רבנו הרמב"ם ויהדות תימן

לק"י


א. מן המפורסמות, שיהדות תימן אדוקה לפסיקותיו של הרמב"ם יותר משאר העדות, וכבר הצביעו על כך חכמי ישראל במרוצת הדורות:

1. "והינני מעיד לפני רבותי שמים וארץ, כי שמעתי ממגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהילות רבות עוסקים בתורה ובמצות לשמן, והיו מזכירים שם הרב בכל קדיש וקדיש, בחייכון וביומכון ובחיי דרבנא משה בן מימון, אשר האיר עיניהם בתורה, העמידן בקרן אורה, לבטל מהן גזרות קשות וכובד המס, כי היו כטיט חוצות מרמס" (כתבי רמב"ן, א', עמ' שמא).

2. "ובימים האלה באו הנה יהודים מארץ עדן ... וכולם מגדולים ועד קטנים בקיאים בהרמב"ם, כי אינם עוסקים אלא בו" (אגרת רבי עובדיה מברטנורא, אגרות א"י, א' יערי, עמ' 140).

3. "שהדבר ידוע שבארץ ישראל ומצרים ותימן קבלו את הרמב"ם לרבן, וכל העם הולכים לאורו ואחריו דברו לא ישנו" (החיד"א, ב"מחזיק ברכה" או"ח סי' לח סק"א).

4. "שאנו מקובלים מגאוני מצרים ומחכמי המערב, שכל הקהלות מסוף המערב ומצרים ובבל וארם צובה ופרס ותימן, כולם קבלו עליהם להתנהג עפ"י דברי הרמב"ם, על פיו יחנו ועל פיו יסעו, ובמקום שקבלו עליהם הוראת פוסק שהוא מרא דאתרא, הוקבעו דבריו עליהם חובה כאילו הם הלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, ואפילו היו רבים החולקים עליו. והזז מדבריו אפילו מקולא לחומרא הרי הוא כאילו זז מדברי תורה, ומזלזל בכבוד רבם שלימדם תורה" (רבי יעקב פראג'י בשו"ת מהרי"ף סי' נט וסי' סא).

5. "שידוע שבכל ארץ תימן קיבלו עליהם דברי הרמב"ם ז"ל בכל דיני התורה כמשה מפי הגבורה (הרב חיים שבתי מגדולי חכמי שאלוניקי במאה ה- 16 בשו"ת מהרח"ש, אה"ע סי' ב דף פה).

6. "דע דארץ המערב ומצרים וארץ תימן אחריה דהרמב"ם הוא, וזה גלוי ומפורסם בספרים ובפי כל. וכ' השכ"ג סי' קכ"ח דגם ארץ המערב אתריא דרבי' הב"י. ולמדתי מהשכ"ג בהגהת הטור דאם יש מחלוקת באיזה דין בין הרמב"ם ורב"י דנהיגינן כהרמב"ם אפי' באתריא דהב"י, ובשאר מלי דלא פליג הרמב"ם או שלא נזכר בדבריו ונזכר הב"י נהיגינן כהב"י אף דשאר פוסקים פליגי עליה ע"ש. וזה דבר מוסכם גם מהסברא בידנו קודם ראותי דברי השכ"ג דוק" (מהרי"ץ, שו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' רנא, ראה גם ח"ב סי' קפ עמ' רא, ובח"ג סי' י וסי' ע. המהרי"ץ מכנה את הרמב"ם כמאריה דאתרא כחמש עשרה פעמים, ואילו את מרן רק פעם אחת בלבד ורק לצידו של רבנו, וכך לשונו:"דארץ התימן אתריה דהרמב"ם והריק"א" (שו"ת "פעולת צדיק ח"א [סי' ע'] ס"ט, עמ' נו. ראה דבריו המאלפים של ד"ר משה גברא, "חכמי ישראל שבתימן- מהרי"ץ", בפרק ו, "שיטתו בהלכה", עמ' 143-157).

7. "אחרי שהיו קדמונינו ז"ל בכל ענינהם עפ"י חיבור הרמב"ם ז"ל" (הרב דוד משרקי, הקדמה ל"שתילי זיתים").

8. "וא"כ גם בנדון דידן דהמאורע הוא בערי תימן שנגררים אחרי הרמב"ם דאתריה דמר הוא וכל נוסח תפילותיהם ע"פ הרמב"ם וברוב הדינים פוסקים כוותיה" (הרב יעקב שאול אלישר, סוף המאה ה-יט, שו"ת מעשה איש, אבן העזר, סי' יב).

9. "מנהגי אבותינו נוחי הנפש זצ"ל הבנוים על טהרת דברי התלמוד הקדוש וע"פ הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל ושאר גאונים, ובמקצת מהן ע"פ מר"ן הש"ע..." (תשובת חכמי בית-דין צנעא בנוגד לאפית מצות בחול-המועד פסח בשנת תרע (1910) בספר "צהר לחשיפת גנזי תימן", יהודה לוי נחום, עמ' רעג).

10. "וכבר הודענו כללא דמלתא כי רוב המנהגים בארצות פזורינו בתימן על פי הרמב"ם ולפעמים באיזה פרטים על פי הש"ע" (תשובת חכמי בית-דין צנעא לרב אברהם יצחק הכוהן קוק בשנת תרע"ו (1911), "מסע לתימן", ש' יבניאלי עמ' 196-199 ).

11. "במקומינו זה אנן נהיגי כהרמב"ם דהוא מרא דאתרין. זולת המוני עם שאינם בקיאים בדין זה וכיוצא, שנוהגים כדעת השתילי זיתים" (הרב אברהם אלנדאף, בשו"ת זכרוני איש, הנקרא ענף חיים חלק ב' סימן ל').

