"נהגו אבותינו...", האם אנחנו מחוייבים לנהוג כמוהם ?

ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א כ"ה תשרי, תרצ"ג. לכבוד ידידי הרב הגאון איש האשכולות בנש"ק מו"ה שמואל אהרן וועבר שליט"א. המזכיר הראשי לרבנות הראשית בא"י, עורך הקול תורה פעיה"ק ירושת"ו.

שלו' וברכה, שמחתי לשמוע מכת"ר כי אחרי ההפסקה הזמנית בעריכת הקול תורה במשך הזמן שהי' בחו"ל, שב הוא כעת לעבודתו להמשיך את הוצאת החוברת מעוטרת בעדיי התורה מגדולי ישראל הבאים בשמחה ליתן מהודם עלי'.

יהי נועם ד' עליו ויכונן מעשה ידיו ויחזיק ידי עוזריו תומכי תוה"ק =תורתינו הקדושה=, לרומם קרן התורה ולהגדילה ולהאדירה. והנני בזה ממלא משאלו בשלחי לו תשובה אחת, הנוגעת לשמירת קדושת מורשת אבות ומנהגי הקהלות הקדושות בתוך הקבוצים השונים שמתקבצים ב"ה באה"ק =בארצנו הקדושה= בזמננו, ושאלת המבטא בעניני הקדושה והתפלה היא אחת מאלה. יתבררו ויתלבנו הדברים, וחכמי לב יוסיפו לקח להעמיד קדושת ישראל על אדמת הקודש בכל מילואיה, ומתוכה יציץ נזר גאולה וישועה לעם ד' הגוי כולו בגאולה שלימה בביאת גואל צדק בב"א =במהרה בימינו אמן=. והנני בזה ידידו דוש"ת באה"ר הק' אברהם יצחק ה"ק.

בענין שינויים במבטאים שישנם בין העדות השונות, אם מותר לשנות מהנוהג שנהגו הקדמונים ממבטא למבטא, בתפלה, ובקה"ת, =ובקריאת התורה= בברכות וכל כה"ג.

נראים הדברים דבדיעבד אין שינויי המבטאים מעכבים, לדידן דקיי"ל כר' יוסי במתני' דברכות ט"ו דקרא ולא דקדק באותיותי' יצא, ובודאי כל שיש אפשרות לבטא את התיבות בביטוי כזה, אע"פ שלא נהוג אצל הקהל הזה בענין זה, מ"מ איננו יותר מדקדוק אותיות שבדיעבד יצא. אבל לכתחילה ודאי חובה היא לומר כל דבר שבקדושה בשלימות הביטוי, וממילא אסור לשנות את מנהג הקדמונים מביטוי לביטוי, מאחר שיש לכל ביטוי דקדוקים מיוחדים בתנועות ובהברות האותיות, שלגבי ביטוי אחר נקרא זה שלא דקדק באותיותי', ולא הוי לימודו תם, ועבר על מימרא דרחמנא דגמרי' שיהי' לימודך תם, עד שצריך ליתן גם ריוח בין הדבקים, וק"ו שאסור להבליע שום אות ושום נקודה מהביטוי המקובל באותו הקהל.

וכן משמע מהירושלמי דברכות בסוגיא דקאי אמתניתין דקראה ולא דקדק באותיותי', דשינוי במבטא הוא בכלל קרא ולא דקדק באותיותי'. שהרי אמשנה זו מביא הירושלמי שם את הדין דאין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין, והם היו מבטאים שלא בדיוק, ומבואר מזה דכל ביטוי שלא בדיוק הוא בכלל קרא ולא דקדק באותיותי', דאע"ג דקי"ל דיצא בדיעבד מ"מ לכתחילה איסורא איכא וחייבין לדקדק באותיותי' כמבואר בסוגיא דאפילו בריוח בין הדבקים צריכין לדקדק. ובדברי הרמב"ם בפ"ב דק"ש מבואר דצריכין לדקדק אפילו בנקודות בין שוא נח לנע, ואע"ג דע"ז חולק הראב"ד בהשגה שם, וכתב דאם ישנה מנח לנד במקום צורך, שעי"ז יהי' הביטוי של התיבה יותר ברור במשמעה, אין בזה הפסד, והרמב"ם כפי הנראה ס"ל דבכלל שיהי' לימודך תם הוא שלא יבליע שום נקודה מהמשפט המדויק שלה, ע"כ אפילו אם יש בזה תועלת בפירוש הענין אין זה מועיל, והראב"ד ס"ל דעיקר הענין הוא משמעות הפירוש, וכן מדויק הלשון לימודך, ע"כ כל הקפידא הוא רק אם ישתנה איזה פירוש ע"י חסרון הדיוק, אבל בין נח לנד ישנם פרטים שאדרבה הפירוש יהי' יותר מדויק ע"י השינוי, ע"כ אין הפסד בזה.

ודברי הרמב"ם כאן, וכן השגת הראב"ד, בענין נח ונד שלא יחליפם, הם צריכים ביאור. והנה אהא שכתב הרמב"ם כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים וכו', ביאר הכ"מ שהאי לפיכך קאי על מה שכתב בתחילה שלא יניח הנד ולא יניד הנח, כי ע"י שלא יתן ריוח בין הדבקים הרי הוא מניע הנח או מניח הנד, ויישב בזה השגת הראב"ד שכתב על הרמב"ם לא ידעתי מה הפסד יש בזה וכו'. ולענ"ד שתי שיטות חלוקות הן, שיטת הרמב"ם ושיטת הראב"ד, כי בעניני הדקדוק, ביחוד מה שנוגע לדקדוק הניקוד, יש שני מינים, מין אחד יש שבא כדי לשמור את הענין שלא ישתבש המושג של הוראת התיבה ע"י ניקוד משובש, או שלא יבליע עי"ז איזה אות ונמצא שהוא מחסר את קריאתו, ולפעמים יוכל השיבוש לגרום להבליע איזה אות לגמרי ויהי' חסרון גמור. ויש מין שני של דקדוק שהוא כדי לשמור בכללי הניקוד את היופי של הביטוי. ולענ"ד נראה שהרמב"ם ז"ל סובר שאע"ג דקי"ל דבדיעבד אפילו לא דקדק באותיותי' יצא מ"מ לכתחילה המצוה הגמורה היא לדקדק בקריאה דקדוק שלם, ושיהי' הביטוי מלא ומשוכלל ע"פ כל תנאי הדקדוק המדויק, אפילו ע"פ אלו התנאים והכללים שאין בהם משום הבלעת אות, וק"ו לא משום חסרון אות ולא משום שינוי הוראה בכונת התיבה.

ולפ"ז נ"ל שפירושם של דברי הרמב"ם כך הוא, שבתחילה כתב הדין שצריך לדקדק באותיותי' ואם לא דקדק יצא, כיצד ידקדק, (ולענ"ד ציון ההלכה ט', שכתוב כאן בספרים הוא ט"ס =טעות סופר=, כמו שמצוי בכמה מקומות, שנשתבשו ציוני ההלכה ממקומם בדברי רבנו ז"ל. עיין דוגמא לזה בפי"ב מה' אבה"ט ה"ו וה"ז, שנרשם הציון הל' ז' אחרי התיבות כשהוא לח, ומתחיל אח"כ אחר שנגמר הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, שהוא טעות גלוי, שצ"ל כשהוא לח אחר שנגמרה הכל, ואח"כ ציון ההלכה ז' שמתחילה מהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, וכהנה עוד מקומות. וגם כאן צריך הציון של הל' ט' להיות אחרי הדין של צריך להשמיע לאזניו, ואמר לא השמיע לאזניו יצא, ואח"כ מתחילה ההלכה ט' דצריך לדקדק באותיות, ואם לא דקדק יצא, וממשיך ע"ז את הפירוש כיצד ידקדק), ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניע הנח, ואח"כ ממשיך עוד וכותב לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה.

