מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של ילדי עולים מתימן ומארצות אחרות, בין השנים 1948-1954. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים שעלו לישראל מתימן בגלי העלייה של אותן שנים, כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם. המסתורין האופף לכאורה את ההיעלמות, הביא לטענה כי מספר רב של ילדים נרשמו כמי שנפטרו בעוד שלמעשה נחטפו או נמסרו לאימוץ באופן רשמי ולא רשמי. הפרשה שבה ומסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, ועד כה הוקמו לחקירתה ארבע ועדות רשמיות אשר כולן קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו מספיק ממצאים כדי לקבוע באופן רשמי מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית הגדולה ביותר סביבה התרחשה עם התפוצצות פרשת הרב עוזי משולם.

[עריכה] ילדי תימן

גלי העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, הביאו בפרק זמן קצר מאות אלפי עולים יהודים מהקהילות השונות ברחבי העולם.
למדינת ישראל, שהייתה עדיין בשלבי היווצרות, לא הייתה תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים, לא בתחום המגורים ולא בתחום שירותי הבריאות. רוב העולים הופנו למגורים במעברות, פחונים ומגורים זמניים אחרים במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

במסגרת העלייה ההמונית, עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע על כנפי נשרים. העולים שוכנו בארבעה מחנות מרכזיים: ראש העין, בית ליד (פרדסיה), עין שמר ועתלית. בנוסף, שוכנו עולים גם במחנות העולים שער העלייה (חיפה) ובאר יעקב. בין העולים הרבים היו ילדים ותינוקות רבים, שחלקם היה במצב גופני קשה. במחנות נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם, כך שאלה האחרונים שכנו באוהלים בעוד הילדים הועברו לצריפים או למבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הועברו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות, וחלק לבתי חולים מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ולהניקם אם צריך. מעדויות העולים הקשורים לפרשה זו עולות גרסאות דומות: ההורה הגיע לביקור (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הילד מת ונקבר (על אף שחלק מהילדים בבתי הילדים היו בריאים). לחלק מההורים לא הראו קברים, ולאף אחד מההורים לא הראו גופות ולא ניתנו תעודות פטירה. ההורים ניסו למחות, אך ללא הועיל. בכל זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.

מספר הילדים הנעלמים נע בסביבות ה- 1,100 ילדים. הוועדות השונות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע כמה מקרים יש בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו בוועדת בהלול-מינקובסקי, 301 מקרים חדשים (מתוך 505) הוצגו בוועדת שלגי, וכן למעלה מ-450 מקרים חדשים (מתוך למעלה מ-800) הוצגו בוועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לעניין זה. סביר שישנם מקרים נוספים אשר לא דווחו באף אחת מהוועדות. לטענת עמותת משכן אוהלים, יש בידיה מידע על 1700 ילדים שנעלמו עד 1952.

טענות חוזרות ונשנות בדבר העלמותם של הילדים עלו לאורך השנים, החל מהרגע בו נאמר למשפחות שהילדים נפטרו ונקברו. סימני השאלה הכבדים שעלו בפרשה זו - חלק מהילדים היו בריאים, אין תעודות פטירה, לא ראו גופות, בחלק מהמקרים אף לא קבר - הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים, בנוגע ליחס אליהם מצד הממסד. דיונים בנוגע לפרשה זו התקיימו מספר פעמים בכנסת. כעבור 16-17 שנה משפחות הילדים הנעלמים החלו לקבל צווי גיוס עבור ילדיהם שלכאורה היו אמורים להיות מתים. צווי גיוס אלה עוררו שוב, וביתר שאת, את חמתם של משפחות הילדים, והפרשה עלתה שוב לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי שנוצר, הממשלה החליטה ב-1967 על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקודה, הוקמת בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית. ב-1995 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שפרסמה את מסקנותיה ב-2001. הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו מספיק ממצאים כדי לקבוע באופן רשמי מה עלה בגורלם.

[עריכה] טענות עיקריות

עדויות כמה מאנשי הממסד באותן שנים לא סותרות את עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר על עצמו - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם, שחלקם לא היו חולים, ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו. יתירה מזאת, אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהעבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. למשל, אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר", העידה שראתה שלוקחים ילדים בריאים לבתי החולים, ושאף היא לקחה בזה חלק. היא אף העידה שאף לא פעם אחת החזירה ילדים מבתי החולים למחנה. ^[1] אחיות העידו על ביקורים של אנשים מחו"ל במחנות, ובעקבות כך העלמותם של ילדים. לדוגמה עדות בנוגע לבית ילדים בעין שמר^[2]:

	קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מידי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות (...) כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם (...) הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום (...) שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.

נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה. ^[3] בשנת 1985 העיד בועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, מי שהיה סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ושתפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות^[4]:

	היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, ולשם לקחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת (...) וכאן קרה משהו. היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה (...) גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך הוסיפה לעובדה (...) אנשים בו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי (...) אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד (...) דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.

דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה אמר שאביגדור פאר סיפר לו לפני הישיבה כיצד העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהן, וכיצד נאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה. בועדת החקירה הממלכתי העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1948-1954, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון^[5]:

	רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים

בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו עדויות של נשים מאמצות. לדוגמה, "היה קל מאוד (...) גלוי (...) בחירה (...) הרבה אימוצים" ^[6] מציאות זו של אימוצים בצורה לא רשמית ובלתי חוקית הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב^[7]:

	אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין

בספר "בהיקלט עם", כותב ד"ר שטרנברג, מי שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצ"ו בירושלים, תל אביב וצפת. ישנן עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצ"ו לצורך אימוץ. ^[8] אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוודעת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית בה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח" ^[9]

[עריכה] התגלגלות הפרשה

כבר בשנת 1949 הדרג הבכיר בממשלה היה מודע לפרשת העלמותם של ילדי תימן. ^[10] התלונות מגיעות גם למשטרה, ובשנת 1950 "התאחדות התימנים", שולחים מכתבים בנושא אל שר המשטרה. למשל, מכתב שנשלח ב-08.05.1950:

	מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.

ד"ר ליכטיג כותב לבתי החולים הממשלתיים ב-21.04.1950: ^[11]

	קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם (...) צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים

מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות מודעים לבעיה. המשותף להרבה מהמסמכים הוא סיווגם כ"סודי" ואף "סודי ביותר".

הדיון הראשון במליאת הכנסת בפרשה זו התקיים בתאריך 20.11.1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ מאיר וילנר ממק"י על השתיקה סביב הפרשה וכי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".

במקביל החלה הפרשה לקבל ביטוי גם בתקשורת, למשל בכתבות בעל המשמר (05.10.1950), ובדבר (29.09.1950).

ב1952, בד"וח פנימי של אגף החקירות של המשטרה נכתב על היעדר תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר. ^[12] מכתבים בפרשה זו נשלחו משר המשטרה לשר הבריאות ולהיפך.

[עריכה] טענה עיקרית

הפעילים העוסקים במה שהם קוראים "חשיפת האמת", טוענים כי למעשה יד מכוונת עסקה בחטיפות ילדים באופן שיטתי ומאורגן. ילדים אלה נמסרו או אף יותר גרוע – נמכרו – להורים מאמצים בארץ וחו"ל. לטענתם, האמת כוסתה על ידי הנפקה של תעודות פטירה בסיטונות, ואף ביום של חלקות קבר כביכול.

• ב-17 בפברואר 2002 פורסם בעיתון ידיעות אחרונות סיפורה של ציונה היימן משדמות דבורה, אשר אומצה על ידי זוג הורים מקיבוץ גינוסר, וטענה כי היא אחת מילדי תימן שנחטפו ונמסרו לאימוץ. לטענתה ולטענת אחרים שמה האמיתי הוא ציונה סאלם, ולהוריה נמסר כי נפטרה ואף נמצא על שמה קבר בהר המנוחות בירושלים.

• בשנת 1997 חשף העיתונאי אורן מאירי את סיפורה של צילה לוין החיה בארצות הברית. לוין שנמסרה לאימוץ בחיפה וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר טענה כי היא אימה. שתי בדיקות ד.נ.א שונות שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין שתי הנשים, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם וביתה, אם כי עדויות שונות שפורסמו הותירו רושם כי לוין אומצה באופן מחשיד ומעורר ספקות.

• בשנת 2007 נחשף בעיתון משפחה סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים וכאשר נלקחו לבדיקה חזר רק אחד, על השני נמסר שמת, אולם בית הרפואה מסר שנקבר בבית קברות שבאותם ימים לא היה פעיל, הסיפור הגיע לידי העיתונאית ליאת רגב מקול ישראל שפירסמה אותו, הסיפור עורר הדים רבים בארץ ובחו"ל.

מלבד סיפורים אישיים של הורים לילדים, נשענו הטענות גם על צווי גיוס לצה"ל שנשלחו לילדי תימן אשר באופן רשמי נאמר עליהם כי נפטרו.

[עריכה] הטיעון הרשמי וההכחשה

עד היום לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, מלבד מקרים בודדים שהוכח בהם כי ילדים נמסרו לאימוץ. רובם של האנשים שהיו שותפים לתהליך קליטת העולים, לא הסכימו עם ההאשמות ואף ראו בהם סוג של טענות קונספירציה. הם חשו נעלבים מהיחס כפוי הטובה שהם קיבלו על עבודתם המסורה בתהליכים, בתנאים קשים ועם רצון להיטיב עם העולים.