12. "מתחילת האלף השישי, היה רוב לימודם בארבעת חיבורי הרמב"ם ז"ל... שמו כל חשקם ללמוד בחיבורו הגדול (הי"ד החזקה) בהיותו כולל כל דיני התורה בלשון צח וסדור ישר. רוב הלומדים משכו עצמם מהעיון בשאר ספרים ובחרו בלכותיו הפסוקות וקצרות" (הרב עמרם קורח, "סערת תימן" עמ' קא, ראה גם צט).

13. "כגון בגלילות תימן שקבלו עליהם הוראות הרמב"ם ז"ל" (שו"ת דברי שלום חכמים, הרב שלום יצחק הלוי עמ' כז, וראה שם עמ' קפד).

ב. אע"פ שבכל הזמנים הגיעו לתימן ספרים של חכמי ישראל משאר הגלויות, בכל זאת עדת תימן המשיכה להיות אדוקה לפסיקותיו של הרמב"ם. שלא כדעת האומרים שיהדות תימן אימצה את דעת הרמב"ם, מכיוון שלא הגיעו אליהם שאר ספרי הראשונים. בענין זה מתייחס הרב ס' חוזה [נולד בתימן ב-1917, נפטר בישראל ב-1997] ממחוז 'שרעב' שבתימן:
לא כאותם המוציאים דבה שאומרים לא היה ספרים בתימן. אלא, היו מעטים ויקרים אבל לא נעדר שום ספר מספרי קבלה הלכה תלמוד ומדרשים ממה שיש במדינות המפותחות. והעדות תמצא בספרים שנתחברו ע"י המחברים ביהדות תימן ראשונים ואחרונים כל המקורות תמצא אותם דבר בשם מחברו ושם הספר שהעתיקו ממנו. אותם החוקרים מא"י או ממקומות אחרים לתימן, בוודאי שלא הגיעו לכל פנה, ובפרט לכל הכפרים הפזורים על כל תימן, מנהגיהם השונים וסגנונם ולולא דמסתפינא מאינשי דאזלו מעלמא דין, הויתי אמר מה דאמר שלמה ע"ה, והמשכיל יבין. [בספרו תולדות הרב שלום שבזי וספר גלות תימן, עמ' סח].

ג. ספרי ראשונים הגיעו לתימן ע"י שד"רים עוד בחייהם של מחבריהם. נמצא בתימן עותק מהדפוס הראשון של השו"ע לחלק 'אורח חיים' שנדפס בשנת שכ"ה (1565) בחייו של הרב י' קארו, והובא בדור האחרון לישראל ע"י הרב י' קאפח [ראה א' גימאני, 'הייחוד שבהשפעת השולחן ערוך לר"י קארו על יהדות תימן', בתוך: אפיקים צב, שבט תשמ"ט, עמ' 22].
וכך כותב הרב י' צובירי:
אכן הדבר ידוע שלא ארכו השנים כל כך למצב זה, כי כאשר הגיעו אחרי כן לתימן ספריהם של רבי' הרד"א ורבי' יעקב בעל ארבעת הטורים עוד בחייו, ויותר מאוחר כאשר הגיעו ספריו של מרן, בית יוסף ושולחן ערוך, גם בהיותו עוד בחיים ..." [הקדמה לסידורו הכנסת הגדולה ח"ב, עמ' 7].

ד. בתימן גם נשתמרו ספרי ראשונים שנשתכחו ונעלמו בשאר תפוצות ישראל, לדוגמה: נמצא בתימן כתב-יד של 'שאלות ותשובות לריטב"א' מהמאה ה-14, כתב-יד יחיד בעולם שנשתמר באוצרות גנזיו של הרב יחיא קאפח. גם שאלות ותשובות של הראב"י-אב"ד, הראב"ד, רבנו תם (נכדו של רש"י), רבי יוסף אבן מיגאש ועוד, כולם חכמי ישראל מחוץ לתימן שספריהם הגיעו לתימן קרוב לזמנם, ולא השפיעו בפסיקתם על יהדות תימן [הרב י' קאפח, 'קשרי יהדות תימן עם מרכזי היהדות', בתוך: כתבים ח"ב, עמ' 827].
ישנם גם ציטוטים רבים ומובאות בחיבוריהם של חכמי תימן בכל הדורות שמוכיחים שהייתה לפניהם ספרות ענפה ומגוונת של ספרי ראשונים, לדוגמה: הרב ד' חמדי שחי במאה ה-15, מזכיר את הטור [או"ח, הלכות ראש חודש, סימן תכ"ח] בחיבורו על הלכות קידוש החודש לרמב"ם, בזה הלשון:
ומצאנו בספר אשר נקרא אורח חיים, אמר בלשון זה על הקביעות.... [הרב א' קאפח, בחוברת גדולי רבני תימן, עמ' 38, הערה 17; עלון לקראת שבת, פרשת מטות-מסעי, שנה ה', גיליון מס' 43 (243), עמודה שלישית].

ה. אחרי המאה ה-16 נכנסו לתימן אט אט ספרי הב"י והשו"ע, סידורי ספרד וספרי המקובלים, אשר השפיעו על מנהגי תימן וסידוריהם. בין המאה ה-17 ועד המאה ה-19 נמצאים סידורים שבהם מתחילים להופיע שינויים ותוספות בנוסח התפילה של יהודי תימן. כל סופר ערך לעצמו עפ"י שיקול דעתו סידור אישי, שבו שילב בין הישן והחדש. המבוכה הייתה כה גדולה, עד שבדיקת 500 סידורים מן המאה ה-17 וה-18 גילתה, כי אין כמעט שני סידורים זהים [מ' גברא, חכמי ישראל שבתימן-מהרי"ץ, עמ' 40].

.