והנה מרן הכ"מ כתב על השגת הראב"ד, שכתב לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבית השניה כדי להתאימה שלא תיראה וי"ו /ו'/, וכן אם יטעים יוד /י'/ של ישראל שלא תראה אלף /א'/, וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע', ע"כ, - ואני אומר שלא נתכוון רבנו לכך, אלא למד /ל'/ בכל נחה, ואם יסמוך למד /ל'/ בכל לבבך נמצא אומר בכל לבבך והרי הוא מניע למד בכל, שמשפטה להיות נחה, ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל לבבך הרי הוא מניח למד לבבך שמשפטה להיות נעה, וז"ש רבנו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים, עכ"ל מרן ז"ל. והנה מה שקשר מרן את הלשון לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים שכתב הרמב"ם, עם מה שכתב שלא יניח הנד ולא יניד הנע, הוא לענ"ד תמוה, שה"ז תלי תניא בדלא תניא. שהרי הדין של צריך ליתן ריוח בין הדבקים הוא מפורש בברייתא ותני רב עובדיה קמיה דרבא, בגמ' דברכות שם ד' ט"ו ב', והענין שלא יניח הנד ולא יניד הנח אינו מפורש, ואיך הוא תולה הטעם של חיוב נתינת ריוח בין הדבקים בלא יניח הנד ולא יניד הנח. וגם עצם הדבר קשה למה צריכים כלל טעמים לזה של נתינת ריוח בין הדבקים מצד נע ונח, הלא דבר פשוט הוא שהוא משום שלא יבליע אחת האותיות, ויהי' חסרון בקריאה ולא יקויים ולמדתם שיהי' למודך תם.

ונ"ל דכ"ז נגרם מפני הספרים שבנוסחתם ג"כ הותחלה ההלכה בכיצד ידקדק, שדיבר שם ע"ד חזק ורפה וע"ד נח ונד, ע"כ פירש שהלפיכך קאי על מה שנקט בתחלת ההלכה, אבל לפמש"כ שהתחלת ההלכה היא מוצריך לדקדק באותיותי' יתפרש הלשון לפיכך כפשוטו, שקאי אדלעיל אתחלת ההלכה, מפני שצריך לדקדק באותיותי' שלא יבליע שום אות, לפיכך צריכים ליתן ריוח בין הדבקים, שאם לא יתן ריוח ביניהם ממילא תהי' אות מובלעת ולא יקיים שצריך לדקדק באותיותי'. אבל מה שצריך שישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח הוא דקדוק בפ"ע =בפני עצמו=, שהוא ג"כ מכלל הדקדוק באותיות, אבל לא מטעם שיבליע אות אם לא יזהר בזה, אלא מטעם דס"ל לרבנו הרמב"ם שבכלל הדקדוק באותיות הוא ג"כ השמירה של כל תנאי הדקדוק, אפילו בענין שלא יבליע שום אות ולא ישנה את ההוראה של התיבה כלל, אלא שישנה את המבטא מדקדוקה, שזהו ג"כ בכלל לא דקדק באותיותי' לדידי'. ואח"כ אומר הרמב"ם שמכלל הדקדוק הוא לאו דוקא אם אומר מפורש נגד כללי הדקדוק, אלא אפילו אם אומר לפי כללי הדקדוק אלא שנצמחת עי"ז הבלעת אות ג"כ הוי בכלל לא דקדק באותיותי', שצריך להזהר מזה. והראב"ד משיג בזה על הרמב"ם, וס"ל שמאחר שלמדים אנו דקדוק באותיות מקרא דולמדתם שיהא למודך תם, ע"כ דוקא דבר שישנה את הענין או יחסר את הביטוי של האות הוא בכלל האיסור, אבל ההבדל בין חזק לרפה ובין נע לנח, כשאין בו לא משום שינוי בענין ולא משום הבלעת אות, אין בו שום איסור, וממילא אם ע"י איזה שינוי מן הדקדוק הוא מבליט יותר את הענין אז תבוא עליו ברכה בזה. והנה גם במג"ע =במגדל עוז= פירש את דברי הרמב"ם דוקא בענין שמבליע אות ע"י החילוף בין נע לנח כד' הכ"מ, ולע"ד כמ"ש שאפילו במקום שאין הבלעת אותיות ולא שינוי ענין אסור לדעת הרמב"ם, מפני דבכלל לימודך תם הוא כולל גם כל שמירת המבטא ע"פ חוקי הדקדוק המדויק אפילו כשאינו משנה ענין ולא מבליע אות כלל.

והרא"ה בספר החינוך מצוה ת"כ כתב שלא דקדק באותיותי' שבדיעבד יצא היינו דוקא כשלא נתן ריוח בין הדבקים, או שלא התיז זיין /ז'/ של תזכרו, או שלא האריך בדלת /בד'/ דאחד, נראה ששיטתו היא שכל אלה הדיוקים הם פירוש על המשנה דקרא ולא דקדק באותיותי', ולפי"ז אין בזה יותר ממה שנחשב בש"ס, ודיוקי התנועות אינן בכלל זה לדבריו. אבל שיטת הרמב"ם היא כמו שפירשנו, שקרא ולא דקדק באותיותי' היינו אם לא אמר את המקרא בדקדוק ע"פ תנאי דקדוק השפה בביטויה ותנאי', ומה שהגמרא מפרש זהו נוסף על הפשט הפשוט דקרא ולא דקדק באותיותי'. וסיים שם החינוך דאם חיסר אותיות או תיבות לא יצא גם בדיעבד. ועפ"ז יש לדון שאלה שהמבטא אצלם משונה באותיות, שהן מתבטאות באופן אחר ממה שאחרים מבטאים, כמו המבטא התימני שמבטאים כמה אותיות במבטא מיוחד, י"ל כה"ג דכתב הרא"ש בתשובה, הובאה בטור אה"ע סי' קכ"ה, דאם האות של הגט לא נקרא לתינוק במקום נתינתו, וגם במקום כתיבתו לפ"ד המפרשים שם, אינו נקרא אות כלל, א"כ י"ל דה"נ אם האות המתבטא לא ניכר באותו הקהל שהוא אותו האות י"ל דהוי כאילו השמיט האות לגמרי, וי"ל ג"כ דגם בדיעבד לא יצא עפ"ד החינוך הנ"ל.

