וידוע כי שער האיש אינו גדל מהר כשער האשה] ועד כדי שיהיה הוא בפנים וציצתו מבחוץ, צריך לכך לא רק כמה חדשים אלא כמה שנים, לפיכך נראה כי ציצתו או ציציתו אינן אלא פאות הראש. ומכאן שהיה מנהג אבותינו בזמן הבית לגדל פאות הראש ולסלסלן, וכפי שהיה מנהגינו בתימן, [וכך באו עולי תימן לארץ בטרם פגעה בהם מדת המשחיתים, והיה תחלתו באונס כידוע וסופו ברצון]. וכפי שעד היום נוהגים כמה מעדות האשכנזים, בכל אופן מנהג ישראל תורה היא, ושרשים לה במעבה תורת ישראל ומנהגיהם וכו' ע"ש.
"זנאניר"
הערבים כפי שמנהגם ללעוג לכל מנהגי ישראל פרט המקודשים לנו, ונהגו לכנות את הפאות "זנאניר" רבוי "זנאר" כלומר האבנט, לומר שאין זה אלא חבל קשירה, וברור כי היהודים לא שמו לב לעגם ולא התחשבו בהם, כיון שיסודתם בהררי קדש כדלעיל. פרט לרב אחד שלמד מלעג הגוים וכתב שכאילו הפאות הללו וסלסולם נוצרו מגזרת הגוים שרצו לקבוע ליהודי אות קלון, ואיני יודע היאך הגיע למסקנא זו, ושיער השערה שאין לה שום יסוד. ואין לו על מה לסמוך. וכבר אמר רב אחד כי מה שהגוים לועגים לו את נתלים או תולים בתורתינו אין לנו להתחשב בהם, והיה מביא לדוגמה מה שנתלו הנוצרים בפסוק "הנה העלמה הרה ויולדת בן" [ישעיה ז, יד] האם על ידי טעותם וסלופי פירושיהם מחייב אותנו למחוק פסוק זה חלילה מן המקרא. וכך בהרבה מקראות שנתלו בהם הטועים או שתלו בהם שבושיהם. או שהיה מביא עוד לדוגמה מה שמקצת אשכנזים שינו את אחורי קשר של תפילין כדי שלא ייראה כצלב. ברם בתימן לא שעו להם ולא שמו אליהם לב והמשיכו לעשות את הקשר מרובע כפי שהראה הקב"ה למשה בסיני אף שאחורי הקשר נראה כצלב לא חשו לזרים. וכך ולשם כך ציירתי את קשר התפלין פנים ואחור. כדי להראות היאך היה קשר של תפילין אשר הראה הקב"ה למשה בסיני, ע"ש משנה תורה ספר אהבה עמ' שלז. ואין צורך למה שהתחכמו אחרים לסבך ולפתל את הקשר.
לסיום הנני מצרף כאן שתי תמונות של שני כהנים משתי משפחות מסולסלי פאות, שהצטלמו סמוך לעלייתם ארצה בטרם דבקו בהם מנהגי הארץ, והם ר' שלמה הכהן עראקי נ"י, ור' שלום מגארי נ"י, ועל פאות הללו וכיוצא בהם אמרו בתלמוד הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו. ותו לו מידי.
עניין ראשון,הנראה מדבריו שהיו מגדלים ומדקדקין בזה במופגן כדי לאפוקי מדעת עובדי עבו"ז שהיו מגלחין פיאותיהם.ועניין זה נמשך מימי הבית הראשון.
הנה כי כן,הגר"י קאפח מסרב לקבל את פירושך מפני שאם כדבריך נצטרך להניח שהיה לכהן שיער די ארוך כדי שציצתו תצא מחוץ לעזרה.ואף בלורית צומחת לאחר לפחות כחודש.והרי זה במיתה ואי אפשר.לכן הניח כי המדובר בפאות הראש.
והן אתה והן הוא מנסים "לקרב אל השכל" ואל המציאות.אלא שהמציאות לגבי דידו דחקה אותו לאלץ מציאות הפאות בכהנים ולא לחוש בהן משום פרע, ואילו לך גרמה להאמין שלכהנים היתה בלורית תוך פחות מחודש ימים והיא היתה דיה כדי שתבלוט מחוץ לעזרה אף כשכל ראשו בפנים.
אמנם לגבי דידי א"צ בכל זה , כי ציצת הראש היינו כל חלק מן שיער הראש ,אף כשראשו כפוף ושערו שעל הקודקוד לבד יוצא , ולא אבוא להתיר את פאות הראש שהן חלק משיער ראש פרע האסור מן התורה בגלל קושי כזה.ודאי לא מפני שקשה לציירו במציאות כי לא באה ההלכה אלא ללמדינו את החלטיותה בחובת היות הכהן כל כולו בעזרה.
**
גם מכאן משמע שהגר"י קאפח עצמו גידל פאת ראשו,שהרי מעודד עניין זה בדבריו.ודחה סברת הרע"מ קרח זצ"ל.וזה קצת סותר מה שאמרת שלא היה מגדל.אפשר שהיה מגדלם קצרות ומניחם אחרי אזניו.ולא ראיתם.אני אומר זאת כדי שלא יהיה בבחינת נאה דורש בלבד.
_________________
נשלח ב-24/10/2007 10:24
מה שכתב הגר"י קאפח שנהגו להשבע בפיאות ,כ"כ גםמהר"ע קרח בספר סערת תימן עמוד ח . וכך מספר גם החפץ החיים בספרו תפארת אדם פרק א שכך זכור לו שהיו היהודים נשבעים.
מה שהובא למעלה לפרש את המדרש "בנות ציון - בנים המצויינים במילה בתגלחת ובציצית" ,על ציצית הראש,כן אמר הגר"א דינקל מראשי ישיבת קול תורה בשם המפרשים. כל זאת מובא בלינק שלהלן.
ומובא שם גם הלשון : "בזמנינו נתגלה כתב יד עתיק, המיועד לקהל קדוש של מצרים, ובו תקון תשובה למי שעבר על גילוח הפיאה (הובא ב"עולם כמנהגו נוהג") ושם מובא בשם רבי יהודה החסיד ז"ל, כי על ידי הפיאות יהיה ניכר יהודי גם כשהוא בין הגויים, שהרי הגויים גם מלים כיהודים ומלבושינו כמלבושם וכו', וכאשר יהיה בדרך יחשבו שהוא גוי, וכל שכן אם ימות בדרך, אפשר שיקבר בקברי גויים, אבל על ידי הפיאות הגדולות, כמו שמניחים אותה קהל קדוש של-מצרים, בזה נתקיים "ואבדיל אתכם מן העמים"