ההנחה כי נעשתה פעולה מאורגנת נדחית גם מהטעם הפשוט כי לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים ידעו על כך ואיש איננו מגלה את "האמת" כביכול. הסבר נוסף המועלה מפעם לפעם, מייחס כוונות טובות לאימוץ ילדים מתימן, אם נעשה כזה. על פי הסבר זה אותם ילדים בסופו של דבר זכו לבית חם ועתיד טוב יותר מהעתיד שהיה צפוי להם במעברות.

[עריכה] ארבע ועדות בדיקה

מאז שנות ה-60, פרשת ילדי תימן שבה ועלתה לציבוריות הישראלית אחת לכמה שנים, ועד היום הוקמו 3 ועדות בדיקה רשמיות ועוד אחת ציבורית, לגילוי וחקר האמת מאחורי הפרשה.

[עריכה] ועדת בהלול מינקובסקי והוועדה הציבורית

ב-1966 הוקמה וועדת בהלול מינקובסקי אשר בדקה 342 מקרים שהגיעו לידיה. ב-316 מהם נקבע כי נפטרו. לגבי 2 ילדים נקבע כי אומצו. לגבי השאר לא נקבעו מסקנות חד משמעיות.

הוועדה, שהוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, פעלה בשיתוף עם ועדה ציבורית שהוקמה ונקראה "וועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים". השתתפו בה פסיכולוגים, רבנים וראשי רשויות.

[עריכה] ועדת שלגי

הוועדה הציבורית פרסמה ב-1986 מסקנות משלה ובין היתר הסתמכה על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן שהעלה טענות על ליקויים בפעולת וועדת בהלול מינקובסקי. טענות אלה דיברו על כשלים משפטיים, ורמזו על הטיות אישיות לכאורה.

בעקבות הענין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות יצחק שמיר ב-1988 וועדת בירור על פי חוק וועדות חקירה, בראשות השופט ד"ר משה שלגי. ועדה זו קיבלה עדויות חדשות על 301 ילדים, וקבעה כי לגבי 65 מהם כי גורלם לא נודע. לגבי כל השאר נקבע כי נפטרו.

[עריכה] ועדת החקירה הממלכתית

ב-1995, מיד לאחר פרסום מסקנות וועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ביוזמת דוד ליבאי. בראשות הוועדה עמדו שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, שפרש ממנה, ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי. היא בדקה למעלה מ-800 מקרים שהובאו לידיעתה, ומסקנותיה שפורסמו רק ב-2001 היו כי לגבי 56 מהם אין ממצא ודאי, וקיימת אפשרות כי נמסרו לאימוץ באופן מסודר. לגבי 733 מקרים נקבע באופן ודאי כי נפטרו, ובכך נשללה ההנחה בדבר יד מכוונת להעלמות.

כמו כל הוועדות שעסקו בבדיקה, גם ועדה זו העלתה טענות קשות על היחס לו זכו העולים, ועל הנהלים הפסולים שהביאו להסתרת אירועי פטירה או להתרשלות בטיפול בילדים.

[עריכה] סוף פסוק?

למרות קביעתן החד-משמעיות של הוועדות הרשמיות, התשובה לשאלה ממשיכה להטריד חלקים גדולים בציבור הישראלי. מעשיהם של אנשים כמו הרב עוזי משולם, אמנם העלו שוב את הבעיה לכותרות, אך הוסיפו לה נופך שלילי, ותרמו להכללתה באותן פרשיות קונספירציה. על אף שהוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים נפטרו, כמה מהמימצאים שעלו מוועדות הבדיקה השונות, ובמיוחד המקרים אשר לא פוענחו, ממשיכים לשמש עילות מרכזיות להמשך העיסוק בפרשה, כמו גם ההתעקשות הנמשכת של הורים המבכים את ילדיהם האובדים.

פרשת ילדי תימן, על כל מרכיביה, נותרה פרשה טראגית שהותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור שונים. כך למשל כתב הפרופ' אסא כשר ב-29 באוגוסט 1997 בעיתון מעריב:

	פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד - 1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ עדויות שניתנו בתאריכים 19.10.95, 07.10.96, 02.08.97, 29.11.97
2. ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
3. ^ יגאל משיח, "הארץ" 12.12.95, 05.07.96
4. ^ פרוטוקול הישיבה 31.12.85
5. ^ עדות בתאריך 07.07.97
6. ^ עדות בתאריך 20.08.97
7. ^ מתוך ספרו "ילדי האימוצים", 1955
8. ^ יגאל משיח, "הארץ", 29.12.95, 05.01.96, 12.01.96, 16.02.96
9. ^ עדות בתאריך 03.07.95
10. ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
11. ^ גנזך המדינה 74/13/3637
12. ^ דב לויטן, 1983