ומכל מש"כ מבואר שאין שום מקום להתיר לשנות ממבטא למבטא, משום דכל שינוי נחשב לגבי אלה שהחזיקו במבטא אחר מכלל קרא ולא דקדק באותיותי' +/הערות צי"ק/ העיר על זה הרב ר' טובי' יהודה טביומא בספרו ארץ טובה סי' ה', שלא הובא כאן מתשו' מהרי"ט, לענין חליצה, כשאינו יכול לבטא האותיות כראוי, וראיתו מנדרים, על לשונות גויים משובשים, אע"ג שצריך לבטא בשפתיים. אכן באמת ד' המהרי"ט לענין קריאת חליצה, וראיתו מנדרים, ודאי אינם ענין לכאן בקריאת שמע ותפילה, שהרי בחליצה וכן בנדרים כל ענין הדבור הזה הוא הודעת דעתו ורצונו, שהיא מתפרשת היטיב גם אם אינו מדוקדק כ"כ, וגם אם מג"ש דפרשת הלויים לרבנן או מלשון ככה לר' יהודה צריכה קריאת חליצה לשה"ק =לשון הקודש=, הוא כך שהודעתה על מיאון יבמה והודעתו בעצמו שלא חפץ לקחתה יהיו בלשון זה, משא"כ בקריא"ש =בקריאת שמע= שחיובה הוא לקרוא אותם הדברים הכתובים בתורה, ויש בה חיוב הדקדוק באותיות, וכיון שהן אינן מדוקדקות לכ"א =לכל אחד= במבטא האחר מחוסרת היא הקריאה בחיובה מצד עצמה, ולדעת הראשונים שהובאה ונפסקה להלכה בשו"ע שהוא הדין גם בתפילה ושאר דברי קדושה, דלא כד' הגאונים והרמב"ם, גם בתפילה כן וכל חיובי אמירה של דברים קבועים. ולדוגמא שחסרון הבירור של אות אחת הוא מהלכות גיטין, אע"פ שתוכן הענין וכונתו ידוע ומבואר גם בלא אותה אות. הרב יחיאל יעקב וינברג, בספרו שרידי - אש חלק שני סי' ה', הקשה על זה ששינוי במבטא הוא כמו לא דקדק באותיותי', מהא דאו"ח סי' קסב, בקריאת התורה, שאם טעה במה שהענין אינו משתנה אין מחזירין אותו. ולא קשיא, שהרי כל המדובר בדקדוק האותיות הוא לגבי לכתחילה ולא שמחזירין אותו. מלבד מה שעיקר החומר של הדקדוק באותיות הוא בקריא"ש יותר מבקריאת התורה. עוד הקשה שם בשרידי אש, מהא דמהרשד"ם סי' לה, דלא שייך אל תטוש תורת אמך במה שאין בו צד איסור. ותמיהני במה היא החלטת הבירור שאין בזה שום צד איסור בביטול דקדוק האותיות לכתחילה. ומה שהביא אח"כ מהחת"ס ח"ו דבאקראי לא שייך אל תטוש, אין זה שייך לענין הנידון שהוא לגבי קביעות ולא באקראי.+ דעכ"פ לכתחילה ודאי אסור לקרוא שלא בדקדוק, ל"מ בק"ש =לא מבעי בקריאת שמע= דאורייתא אלא תפלה ויתר הברכות ג"כ הם בכלל זה, וגם בפסוד"ז וד"ת =בפסוקי דזמרה ודברי תורה= הדין כן, וכמש"כ הטור או"ח סי' ס"א וכדפסקינן בשו"ע שם סכ"ב ובהגהה שם. וכבר כתב הב"ח בסי' ס"ב שם ע"ד הטור שכתב שם אע"פ שצריך לדקדק באותיותי' קרא ולא דקדק באותיותי' יצא ומ"מ צריך להזהר לדקדק בהם, וז"ל: ומ"ש ומ"מ צריך ליזהר לדקדק בהם איכא למידק הלא כבר בסי' הקודם כתב שצריך לדקדק, וכמש"כ כאן בתחילת הסי' אע"פ שצריך לדקדק באותיותי' וכו', וא"כ לאיזה צורך חזר וכתב ומ"מ צריך ליזהר לדקדק בהם, ונראה דה"ק לא תימא כיון דאם לא דקדק באותיותי' יצא א"כ אין צריך לדקדק באותיותי' אלא למצוה מן המובחר, לכך אמר ומ"מ צריך ליזהר וכו', כלומר חייב מן הדין ליזהר לדקדק בהם, שאם לא נזהר נענש בחום הגיהנם, אבל אם נזהר לדקדק בהם מצננים לו גיהנם, א"כ דבר גדול תלוי במה שמדקדק באותיותי' לפיכך צריך ליזהר בהם, עכ"ל הקדוש שממנו יכולים ללמוד כמה זהירות אנו צריכים שלא להכנס לכתחילה בכלל קרא ולא דקדק באותיותי', שמי שמשנה מהמבטא המקובל בעדתו מאבות הראשונים הרי הוא נכשל בזה כמש"כ. וביחוד מי שמשנה מהמבטא התימני המוחזק אצלם מדורות הראשונים, שהוא המדויק שבמבטאים כמפורסם, שבודאי אסור לעשות כן, ולפ"ד החינוך י"ל דאפילו בדיעבד אינם יוצאים יד"ח =ידי חובה= מפני שנחשב כאילו מחסירים אותיות לגמרי, דהוי חמור טפי מקרא ולא דקדק באותיותי'. ואע"פ שהורגל פה בא"י ליתן יתרון להמבטא הספרדי, זהו רק שיש לו איזה חן ויופי מיוחד, אבל עיקר יתרון מבטא הוא דיוקו בחילוק האותיות והנקודות, ובזה המבטא הספרדי אינו מגיע גם להמבטא האשכנזי, וק"ו שהמבטא התימני הוא משובח מכולם, שמדקדק לחלק הרבה בין כל אות ותנועה בדיוק נמרץ, חלילה למי שהוחזק בו לעזוב אותו ולהחליפו במבטא אחר פחות מדויק ממנו בכל דברים שבקדושה. חוץ ממה שאין הקבלה של המבטאים גרועה מכל הקבלות של עניני הוראה, שכ"א =שכל אחת= מהעדות מחויב הוא לקיים אל תטוש תורת אמך, כמו שהדבר נהוג ועומד בעניני או"ה =איסור והתר= ועניני חיי משפחה, בין לקולא בין לחומרא, וחלילה לפרוץ בזה פרצות, כי קבלת אבות היא קיומה של תוה"ק, ושאל אביך ויגדך כתיב, ולר"נ שבת כ"ג כל מילי דרבנן מהאי קרא ילפינן לברך עליהם וצונו. ע"כ הנני בזה מחזק ידי עושי מצוה, להשתדל בכל מאמצי כח ובדברי חכמים בנחת נשמעים, שלא לשנות את המבטא המקובל בכ"מ =בכל מקום=, וביחוד בעדת קודש אחינו התימנים, דהשינוי אצלם חמור טפי כמש"כ. ואם נבוא לדון בעניני המוסר הפנימי מה שכתבו חכמי אמת בקדושת התנועות ודקדוקי האותיות והמוצאות יארכו הדברים מאד, והכל עולה למקום אחד שחלילה לשליחים בקודש לשנות ממבטא מדויק ומקובל מאז למבטא ואין למדים בזה ממה שאחרים עשו כן שלא ברצון חכמים.

והשי"ת יהפך שפה ברורה במהרה לכל העמים לקרוא כולם בשם ד', והי' ד' אחד ושמו אחד, וישראל גוי אחד בארץ יאושר ע"י אורו של משיח צדקנו בשוב ד' שבות עמו וישיבו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, וכל ישראל יעשו אגודה אחת בלא שום פירוד ושינוי כלל, ע"פ הוראת ב"ד הגדול אשר ישב בלשכת הגזית בבית קדשנו ותפארתנו שיבנה בב"א, ועד העת המאושרה הזאת חייבים אנו לקיים הזהרו במנהג אבותיכם כדשלחו מתם לגבי יו"ט שני של גלויות במס' יו"ט דף ד' ע"ב. והנני בזה חותם בברכה מקודש. הק' אברהם יצחק ה"ק.

ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א י"ד שבט תרצ"ה. ישאו הררי קודש ברכות עולמים לכבוד ידידי וחביבי פחתי ובריבי הרב הגאון המובהק מאיר ומזהיר רב פעלים מו"ה בנציון מאיר חי עוזיאל שליט"א, ראש רבני מחוז יפו ת"א ת"ו.

שלו' בכפילא לעילא ולעילא. וידידי היקר,

תודות מרובבות אתן לכת"ר על גליונות הקודש, אשר הואיל בטובו לשדר לן שופריה דספרו הנעלה משפטי עוזיאל ההולך ואור בדפוס. נעמו לי הדברים היוצאים מלב ישר הוגה משרים כהדר"ג חביבי שליט"א, אשר מאז נתאגדנו יחד לעבוד עבודת הקודש שכם אחד למשא עם ד' היושב על אדמת הקודש, גדלה ועצמה אהבת אמונים המקשרת את נפשותינו בחבת קודש של תורה ויראת ד' טהורה, באהבת אומן לחבת ארץ קדשנו לבנינה וישובה ולחיזוק ידי בניה בוניה ונוטרי כרמיה, להופיע באור אש דת על כל נושאי דגל הבניה והגזרה, במערכות הצעדים של צמיחת קרן ישועת עם עולם, אשר הואיל צור ישראל להראות לעמו בתקופת ימינו אלה, שהננו מקוים שכבר הגיעו הימים של אחרית הזעם, ובחסדי צור ישראל יאיר פניו לעמו ויחזק לב בנים המשתוקקים לשוב אל נוה קדשם, לאמץ חילם ולרומם קרנם בכבוד על נחלתנו הקדושה, ומה טובו ומה יפו לנו כל מפעלות קודש על שדי התורה והמצוה אשר ירעיפו טללי חיים על קיבוצינו בארץ חיים. ועבודת ידידי הנאמנה, הניה לי תמיד למשיב נפש וששון לב, ועתה הגדיל עשות בספרו היקר, אשר הוא מלא על גדותיו חכמת ודעת באורח חיים סלולה, אשר יחד חוברה לה הגיון קודש בעומק ורוחב ובסדר ישר דבר דבור על אפניו בהליכות עולם לנו, ומבין שורותיהם יצהירו גם כן אהבת איתן לבנין ארצנו הקדושה וחפץ לב נאמן לרוממה ולשגבה ועם כל זה הדברים רצופים בחכמה ועקב ענוה, להעיר על הדברים שהם צריכים בירור בקיבוץ חכמים, לענדם עטרות לראש מפעלותינו בקודש, ועל פיהם יקומו דברים מוחלטים בהלכות מאוששות בעה"י, אשרי שלו ככה ומד' ישא ברכה להשגיא פעליו ולהכביר מעלליו הטובים ונאמנים ויזכה להפיץ קרני אורו על פני תבל, למרבה הדעת ותושיה לרוב יודיע בחכמת לב, כיד ד' הטובה עליו, להגדיל תורה ולהאדירה.

והנני בזה להעיר על דברי קדשו במה שהעלה בתשובה הראשונה בספרו הבהיר שאין בשינוי המבטא משום אל תטוש תורת אמך, שהוא שלא כפי מה שנתפרסמו הדברים ממני, בענין שאלת שינוי המבטא, אשר נשאלתי מצד אחינו רבני התימנים. והנה הדברים הם מקוצרים גם בדברי כת"ר, שראוי לבארם. כי בכל אופן שהוא הכל מודים שאם באנו לשנות מנהגי אבות במקום שיש חשש של מחלוקת, שזהו היסוד שהכל תלוי בו במנהגים כמשנתינו השלימה בפרק מקום שנהגו. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת שזהו איסור גמור. ואע"ג דרבא מוקי למתניתין דאין בזה משום שינוי המחלוקת היינו משום דבהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין אין בזה משום שינוי מחלוקת כשיחזיק במנהגו, משום דמימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא, אבל הענין לדינא עומד בעינו, שאסור לשנות שום מנהג במקום שיוכל הדבר להביא לידי מחלוקת, ובזה אין המשנה יוצאת מידי פשטא, ובענין זה אין שום חילוק בין אם הדבר הוא מהמנהגים שיש בהן צד איסור או מהדברים שאין בהם אלא מנהגא בעלמא או מידי דלכתחילה שאין זה קפידא בדעבד או אפילו מדת חסידות בעלמא. והר"ן שכתב שם שנמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת כו' כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנאמר ואל תטוש תורת אמך, שמזה דייק הרשד"ם בתשובה ל"ה בחא"ח שם, שדוקא במנהג שיש בו צד איסור שייך איסורא דאל תטוש תורת אמך ולא בדברים שאין בהם צד איסור, זה לא נאמר כ"א לענין שהיחיד אסור לשנות את מנהג עירו אפילו כשיצא משם הואיל ודעתו לחזור, שאז הרי אין בזה משום שינוי המחלוקת מ"מ הוא אסור בזה איסור עצמי, וממילא ישנה גם בזה האזהרה דאל תטוש תורת אמך אע"פ שעיקר היסוד של איסור שינוי המנהגים הוא מפני המחלוקת, ובכה"ג אע"ג דליכא בזה משום מחלוקת, מאחר שהוא בעיר אחרת, אז מ"מ האיסור לא פקע מיניה, משום דדעתו לחזור וקרינן ביה עדיין אל תטוש תורת אמך, ועל זה התנה הר"ן וסמך עליו הרשד"ם, שאין זה נוהג אלא במידי דיש בזה צד איסור ולא במנהגים אחרים. אבל במקום שיש צד מחלוקת, כגון לשנות בפני רבים את מנהגם הקבוע להם מאבותיהם, במקום שרבים עומדים דוקא על המנהג המקובל להם, בזה אין שום חילוק בין המנהגים, ובין מנהג שאין בו צד איסור ובין מנהג שיש בו צד איסור, שניהם שוין שאסור לשנותו, וזהו עיקר הדין של אל תטוש תורת אמך. ואין זה תימא שבדברים של מנהג העיקר הוא מפני המשכת השלום ושלילת המחלוקת, שהרי גדולה מזו אמרו חז"ל בגמ' דגיטין נ"ט ב', אהא דמתני' שם אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון, דמייתו ע"ז בגמ' שם כמה מקראות ור"א אמר מהכא וקדשתו לכל דבר שבקדושה, תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון כו', וא"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא, אמר ליה דאורייתא ומפני דרכי שלום, אלא דאח"כ א"ל אביי כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. והפי' הוא, שאין צריך לפי זה לפרש על פרטים ידועים שבתורה שהם מפני דרכי שלום, מאחר שכל התורה כולה היא כן, וע"ז מתרץ לכדמר כמבואר שם /גיטין נ"ט/, כלומר דבביהכנ"ס כיון שיש שם חשש נגד דרכי שלום לא מהני לבטל זה אפילו ע"י נתינת רשות למי שגדול ממנו משום דאתו לאינצויי. אבל זהו פשוט שבכל מקום שיש חשש של הפרת השלום יש בכל דבר של מנהג, בין שיש בו צד איסור כמו המנהגים דפרק מקום שנהגו, בין בדברים שאין בהם צד איסור כמו המנהגים של דרכי שלום דגיטין שם /דף נ"ט/, שבזמן שהכהן נותן רשות למי שגדול אין בזה שום איסור, מכל מקום כולם אסורים לשנות אותו ויש בהם משום אל תטוש תורת אמך, כל זמן שיש בהם משום חשש מחלוקת. ודברי הרשד"ם בנדונו הרי הי' להיפוך, שאלה שכבר הנהיגו שם הנוסח של תפילת ספרד, גם אלה שעד אז היו נהוגין בתפילת אשכנז, באו אח"כ מערערים שאומרים שאינם רוצים להתפלל אלא כסדר מנהג אבותיהם, ורוב הקהל ורוב מנין ורוב בנין אינם רוצים להתפלל אלא על סדרי תפילת ספרד כמו שעשו זה ימים, והיא התפילה הסדורה בפיהם, ואם יאמרו עתה סדר תפלת אבותיהם הקדום לא ידעו להתפלל, וכמעט יפסידו תפילה לעולם, לכן שואלים אם יפה עושים במה שתופסים מנהג ספרד, עכ"ל. ואם כן הי' הנדון שהמערערים כבר נהגו בתחילה בנוסח ספרד, שזה הי' מנהג רוב הקהילות שמה, ואח"כ חזרו יחידים ובקשו לעשות מחלוקת מזה הענין, וסמכו את עצמם בזה שיש בענין משום אל תטוש תורת אמך, בודאי צדקו דברי הרשד"ם שכיון שאין בהחזקת מנהגם הקדום משום מחלוקת, ואדרבא השבת המנהג הוא הי' הדבר הגורם למחלוקת, בזה אנו צריכין לדון רק על פרט האיסור דאל תטוש תורת אמך שהוא מתפשט גם במקום שאין בו משום מחלוקת, כהא דמי שיצא מעירו וכד' הר"ן הנ"ל, ע"ז אמר הרשד"ם דבמקום שמשום מחלוקת ממש אין בו אז לא שייך אל תטוש תורת אמך כ"א =כי אם= במקום שיש בזה משום איסור ממש. אבל בענין שנשאלתי שהקהל אינו רוצה לשנות את המבטא של אבותיו, רק יחידים רוצים לכוף את הרבים שישנו את המבטא, בזה בודאי איסור גמור הוא לשנות, ויש בזה עיקר איסורא דאל תטוש תורת אמך, וממילא חזרו למקומן כל החששות שישנם בשינוי המבטא שיש בזה משום חסרון דקדוק באותיות דאסור בודאי לבטל זה לכתחילה, וכל קהל שהורגל במבטאו כשאומר נגד מבטאו הרי הוא מחסר את הדקדוק של האותיות, ולפ"ד החינוך יש מקום לומר שגם בדיעבד לא יצא, מפני שיש שם גם כן מקום להבלעת אותיות ממש, כמו שכתבתי בתשו' שם ולדעת החינוך הוא ודאי איסור ממש כמש"כ שם, ובאמת לא מצאנו מי שיחלוק על החינוך בזה בענין הבלעת האותיות. ועל כן אין בידינו להנהיג בפועל הוראה של שינוי מנהגים בכל כיוצא בזה, רק מה שמתהוה מאליו ע"י החינוך מה שאין אנו יכולין לתקן זהו ענין אחר, אבל הבאים לימלך כ"ז שיש בהם משום מחלוקת ודאי מוכרחין להגיד להם שאסור לשנות בזה מנהג אבות. ואפילו במקום שאין צד של מחלוקת ג"כ מי מתיר לנו לבעט במנהגי אבות במקום שיש כאן משום חסרון מצוה לכתחילה, וק"ו לדעת החינוך, שי"ל שהכל מודים לדבריו, שיש לומר דיש כאן ביטול מצוה לגמרי, הרי הוא ממש מנהג של איסור כהא דמקום שנהגו. ועיקר טעם הרשד"ם שם הי' משום שהוא ז"ל הי' מהסוברים שהפיוטים העדרם טוב לנו ממציאותם, ומאחר שבנוסח ספרד אינם נוהגים בפיוטים חושב הוא שהדבר מכריע להחזיק במנהג ספרד. והנה לא נוכל להכנס בעצם הענין, שהרי זאת היא מחלוקת בין הרים גדולים, והרבה מאד גדולי ישראל הקדמונים שהעריצו מאד את הפיוטים, ולא חששו לכל התלונות של הראב"ע ז"ל שהתנגד לפיוטי ר"א הקליר ז"ל, אבל עכ"פ הרשד"ם מצא דבר מכריע לחזק את השינוי של מנהג המועטים שכבר התחילו להתפלל במנהג שאחזו שמה הרוב, וזה גרם לו להתיר את השינוי ולעכב שלא לשנות עוד. אבל בעניני המבטא, שאין לנו שום הכרעה כלל איזהו המשובח וכולם כאחד טובים, מהיכי תיתי לן להתיר לשנות מנהג אבות שהוחזקו מאות בשנים וביחוד בזמן שהרוב של הקהל עומד ע"ז, וחושב זה לפגיעה בכבוד אבותיו ורבותיו הקדמונים נוחי נפש ז"ל. וכן הרש"ל בתשובה סי' ו', שהחזיק בשינוי המנהג של החפיפה שתהי' בלילה, שם האריך הרבה לברר את התקלות הגדולות שמצאו הגדולים ששינו את המנהג מחפיפת היום, עד שהוכרחו להסכים על השינוי, אבל זולת זה לא היו מתירין בשום אופן לשנות שום מנהג ממנהגי אבותינו.

והרי באמת ישנה חומרא גדולה במנהגי ישראל, וידוע שכמה גדולים האריכו בד' הירושלמי בפרק הפועלים במה שאמרו מנהג מבטל הלכה, שיש בזה הרבה פרטים, אלא שישנם סוגים שונים במנהגים, וכל מנהג שלא הונהג ע"פ ותיקין אין חוששין לו, אבל כאן בנ"ד בענין קבלת המבטא חלילה לומר שלא הותקן ע"פ ותיקין, שהרי חכמי דורות גדולים וקדושי עליון נהגו בכך ואיך זה נאמר לנהוג בהם זלזול ולשנות את קבלתם. והרי אפילו בניגונים ובפיוטים כתב הרמ"א בשם מהרי"ל בסי' תרי"ט ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בנגונים ובפיוטים שאומרים שם, ולא מצאנו בדברי מרן הב"י בשו"ע שאומר נגד דברי הרמ"א הללו, ובכה"ג כל הקהילות שוות הן לציית לדברי הרמ"א, שלא יש חילוק במנהגי ההוראה כ"א במקום שמפורש נחלקו רבותינו הפוסקים הללו הב"י והרמ"א, שע"פ רוב נוהגים הספרדים כד' הב"י והאשכנזים כד' הרמ"א, אבל במקום שלא מצאנו שנחלקו מאן ספין ומאן רקיע לעבור על דברי הרמ"א ז"ל.

ויש להאריך הרבה בכל פרטי המנהגים וגדריהם, אבל זהו דבר פשוט שא"א לעשות את המנהגים כעיר פרוצה, שכל אחד ישנה כחפצו או כפי רוח הזמן שלא מדעת חכמים אפילו במנהגים הקלים. והרי הרמב"ם בריש הלכות ממרים, לשיטתו דס"ל דמידי דרבנן עוברים עליהם בלא תסור ממש, ולא רק בתורת אסמכתא כמו שהרמב"ן וסייעתו סוברים, לא חילק כלל בין הדברים שהם עקרי תורה, דהיינו שלמדום חכמים מפי השמועה, והם תורה שבע"פ, ובין הדברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה והן הגזירות והתקנות והמנהגות, הרי השוה את המנהגות לעקרי גופי תורה וכללם בכלל עיקר תורה שבע"פ, כמו שאמר שם /הלכות ממרים/ בפ"א הלכה א' על יסוד בית דין הגדול שהם עיקר תורה שבעל פה. ועל כן לא מפני שהונהג בדיבור החול מבטא מיוחד הרינו צריכין לשנות בדרך הוראה את המבטאים האחרים המקובלים אצל כל עדה ועדה מהעדות הקדושות שלנו גם בעניני התפילות וכל עניני תורה ומצוות התלויים בביטוי שפתים, עד אשר יערה עלינו רוח ממרום בבא גואל צדק ושבו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ואז נדע איזה דרך ישכן אור להשיב לכל עם ד' חקה אחת בלא שינוי ופילוג דיעות ומנהגים, ועץ יהודה ועץ אפרים יהי' לעץ אחד בב"א. וכבר כתבתי בתשובה שם שדברי חכמים צריכין להיות בנחת נשמעים וחלילה לעשות בזה מחלוקת, כי איך שיהי' עומק הדין בזה הלא גדול השלו'.

והנני בזה חותם בכל חותמי ברכות לכת"ר וכל אשר לו ישגא חילו ויאיר אורו בהילו. כנפשו היפה ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר מהר הקודש מירושלים. +/הערות צי"ק/ וע' תשו' רדב"ז ח"ג סי' תקל"ב+ הק' אברהם יצחק ה"ק.

תשובת הגרי"צ הלוי שליט"א.

ב"ה תל - אביב, יום כ"ג אייר תרצ"ב. כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה שלום הלוי רב לעדת התימנים וחבר בי"ד דידן פעה"ק יפו ת"א, שליט"א.

שלום וברכה; ע"ד שאלתו שאלת חכם אם רשאים התימנים לשנות המבטא והניקוד המקובל אצלם מאלפי שנים לקרוא בתורה ולהתפלל במבטא ונקוד אחר שיש בהם שנויים, לצאת ידי חובתם ולהוציא אחרים. עברתי על דברי כת"ר וראיתי מה שהעיר בזה מהגמ' דמגילה (כד) אמר רב אסי חיפני ובישני לא ישא את כפיו וכו'. וכן הרמב"ם כתב בפ"ח מה' תפלה הי"ב וכן העלג כגון מי שקורא לאל"ף עיי"ן /לא' ע'/ או לעי"ן אל"ף /לע' א'/ וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן אין ממנין אותו שליח צבור עכ"ל. וכן הטור כתב או"ח סי' נ"ג: אין ממנין לעגי שפה שאין יודעים לחתך האותיות. ובש"ע (שם סעיף ב') אין ממנין מי שקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, וכתב המג"א ס"ק ט"ו לאלפין עיינין פי' הברת העי"ן /הע'/ בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף /הא'/, וה"ה למי שקורא חתין ההין ואם כלם מדברים כך מותר להיות ש"ץ ע"ש. והט"ז בסי' קכ"ח סק"ל כתב הא שכתב המחבר דמי שאינו יודע לחתוך האותיות ואומר לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכיוצא בזה לא ישא את כפיו היינו לפי שהיו יודעים להבחין בהפרש שביניהם, אבל אנו רוב עמנו אין יודעין להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו. והרמב"ם הזכיר עוד בין שבולת לסבולת וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא /רוסיה/ רגיל זה הרבה מאד והוי כמו דש בעירו דלעיל ואין זה פסול מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן /הש'/ כראוי עכ"ל.

וברדב"ז סי' שצ"ב כתב ע"ד שנשאל שאלה באלו הכהנים הבאים מארץ יון שאינם יכולים להוציא מבטא החי"ת /הח'/ כלל וקורין ויהונך במקום ויחונך מהו שיעלו לדוכן. והשיב לא ידעתי מה מקום לשאלה זו שהרי כתבו הפוסקים העלגים שאינם מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין אין נושאים את כפיהם, ומה לי קורין לאלפין עיינין ומה לי לחתין ההין אדרבה הא עדיף שנמצא מחרף כשמגיע לפסוק וחכיתי לו. וא"ת דילמא לא אמרינן הכי אלא במי שהוא עלג אבל שאר העם קורין כתקנן אבל בנ"ד כלם קורין ויהונך לא קשיא, דבשלמא במקומם דאיכא למימר האי טעמא שכלם כך היא המבטא שלהם אבל במקומותינו שכלם קורין ויחונך הרי זה עלג ולא יעלה לדוכן אלא מלמדין אותו שיאמר ויחנך. והכי אמרינן פרק הקורא עומד אמר רב אסי חיפני ובישיני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפא /חיפה/ ולא אנשי בית שאן ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעין אלפין ע"כ, הרי לך בהדיא כי אנשי חיפא ואנשי בית שאן כלם היו קורין כך ומש"ה אין עולין לדוכן ובודאי כי באתרייהו היו עולין דאי לא תימא הכי לא היו יורדין לפני התיבה ולא היו נושאים את כפיהם. וכ"ת היו מביאים חזנין וכהנים ממקומות אחרים זה אינו במשמע אלא ודאי במקומות אחרים קאמר דלגבי דידהו היו עלגים אבל לבני אתרייהו לא היו עלגים וזה ברור מאד ואם למדוהו ולא למד לא יעלה כלל עכ"ל.

והנה יש להעיר על דבריו דלא דמי חסרון במבטא החי"ת /הח'/ למבטא העי"ן /הע'/ בענין נשיאות כפים כדמבואר ברש"י מגילה (שם /דף כ"ד/) ד"ה מפני שקורין לאלפין עיינין וכו', ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו לשון קללה הוא כי יש פנים שתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו וכו', ומעיין /ומע'/ עושין אלפין ופוגמים תפלתם ע"ש. הרי לענין ברכת כהנים כתב החסרון שמהפך מברכה לקללה ולענין התפלה החסרון משום פגם התפלה. וכתב הטורי אבן (שם) דאי לאו משום דע"י חילוף אלפין לעיינין מתהפכים מברכה לקללה לא הי' קפידא משום פגם הברכה דהא לענין תפלה נמי לא קפיד תנא אלא להורידן לפני התיבה והיינו להוציא אחרים ידי חובתם, והיינו טעמא כיון דאפשר להוריד מן הקורין כהוגן ל"ל להוריד מן המתחלפין וקורין, אבל בפ"ע להוציא את עצמן גופיהו שפיר דמי וא"צ להדר להוציאן אחד מן הקורין כהוגן. וה"נ גבי ברכת כהנים אי לאו טעמא דמהפכין הברכה לקללה היו נושאים כפיהם דלא דמי למוציא אחרים למוציא את עצמו אבל כיון דאיכא היפוך ברכה לקללה לא ישא את כפיו ע"ש. א"כ בחילוף חי"ת לה"א /ח' לה'/ דליכא משום מהפך ברכה לקללה מותר לישא כפיו אפילו במקומות שיודעין לבטא החי"ת /הח'/. אך לענין תפלה להוציא אחרים ידי חובתם כיון דהו"ל פגם בתפלה יש חילוק בין המקומות שכלם לא יודעים לבטא בדיוק למקומות שכלם מבטאים טוב ואחד מהם לא יודע לא יורד לפני התיבה להוציא אחרים ידי חובתם אבל לעצמם יוצאים אפילו לא מדוחק. והחילוק שיש בין לעצמו ולהוציא אחרים ידי חובתם, יש להסביר משום דבשלמא לעצמו כיון שהוא אינו יודע לבטא בדיוק אנוס הוא ורחמנא פטריה ויוצא אפילו במבטא שלו משום ודגלו עלי אהבה. משא"כ להוציא אחרים ידי חובתם לאלה אשר יודעים לבטא בדיוק ואצלם במבטא לא נכונה הו"ל תפלה פגומה ואינו יוצא הילכך אין המוציא יכול להוציא אפילו אם המוציא אינו יודע אחרת כיון שהיוצא יודע לבטא בדיוק אינו יוצא, כהא דירושלמי דמגילה פ"ב ה"א יודע אשורית ויודע לעז אינו יוצא בה אלא אשורית בלעז יוצא בה בלעז, יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא ידי אחרים בלעז יבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם עכ"ל. וה"ה אם יודע אשורית ולעז ששמע בלעז ממי שאינו יודע אלא לעז דלא יצא, אע"ג דהקורא לעצמו יצא שאינו יודע אלא בלע"ז. אבל השומע כיון שהוא מבין גם אשורית אינו יוצא בלע"ז אפילו אם הקורא לא יודע אלא בלע"ז דלא תהא שמיעה מאחרים גדולה מקריאה בעצמו דבעצמו אם הי' קורא בלע"ז לא הי' יוצא ואם שמע מאחרים בלע"ז יוצא?

א"כ ה"ה בנידון דידן כיון שהוא יודע לדבר כהוגן אסור לו להתפלל שלא כהוגן כגון לשנות מעיינין לאלפין או מאלפין לעיינין או משי"ן סמ"ך /מש' ס'/ או מחי"ת ה"א /מח' ה'/ וכדומה ופוגם את תפלתו ה"ה כשומע ממי שמשנה הו"ל תפלתו פגומה וגם בעצמו אם יכול לדחוק את עצמו מחויב לדחוק את עצמו לבטא בדיוק, כמו שמצינו בברכות (לב) דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ע"ש. בתפלה היו דוחקין עצמן לבטא בדיוק כמ"ש רש"י במגילה (שם /דף כ"ד/) ד"ה מפני שקורין לאלפין עיינין ע"ש. וכ"ש שאסור לשנות את הניקוד כגון קמץ מאלופים ומאלופים כמו חירק וסגול כמו צירי וחירק כמו סגול אפי' רגיל כ"כ שלא יכול לשנות הרגלו אינו רשאי להיות ש"ץ להוציא רבים ידי חובתם בצבור שמדבר כהוגן, ואם א"א באחר, בתוס' דמגילה (שם /דף כ"ד/) מקשים דא"כ איך הוריד רבי לר"ח לפני התיבה כשגזר תענית בהפועלים. וכן מקשים התוס' בפ' הפועלים ובמגילה מתרצים דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת /הח'/ קורא אותה שפיר ע"י הטורח, אבל בהפועלים מתרצים דה"מ היכא דאפשר באחר אבל היכא דלא אפשר באחר לא ע"ש. משמע דהתוס' שבמגילה ושב"מ פליגי בזה אם במקום דא"א באחר מוציא אחרים ידי חובתם או לא, וכתב הפ"ח באו"ח סי' נ"ג דעיקר כהתוס' דב"מ דאם איתא שהי' יכול לקרות החי"ת /הח'/ ע"י דוחק איך קאמר ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לד' נמצאת מחרף ומגדף דדילמא כשהיה מגיע לזה הפסוק וכיוצא בו היה מטריח את עצמו לקרות כהוגן ולא היה מחרף ומגדף אלא העיקר כמ"ש בהפועלים ע"ש.

לע"ד נראה דאפילו אם נימא דלא היה יכול לדחוק את עצמו ולקרוא וחכיתי גם איננו מחרף ומגדף דהא אנוס הוא, ורבי שאמר עליו ולא מצאת /נמצאת/ מחרף ומגדף פי' אם אחר שיודע לבטא היה אומר כך היה מחרף ומגדף. ולעצם הדבר איכא למימר דלא פליגי ולתרץ הקושי' בעינן השני תירוצים גם יחד דבאמת יש שתי קושיות קושי' על לכתחילה ש"ץ שלא יודע לבטא את החי"ת /הח'/ ויש קושיא על דיעבד. וב"מ (פו) בתוס' ד"ה אחתינהו מקשים על הלכתחלה, וז"ל ואע"ג דתני במגילה אין מורידין לפני התיבה וכו', ור"ח לא היה יכול לומר וחכיתי פי' א"כ /איך/ הורידו אותן /אותו/ לכתחלה לפני התיבה ואע"ג דיכול לדחוק את עצמו ולקרוא וחכיתי אבל לכתחלה למה הורידו ע"ד /ע"ז/ מתרצים דה"מ שאסור לכתחלה להוריד לפני התיבה רק באפשר באחר אבל היכא דלא אפשר באחר מורידין אותו לכתחלה.

ובמגילה (שם /דף כ"ד/) מקשים על דיעבד שבד"ה כשאתה וכו' כתבו וז"ל קשה כיון שלא היה יכול לומר חי"ת /ח'/ א"כ איך הורידו רבי לפני התיבה וכו'. פי' איך הורידו לכתחלה וגם אפילו בדיעבד איך יצאו, וע"ז תירצו וכולל גם התירוץ שבב"מ. וי"ל דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת /הח'/ קורא אותה שפיר ע"י טורח אבל לא היה בקל הילכך בדיעבד יוצאין, והא דהורידו אותו לכתחלה הא לא הי' בקל ע"ז תירצו: ולפי שאמר לי' אליהו שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו פי' כיון שלא היה אפשר באחר הילכך הורידו אותו לכתחלה אבל לבסוף הי' דוחק את עצמו וטורח לקרוא שפיר אבל אם לא היה אפשר בשום אופן לבטא שפיר גם בדיעבד לא יצאו על ידו וכמו שהדין בכל מה שנזכר ה"ה כל מיני שנויים במבטא פוגם את התפלה. ואם אפילו מי שאינו יכול לבטא שפיר ואנוס הוא פוגם את התפלה להוציא את אחרים ואפילו לעצמו אם יכול לדחוק את עצמו לבטא שפיר מחויב להטריח ולקרוא שפיר. וכ"ש אלה שמשנים את המבטא ברצונם הטוב בשאט נפש כדי להתקדם בודאי שהוא פגם בהתפלה.

ותחלה נעתיק דברי קדוש עליון רבינו בחיי שמדבר ע"ד הניקוד אם מוסיף או גורע מחריב את העולם כמ"ש בפרשת וירא על הפסוק ויאמר וגו' ולפי הפשט בחכמת הנקודות הקמץ מעלה גדולה וראשון לשבע תנועות שהם קמץ פתח צירי סגול חולם שורק חירק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה והם הנקראים שבע הנרות או שבעה קולות שעליהן אמר דוד במזמור של מתן תורה שבעה קולות לפי שכל התורה מיוסדת עליהם וזה פשוט /פשט/ המאמר בשבעה קולות נתנה, ועליהם אמר שלמה (משלי) חצבה עמודיה שבעה, כי הם העמודים אשר כל הבית נכון עליהם, וההפרש שבין קמץ לפתח אינו אלא בנקודה, כי מעלת הקמץ אינו אלא בצורת הנקודה, והנקודה רמז לנקודת המציאות שהוא היכל הקדש מכוון ובאמצע הנמשל לנקודה ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים, כשתשימנה על האות מלמעלה יהי' חולם, באמצע האות יהיה שורק, ואם בפתח ישוב קמץ, בחירק ישוב צירי, ואם בצירי ישוב סגול, ואם בשבא ישוב קבוץ שפתים, הרי ז'. ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה"א /ה'/ ישוב חי"ת /ח'/, ואם בוי"ו /בו'/ ישוב זי"ן /ז'/, בכ"ף /בכ'/ ישוב בי"ת /ב'/, ואם בנו"ן /בנ'/ ישוב גימ"ל /ג'/, ואם ברי"ש /בר'/ ישוב דל"ת /ד'/. ולכן המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם, ומקצץ נטיעות התורה ושרשיה, ואעפ"י שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן אלא שיש הפרש ביניהם במבטא, שהרי תנועת הקמץ גבוה ועליונה, ותנועת הפתח למטה ממנה, כי הקמץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו אינו נסמך לאחת, כענין ארון שהוא קמוץ ומצינו ארון הברית שהוא בפתח. וכן (שמות כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך (במדבר כ') וישלח מלאך שהוא בקמץ, ומלאך הברית הוא בפתח כי הפתח נסמך לעולם למה שאחריו, ולא כן הקמץ כי הוא עומד בפני עצמו ומטעם זה כל אתנחתא וסוף פסוק הוא בקמץ כי שם עומד לא יסמך. ומטעם זה בנקוד זה השם לא תמצא פתח אלא קמץ כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר (בדבר). ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת /בא' ד'/, כשהוא קדש בקמץ, וכשהוא חול בפתח, ומה שכתב בלוט אל נא אדני בקמץ והוא חול, לפי שהוא סוף פסוק. וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמץ לפתח כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול. וכן מצאנו שהמחליף פתח בקמץ לא ימלט מאחת משתים או יהרוס הכונה או יבוא לידי כפירה. כי אות ה"א /ה'/ של (בראשית י"ח) האף תספה אלו קמצתו הייתי מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו. ואות ה"א /ה'/ של (איוב) האל יעות משפט, אילו קמצתו יהי' כפירה, מלבד שאמרו עוד חכמי הדקדוק כי הקמץ הוא נאמר על ענין אמתי ולא כן הפתח. ומזה אמר הכתוב (שמואל ב' א) ואעמוד עליו ואמתתהו, וי"ו /ו'/ של ואעמד תמצאנה בקמץ אבל וי"ו /ו'/ של ואמתתהו בפתח, כי מה שאמר ואעמד עליו אמת היה ולא כן ואמתתהו כי שאול הרג את עצמו. והנה כ"ז מחכמת תורתנו האלהית ולשוננו הקדושה. ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה, כי הנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף. כמו שדרשו רבותינו ז"ל בספר הבהיר דמאן נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש. וכן אמרו במסכת מגילה, ושום שכל זה הנקוד עכ"ל רבינו בחיי הקדוש.

ואחריו בא הגאון יעב"ץ זצ"ל בהקדמה להסדור בית יעקב וכתב דבור הפה ומבטא השפה צריך להיות שלם בחיתוך הלשון כל מום לא יהיה בו באות בניקוד בטעם בהלכות לה"ק בכל תנאיו וביחוד שלא לקרות לעיינין אלפין וכן ההין כאשר יבאר הגלל, וכ"ש מחילוף קריאת אותיות שאינן ממוצא אחד כלל. לא כמו שאנו האשכנזים עושים בקריאת תי"ו /ת'/ רפוי' כסמך לבשתנו, אכן בתנועה אשרנו וטוב חלקנו. ולא כספרדים שאינם מבדילים בין קמץ לפתח, בזה הם עושים קודש חול. וע"ז תמהתי מימי. אחר זמן רב מצאתי להר' המקובל הבחיי (ר"פ וירא) שהתנגד להם בזה והוא ז"ל היה מהם והעיר עליהם והזהיר ע"ז מאד מלבד מה שגורעים מספר הנקודות הקדושות שנתנו בסיני ומבטלים מקצתן, כי אין להם לא פתח ניכר, והחולם לגמרי בטל אצלם ונעכר. ונמצאת בריאת הברת החולם שלנו נעדר מעיקרו, וכה עשו בסגול וצירי שהשוו הברתם ואין למחלת לשונם צרי ע"ש.

ומעתה אין שום צל ספק שכל עדה ועדה שהיא רגילה לבטא בדיוק שאסור לה לשנות ח"ו כי על הראשונים אנו מצטערים וכו', ויש בזה אחריות גדולה משום מחריב את העולם, כמו שמדגיש רבינו בחיי, ומשמע דשנוי בניקוד יותר גרוע משנוי במבטא, דבשנוי במבטא דהיינו מחי"ת לה"א /מח' לה'/ העיר רבי לר"ח רק משום כשאתה מגיע אצל וחכיתי לד' נמצאת מחרף ומגדף ועל מה שהתפלל תפלה פגומה לא העיר, ואנשי בית שאן ואנשי בית חיפה אין מורידין לפני התיבה מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, משמע לכתחלה הוא דלא, הא בדיעבד אפילו להוציא אחרים ידי חובתם שפיר דמי, והילכך להפ"ח דכתב דבלא אפשר ע"י אחר אפילו להוציא אחרים ידי חובתם משום דבלא אפשר כדיעבד דמי, וכן אנשי בית שאן ואנשי בית חיפה יורדין לפני התיבה בינם לבין עצמם ואפילו לכתחלה וליכא למימר דאנוסים כ"כ מפני שאינם יכולים לבטא היטב, ואין דנין אפשר משאי אפשר דהא אמר שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, משמע שיכולים לבטא כמו הברת עיינין שהוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף /הא'/ ורק שלא דקדקו לקרוא את העיינין ואעפי"כ מתירין אותם אפילו להיות ש"ץ, מ"מ אין מזה ראיה בשנוי הניקודים דהיינו קמץ פתח וכדומה משום דהתם שאני שאלפין עיינין וחיתין ההין, דומים בקריאה וממוצא אחד נינהו, וכדאיתא בפ' הבונה אל יכתוב אלפין עיינין ופירש"י שם יש שכותבים כן מפני שדומין בקריאתן, וכדאמרינן דבי ר"א קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין בדרשות. וכמו שכתב מהרש"א במגילה (שם) ביאור על רש"י זו שדומין בקריאתן ממוצא א' אותיות אהח"ע. וזה טעותן של אנשי חיפה ובית שאן שמחליפין בקריאתן, וכן יש לפרש שם גבי אל יכתוב חיתין ההין וה"נ הכא גבי וחכיתי לד' שה' וח' ממוצא אחד עכ"ל. ולפי"ז המשנים מקמץ לפתח וכדומה שאינם דומים זל"ז כלל ומהרסים הכונה גם בדיעבד לא יאות וכ"ש לכתחלה לעזוב בשאט נפש את המקובל זה מאלפי שנים ולהתקדם בניקודים אשר לא שערום אבותיהם.

והנה ראיתי לאשל אברהם בהלכות ר"ה סי' תקפ"ב שהביא מ"ש הטור ז"ל שלא לומר הלמ"ד /הל'/ דלחיים בפתח בר"ה =בראש השנה= שלא יהא נראה כתיבת לא חיים, נראה שאין זה רק לפי סגנון שיחה של עם בנ"י =בני ישראל= שבספרד ששם היה הטור ז"ל שהם קורים קמץ כסגנון קריאתנו פתח, גם נקודות קמץ הם קוראים כמו שאנו קוראים פתח, ופתח כמו שאנו קוראים קמץ, וגם שהטור ז"ל כתב בשם מהר"ם ז"ל, מ"מ להיותו קרוב לספרד היו קורין כן מה שאין כן לפי סגנון קריאתנו הברת פתח כשקורין כן ל' אין כל חשש טעות לסבור על זה בחינת לא ע"ש. ענין זה בכלל רחוק מן המציאות כי לפי שאנחנו מכירים את הספרדים לא שמענו מעולם כי הספרדים קורים פתח כמו שאנחנו קוראין קמץ. ובאמת הטור שהביא בשם הר"ם מרוטנבורג דהי' אומר לחיים בשבא ולא לחיים בפתח כתב הטעם מפורש עפ"י הגמר' דנדרים ולא משום מבטא הספרדית, כי המשנה והגמ' דנדרים לא ספרדים היו, אלא התם טעמא אחרינא, דהא נדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם הרגילים לדבר בלי דייקנות מבטאים הפתח קרוב לחולם ונראה כמו לא, ובתפלה ג"כ יש קפידא לא להוציא מפי /מפיו/ נוסח של קללה אפילו בלישנא דבני אדם. וגם אפילו בנדרים לדעת ר"ת לא אמרינן דנין בפתח דומה כמו חולם, דאמרינן בנדרים (יג) הא דאמור לא אימרא הא דאמר לאימרא, וכתבו התוס' הא דאמר לאימרא בפתח דלאימרא בפתח מפרשינן ליה לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך כמו לקרבן בפתח. והא דתניא בהך ברייתא לאימרא לא אוכל לך מותר, מיירי שאמר לא אימרא כפר"ת. ור"י גרס הא דאמר לאימרא בחטף התם מפרש ליה לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך דומיא דלקרבן לא אוכל לך דהתם נמי לקרבן בחטף, הא ברייתא דלעיל דשרי מיירי בלאימרא בפתח בין ברישא גבי שאוכל בין גבי לא אוכל לך עכ"ל. והמשנה למלך בפ"א מה' נדרים מפרש כוונת ר"י דס"ל דטעמא דהאומר לקרבן לא אוכל לך בפתח לאו משום דהפתח לעולם משמעותה כחולם, וא"א לפרשה בענין אחר אלא טעמא דמילתא דבשלמא האומר לקרבן לא אוכל ניחא מה שאנו מפרשים דבריו לקרבן יהא דכיון דאמרו בשבא יצדק הפירוש לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך, אבל האומר לקרבן לא אוכל לך לא יצדק בזה לומר לקרבן יהא, ואדרבה יותר יצדק לומר שכונתו היא לא קרבן לא אוכל לך, אבל האומר לקרבן שאוכל לך בפתח חתם /התם/ אסור משום דבדבריו הם כפשוטם שעושה קרבן מה שיאכל. ודעת הר"ן דטעמא דמ"ד דהאומר לחולין לא אוכל בפתח דשרי הוא משום דס"ל דהפתח לעולם אינה מתפרשת כי אם כחולם, והאומר למ"ד /ל'/ פתוחה הרי הוא כאומר לא, אך כ"ז בלישנא דבני אדם אבל בניקוד האמתי אין שום קורבא בין הפתח והחולם והקמץ כלל. ובזה אנחנו האשכנזים ואתם התימנים שוים בזה ועפ"י רוב הניקוד והמבטא שלנו ושלכם אחת היא. ומעט השינויים שיש בינינו אינו אלא סיבת הגלות, ואצלכם יותר נכונה, כי אתם מיום שעזבתם את ארצינו הקדושה עד היום יושבים במקום אחד לא כמו אנחנו מטלטלים מגלות לגלות ממדינה למדינה ונשתנה קצת. ובעיקר הצדק עם כת"ר שאסור לשנות המבטא והניקוד ולפגום את התפלה, ויעמוד בפרץ בכל כח השפעתו. ונזכה לגאולה שלמה ויהי' לכולנו שפה אחת ברורה וצחה, והקב"ה יקבל תפלתנו באהבה כמו שנאמר ודגלו עלי אהבה. ממני המצפה לישועת עם ישראל בעגלא ובזמן קריב הק' יוסף צבי הלוי אב"ד פה עיה"ק יפו ת"א ת"ו.

עכ"פ בנ"ד מלבד שהתימנים נחשבים לקהל בפ"ע, ודיינינן להו שפיר כדעת הרמב"ם לכפות לגרש במאיס עלי, עוד בה שנלוה לזה מה שהצדדים התחתנו בתימן, וסמכינן ע"ד השלטי הגבורים ומהרח"ש דאדעתא דרבנן דאתרייהו מקדשי, ויש לנו סמוכין דקשוט לכפותו להוציא בטענת מ"ע גרידא. ומכ"ש דאף א"י הויא אתרא דהרמב"ם. ונודע מ"ש הגאון חקרי לב (חאה"ע סי' מה ד"ק ע"ג) בשם המשאת משה ח"ב (חחו"מ סי' לד), שכיון שקבלו במקומותינו לדון כדברי הרמב"ם ומרן, דמרא דאתרין נינהו, במקום שחולק מרן הש"ע על הרמב"ם, מאן דסמיך על אחד מהם לא משתבש. ע"ש. וכ"ה דעת הרב משחא דרבותא (סי' קנד) הנ"ל. וע"ע בס' ברכות המים (יו"ד סי' רא דע"ב סע"ב) בשם הרב המג"ן, דבאיזה מקומות לא היה פוסק כהש"ע אלא כהרמב"ם. ע"ש. וגם הלום מצאתי בפסק דין אחד של גדול דורינו אביר הרועים הגאון הגדול מהר"ר צבי פסח פראנק שליט"א, שפסק לכוף את הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, מפני שהם בני העדה התימנית (ונישאו בתימן). ולהכי שפיר מורינן להו אף בא"י כדעת הרמב"ם שקבלו הוראותיו. ע"כ. ובודאי שעיקר סמיכתו מפני שיוצאי תימן הם קהל בפני עצמו, ויש להם רבנים משלהם המורים להם בכל הלכותיהם ומנהגיהם כדעת הרמב"ם בכל איסורי תורה קלות וחמורות. ואף בנ"ד שפיר מורינן להו כהרמב"ם ע"פ צירופי כל הסברות הנ"ל.

אבל מנהג אחינו האשכנזים, וכן יש מהעדה התימנית שנהגו, כדעת רוב הגאונים, לברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס, וכן כתב הרמ"א. וידוע שבמקום מנהג אין לומר הכלל של ספק ברכות להקל, וכמ"ש בשו"ת חסד לאברהם (חאו"ח סי' י"ח). ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' ז'). ובספר מועד לכל חי (סי' י' אות מ"ח). ובשו"ת ויאמר משה (חאו"ח סי' כ"א). ובשו"ת אוהב משפט (חאו"ח סי' ח') ועוד. ולכן כל עדה תאחז במנהג שנהגו בקדמת דנא, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומכל מקום טוב שגם אחינו התימנים יאמצו להם מנהגי הספרדים בארץ ישראל, וכדעת מרן שקיבלנו הוראותיו, כי אין ברכות מעכבות. וכמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל י"ד סי' ה'), שהעיקר שלא לברך אלא על כוס ראשון ושלישי, שהממעט בברכות אינו מפסיד, שברכות אינן מעכבות, אבל המרבה בברכות מפסיד, דהו"ל ברכה לבטלה ע"ש. ישמע חכם ויוסף לקח.

***

ועיין עוד מה שהביאו האחרונים משו"ת אבקת רוכל סימן לב וסימן ריב.

_________________

לכבוד דור היקר, השלום והברכה.

ונראה מה תגיד על דברי רבנו בהלכות ממרים פ"א ה"(ט)[ה]:

"משבטל בית דין הגדול, רבתה מחלוקת בישראל:  זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו; זה אוסר, וזה מתיר.  [ה] שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, אם עד שלא הגיע הדבר להן--בין בזמן אחד, בין בזה אחר זה--אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר:  אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה--בשל תורה, הלוך אחר המחמיר; ובשל דברי סופרים, הלוך אחר המקל".

אם תלמד את הגמ' שם, וכן תבין את ההלכה הנ"ל - תגיד למסקנות תקדימיות וקצת מבהילות...

. 

_________________