ז' אדר יום הסתלקות משה רבנו ויום הולדתו
ז' באדר הוא יום שנולד בו משה רבינו ויום שמת בו לסוף מאה ועשרים שנה. שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחֹדש לחֹדש, שנאמר (שמות כג): אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא:
נוהגים חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום זה ולומר 'סדר תיקון ליום ז' אדר' ככתוב בסידורים, לפי שמיתת צדיקים מכפרת והתענית עם תשובה ותפילה מכפרת, ויוצאת כפרה שלמה לכל ישראל:
ובשנה מעוברת שיש בה שני אדרים, עיקרה של תענית זו באדר שני; ואולם יש שנוהגים תענית גם באדר ראשון, ונותנים טעם לדבר. (ראה להלן בעמוד קו):
צפיה לישועה:
ביום זה, ז' אדר, צריך כל אדם לתת לבו לשני דברים שיהיו נטועים וקבועים אצלו לתמיד: צפיה לישועה, ויראת הדין:
צפיה לישועה כיצד? צא ולמד מלידתו של משה רבינו:
תחילת לידתו של משה רבינו בצער גדול היתה. שגזר פרעה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וזה שלש שנים ושליש שנה ששוטרי פרעה וכל עמו אורבים לכל אשה הרה בישראל וכיון שמלאו ימיה ללדת, והנה בן - מיד חוטפים אותו ממנה ומשליכים אותו היאורה ומטביעים אותו. מרחם אמו יצא למות. וכל ישראל, קטניהם עם גדוליהם שרויין בצער ומיואשין מן הישועה:
עמרם, גדול הדור היה כיון שראה את עמו בצער הגדול הזה, אמר, לשוא אנו עמלים! עמד וגרש את אשתו לבל יולידו עוד לתוהו, ואשתו כבר היתה מעוברת עם משה שלשה חדשים. עמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם:
באותה שעה שרתה רוח הקֹּדש על מרים בת חמש השנים, ואמרה: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל! ויתאוששו אביה ואמה מדבריה ויתחזקו באמונתם ובצפיתם לישועה וחזרו ונישאו זה לזה וכמוהם עשו כולם, והנה נולד מושיעם של ישראל!:
וכמה צער ורוגז היו אחר לידתו של משה; כל עם פרעה, אנשים ונשים וטף, ארבו כולם לצודו ולהשמידו, והנה הוא מושלך הפקר במי היאור!:
ואחר שנִּצל ממי היאור, שמא תאמר עברה הסכנה? והלא הסכנה גדולה עכשָׁו שבעתים. שהרי נפל בעודו תינוק בין שִׁני האריות, בבית פרעה הוא נִתן, שמשם הזעם והחרון יוצאים על ישראל להשמידם, והרי תינוק הוא משה, את אביו לא ידע את אמו לא הכיר ואת כל עמו לא ראה - הרי יוסיפו בני עַוְלה לענותו ויעשו גם אותו לצורר ישראל ונוסף גם הוא על שונאינו. ועדיִן פחדו של עמרם קיָּם - לשוא אנו עמלים!:
עכשָׁו בוא וראה כמה גדול כח האמונה וההתחזקות בצפיה לישועה, זו שפעמה בלב מרים והפעימה את לבות אחרים שמלאו אמונה וצפיה כמוה, אלמלא נולד משה מה טעם היה לכל העולם ומלואו, שהיה חוזר לתוהו ובוהו. ועכשָׁו שנולד אף על פי שהוא נתון בין שִׁני אריות - סוף שיצא משם ויושיע את כל עמו ויאיר לכל העולם בכל הדורות, ואת מלתעות רשעים ישבר, ואף הם יאמרו: ה' הצדיק!:
הא למדת, כמה צריך כל אדם בכל עת ובכל שעה להתחזק באמונה ולצפות לישועה:
יראת הדין:
יראת הדין כיצד? צא ולמד ממיתתו של משה רבינו. -:
משה רבינו אדון כל הנביאים, שמיום שנולד שרתה בו רוח נבואה, והושיע לישראל, ועשה כל האותות והמופתים במצרים, וקרע את הים, ודרך דרך בשמים, ותפס במלחמתן של מלאכים ושרפים וקבל תורה של אש, ודר תחת כסא של אש, ודבר עם ה' פנים אל פנים, ולמד תורה לכל ישראל, וכלכלם ארבעים שנה במדבר, ועשה מלחמה עם סיחון ועוג, והעמיד חמה ולבנה - כיון שחטא חטא קל במי מריבה, ונתמעט קידוש שמו יתברך בשגגתו, נגזרה עליו מיתה - עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא (דברים לב) וגו'; ולא עמדו לו כל זכויותיו וצדקותיו אשר פעל עם ישראל כנגד מידת הדין, שהיא מידת האמת של בורא כל העולמים:
הא למדת כמה גדול עמקו של הדין וכמה צריך אדם להתירא מן החטא אפילו של שוגג, כל שכן מן החטא שאינו של שוגג:
מדרשי חכמים על לידתו של משה:
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי (שמות ב) - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא:
שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע: כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שם א), אמר: לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות; פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא; פרעה הרשע - ספק מתקיֶּמת גזרתו, ספק אינה מתקיֶּמת, אתה צדיק - בודאי שגזרתך מתקיֶּמת, שנאמר: וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ (איוב כב). עמד והחזיר את אשתו; עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. (סוטה יב.):
וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי - 'והחזיר' - לא נאמר, אלא וַיִּקַּח. אמר רב יהודה בר זבינא: שעשה לה מעשה ליקוחים; הושיבה באפריון, ומרים ואהרן מרקדים לפניהם, ומלאכי השרת אומרים: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. (שמות רבה א):
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן - והלא היתה מעוברת בו שלשה חדשים מקודם? אמר רב יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה; מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער וכו'. (סוטה שם):
וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא - רבי מאיר אומר: טוב שמו. רבי יהודה אומר: ראוי לנביאות. רבי נחמיה אומר: טוביה שמו. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אמרו:
בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה. כתיב הכא: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב, וכתיב התם (בראשית א): וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. (ילקוט שמות קסו):
ולמה השליכו אותו ביאור? כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין שכבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו וכו':
כיון שהושלך משה למים, אמרו: כבר מושלך מושיען במים. מיד בטלו הגזרה וכו':
אמר ר' אחא בר חנינא: אותו היום, ששי בסיון היה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה במים ביום זה? וכו':
הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת - למה אמרה מרים 'מן העבריות', וכי אסור לו למשה לינק מחלב הנכריות? וכו', לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו, ופסל את כולן. ולמה פסלן? אמר הקדוש ברוך הוא: הפה שעתיד לדבר עמי, יִנק דבר טמא? וכו':
דבר אחר, למה פסל דדיהן? אמר הקב"ה: זה עתיד לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות: זה שמדבר עם השכינה - אני הניקתיהו. (שמו"ר א):
מתוך מדרשי חכמים על יום מותו של משה רבינו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים לא) - רבנן אמרי: קשה לפני הקדוש ברוך הוא לגזור מיתה על הצדיקים. מנין, שנאמר (תהלים קטז): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. תדע לך, כך היה צריך לומר למשה: 'הנה אתה מת' ולא אמר כך אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים. (קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת - זהו שנאמר (איוב כ): אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ וגו' יֹאבֵד. רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ; כנגד מי נאמר מקרא זה? לא נאמר אלא כנגד יום המיתה, שאפילו אדם יעשה לו כנפים כעוף ויעלה לשמים, כיון שיגיע קִצו למות - נשברו כנפיו ונופל:
אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ - זה משה, שעלה לרקיע, ודשו רגליו ערפל, והיה כמלאכי השרת, ודבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, וקבל את התורה מידו - כיון שהגיע קיצו, אמר לו הקב"ה: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת:
כשראה משה שנחתם עליו גזר דין, עג עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר: רבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזרה! באותה שעה לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, ואמרו: שמא הגיע צביונו (רצונו) של הקב"ה לחדש את עולמו? יצאה בת קול ואמרה:
עדיִן לא הגיע צביונו של הקב"ה לחדש את עולמו, אלא - 'אשר בידו נפש כל חי' וגו':
מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער שבכל רקיע ורקיע, שלא יקבלו תפילתו של משה ולא יעלוה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר דין. כיון שגבר קול התפילה כלפי מעלה, קרא הקב"ה ואמר להם למלאכי השרת: רדו בבהלה ונעלו כל שערי רקיע ורקיע, שהיתה תפילתו של משה דומה לחרב שהיא קורעת וחותכת ואין מעכב:
באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים בשמך; כמה צער נצטערתי עליהם עד שקבעתי להם תורה ומצוות. אמרתי: כשם שראיתי בצערם כך אראה בטובתם; ועכשָׁו שהגיעה טובתם של ישראל אתה אומר לי: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג) - הרי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר (דברים כד) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ. זהו שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שנעשה עם קדוש ונאמן?:
אמר לו הקב"ה: משה, כשבא יוסף למצרים לא נתנכר, אלא אמר שהוא עברי, אבל אתה כשבאת למדין נתנכרת. (שכך אמרו בנות יתרו לאביהן על משה: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ - שמות ב). אמר משה לפניו: רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניחני כחיות השדה שהן אוכלות עשבים ושותות מים ורואות את העולם - כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו הקב"ה רַב לָךְ (דברים ג), אמר לפניו:
רבונו של עולם, אם לאו, הניחני בעולם הזה כעוף זה, שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום, ולעת ערב הוא חוזר לקנו - כך תהא נפשי כאחד מהם. אמר לו הקב"ה: רַב לָךְ!:
כיון שראה משה שאין משגיחין בו, הלך אצל שמים וארץ, אמר להם: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך - נבקש רחמים על עצמנו שנאמר (ישעיה נא): כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה:
הלך אצל חמה ולבנה, אמר להן: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמנו, שנאמר (שם כד): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה:
הלך אצל כוכבים ומזלות, אמר להם: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך - נבקש רחמים על עצמנו, שנאמר (שם לד): וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם:
הלך אצל הרים וגבעות, אמר להם: בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמנו, שנאמר (שם נד): כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה:
הלך אצל הים, אמר לו: בקש עלי רחמים! אמר לו הים: בן עמרם! מה היום מיומים? הלא אתה בן עמרם שבאת אלי במטך והכיתני וחלקתני לשנים עשר שבילים ולא הייתי יכול לעמוד לפניך, מפני שכינה שהיתה מהלכת לימינך - ועכשו מה עלתה לך?:
כיון שהזכיר לו הים מה שעשה בנערותו - צוח משה ואמר: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם! (איוב כט) - בשעה שעמדתי עליך הייתי מלך בעולם, ועכשָׁו אני משתטח ואין משגיחין בי:
מיד הלך לו אצל שר הפנים. אמר לו: בקש עלי רחמים! שלא אמות. אמר לו: משה רבי! טורח זה למה? כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שאין תפילתך נשמעת בדבר זה:
הניח משה ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר: אצל מי אלך לבקש עלי רחמים? באותה שעה נתמלא עליו הקב"ה עברה, עד שפתח ואמר מקרא זה: ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן! (שמות לד)
מיד נתקררה רוח הקֹּדש. אמר הקב"ה למשה: משה, שתי שבועות נשבעתי, אחת על ישראל לאבדם מן העולם כשעשו אותו מעשה, ואחת עליך שתמות ולא תכנס לארץ. אותה שבועה שנשבעתי על ישראל בטלתי מפני שלך, שאמרת סְלַח נָא! ועכשו אתה מבקש שוב לבטל את שלי ולקיֵּם את שלך, ואתה אומר אֶעְבְּרָה נָּא - אתה תופס את החבל בשני ראשים? אם אֶעְבְּרָה נָּא אתה מבקש לקיֵּם - בטל סְלַח נָא, ואם סְלַח נָא אתה מבקש לקיֵּם - בטל אֶעְבְּרָה נָּא. כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו:
רבונו של עולם, יאבד משה ואלף כיוצא בו ולא תנזק צפרנו של אחד מישראל:
אמר משה לפניו: רבונו של עולם, רגלים שעלו לרקיע ופנים שהקבילו פני שכינה וידים שקבלו תורה מידיך - ילחכו עפר? אמר לו הקב"ה: כך עלתה במחשבה לפני וכך מנהגו של עולם: דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו ודור דור ומנהיגיו. עד עכשו היה חלקך לשרת לפני ועכשו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת. אמר לפניו:
רבונו של עולם! אם מפני יהושע אני מת - אלך ואהיה תלמידו. אמר לו הקב"ה: אם אתה רוצה לעשות כך - לך ועשה!:
עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש ועמד משה וכפף קומתו והניח ידו על לבו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער משה וישלים עצמו למיתה. והלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה, ושאלו ואמרו:
משה רבינו היכן הוא? אמרו להם: השכים והלך לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו אצל פתחו של יהושע. והיה יהושע יושב ומשה עומד. אמרו לו ליהושע: מה עלתה לך, שמשה רבינו עומד ואתה יושב. כיון שתלה יהושע עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו וצעק ובכה ואמר: רבי, רבי! אבי, אבי! אמרו ישראל למשה: משה רבינו! למדנו תורה. אמר להם:
אין לי רשות. אמרו לו: אין אנו מניחים אותך. יצאה בת קול ואמרה להם: למדו מיהושע. קבלו עליהם לישב וללמוד מפי יהושע:
ישב יהושע בראש, משה מימינו ובני אהרן משמאלו. והיה יהושע יושב ודורש בפני משה. בשעה זו נִטלה מסורת החכמה ונִתנה ליהושע:
יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן - הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך - יודע הייתי מה מדבר עמך? באותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת! רבון העולמים, עד עכשו בקשתי חיים, ועכשו הרי נפשי נתונה לך:
אמר רבי יאשיה: באותה שעה עשה משה ליהושע כבוד גדול ופאר רב מפני בני ישראל, והיה כרוז יוצא מלפניו בכל מחנה ישראל לאמר: בואו ושמעו דברי הנביא חדש שיקום עלינו היום! עלו כל ישראל לכבודו של יהושע. ואחר כך צִוָּה משה להביא כסא של זהב ועטרה של מרגליות וכובע של מלכות ולבוש ארגמן, והיה משה עומד ומסדר ומעריך מערכות וספסלים של סנהדרין ושל ראשי גדודין ושל כהנים, ואחר כך הלך משה ליהושע והלבישו ונתן עליו העטרה, והושיבו על כסא של זהב, והעמיד עליו תורגמן לדרוש בפני כל ישראל ובפני משה רבו:
אמר לו משה (ליהושע) בא ואנשקך, הלך לו ונשקו ובכה על צוארו וברכו שנית:
היותך בשלום וישראל עמי בשלום! לא מצאו (ישראל) ממני קורת רוח מעולם כל ימי, מפני אזהרות ותוכחות שהייתי מוכיחם - התחיל משה לברך כל שבט ושבט בפני עצמו, כיון שראה שקצרה שעתו, כללם כולם בברכה אחת, ואמר להם: הרבה צערתי אתכם בתורה ומצוות, מחלו לי! אמרו לו: רבינו, אדוננו, מחול לנו; גם אנחנו הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחול לנו. אמר להם: מחול הוא לכם:
יצתה בת קול ואמרה: משה, למה תצער עצמך, אין לך חיים בעולם אלא חצי שעה! כיון שראה מידת העולם ותשועות גדולות ונחמות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לישראל, אמר להם: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַע בַּה' (דברים לג), ועמד וברכן בשלום, ונתן קולו ובכה ואמר לישראל: בשלום אראה אתכם לתחית המתים; ויצא מלפניהם בבכיה גדולה, וגם ישראל בכו וזעקו זעקה גדולה ומרה. עמד משה וקרע את חלוקו, ונטל מעילו וכסה את ראשו כאבל, ונכנס לתוך אהלו, והיה בוכה ואומר:
אוי לרגלי שלא דרכו בארץ ישראל, אוי לידי שלא קטפו מפֵּרותיה, אוי לגרוני שלא אכל מפֵּרות ארץ זבת חלב ודבש!:
כיון שהשלים משה נפשו למיתה, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר: מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (תהלים צד) - מי יעמוד לישראל בשעת כעסי? ומי יעמוד להם במלחמתם של בני? ומי יבקש רחמים עליהם בשעה שחוטאים לפני?:
באותה שעה בא מטטרון ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבונו של עולם, משה בחייו - שלך, ובמותו - שלך! אמר לו הקב"ה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן, ובכל יום ויום היה מכעיס את אביו ומבקש אביו להרגו, והיתה אמו מצילתו מידו. מתה אמו, והיה המלך בוכה. אמרו לו עבדיו: אדוננו המלך, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: לא על אשתי בלבד אני בוכה אלא עליה ועל בני, שהרבה פעמים כעסתי עליו ובקשתי להרגו ואמו היתה מצילתו מידי. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למטטרון: לא על משה בלבד אני בוכה, אלא עליו ועל ישראל, שהרי כמה פעמים הכעיסוני וכעסתי עליהם ועמד בפרץ לפני להשיב חמתי:
באותה שעה אמר הקב"ה לגבריאל: צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: רבש"ע, מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא, היאך אני יכול לראות במותו! אמר הקב"ה למיכאל: צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: אני הייתי רבו והוא היה תלמידי, היאך אני יכול לראות במותו!:
אמר הקדוש ברוך הוא לסמאל: צא והבא נשמתו של משה. ומלאך סמאל, ראש השטנים, היה מצפה בכל שעה לנשמתו של משה ואומר: מתי יגיע הרגע שבו ימות משה, שארד ואטול נשמתו ממנו? מתי יהא מיכאל בוכה ואני ממלא פי שחוק? מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות והלך לקראת משה. מצאו שהוא יושב וכותב שם המפורש במגילה, וזהר מראהו כזהר פני שמש והוא דומה למלאך ה' צבאות. מיד נתירא מפניו ואחזתו רעדה ולא מצא פתחון פה לדבר. עד שאמר משה לסמאל: רשע, מה לך כאן? אמר לו:
ליטול נשמתך באתי. אמר לו: מי שגרך? אמר לו: מי שברא כל הבריות. אמר לו: לך מכאן, שאני מבקש לקלס להקדוש ברוך הוא - לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ!:
אמר לו: משה, מה אתה מתגאה? יש לו מי שיקלסוהו - הַשָּׁמָיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. אמר לו משה: ואני משתק אותם ומקלס אותו - הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
אמר לו: כל באי עולם נשמתם מסורה בידי. אמר לו משה: יש בי כח יותר מכל באי עולם. אמר לו: ומה כחך? אמר לו משה: אני בן עמרם, שהתנבאתי בן שלש שנים ואמרתי, שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש, ונכנסתי לפלטרין של מלך ונטלתי כתרו מעל ראשו, וכשהייתי בן שמונים שנה עשיתי אותות ומופתים במצרים, והוצאתי ששים רבוא לעיני כל מצרים, וקרעתי את הים לשנים עשר גזרים, ועליתי ודרכתי דרך בשמים, והייתי תופס במלחמתם של מלאכים, ונצחתי בפמליא של מעלה, וגליתי רזיהם לבני אדם, ודברתי עם הקדוש ברוך הוא פנים בפנים, וקבלתי תורה של אש מימינו ולמדתי אותה לישראל, ועשיתי מלחמה עם סיחון ועוג שני גבורי אומות העולם והכיתים במטה שבידי והרגתים, והעמדתי חמה ולבנה ברום עולם - מי יש בבאי עולם שיכול לעשות כך? לך ברח מלפני, איני נותן לך נשמתי!:
מיד חזר סמאל והשיב דבר לפני הגבורה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא והבא נשמתו של משה. שלף סמאל חרבו מתערה והלך ועמד על משה. מיד קצף עליו משה ונטל את מטה האלקים בידו, שחקוק עליו שם המפורש, ופגע בו בסמאל בכל כחו, עד שנס מלפניו ורץ משה אחריו בשם המפורש, ונטל קרן מבין עיניו ועִוֵּר את עיניו:
יצאה בת קול ואמרה: הגיע רגע שאתה נפטר מן העולם. אמר: ברוך שמו, חי וקיָּם לעולם ועד! אמר להם לישראל: בבקשה מכם, כשתכנסו לארץ, זכרו אותי ואת עצמותי, ואמרו: אוי לבן עמרם, שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר!:
יצאה בת קול ואמרה: הגיע חצי רגע שאתה נפטר מן העולם. נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, ואמר לישראל: ראו אחריתו של בשר ודם!:
באותה שעה עמד משה וקדש עצמו כשרפים. וירד הקב"ה משמי שמים העליונים ליטול נשמתו של משה, ושלשה מלאכי השרת עמו: מיכאל וגבריאל וזגזאל - מיכאל הציע מטתו של משה, גבריאל פרש בגד של בוץ ממראשותיו, וזגזאל ממרגלותיו. עמד מיכאל מצד אחד וגבריאל מצד אחד. אמר הקב"ה למשה: 'משה עצום עיניך', עצם עיניו. - 'הנח ידיך על החזה', הניח ידיו על החזה. 'הקף רגליך', הקיף רגליו:
באותה שעה קרא הקב"ה לנשמתו של משה, אמר לה: בתי, מאה ועשרים שנה קצבתי לך בגופו של משה, עכשו הגיע קִצֵּך לצאת. צאי, אל תאחרי!:
אמרה לפניו: רבונו של עולם, יודעת אני, שאתה אלוה כל הרוחות ואדון כל הנשמות, אתה בראתני ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה, ועכשו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה? אוהבת אני אותו ואיני רוצה לצאת ממנו! אמר לה הקב"ה: צאי ואני מעלה אותך לשמי שמים העליונים ואני מושיבך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים:
באותה שעה נשקו הקב"ה למשה ונטל נשמתו בנשיקה:
היתה רוח הקֹּדש בוכה ואומרת: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד):
שמים בוכים ואומרים: אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ (מיכה ז):
ארץ בוכה ואומרת: וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן! (שם):
מלאכי השרת בוכים ואומרים: צִדְקַת ה' עָשָׂה (דברים לג):
וישראל בוכים ואומרים: וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל (שם):
אלו ואלו אומרים: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם! (ישעיה נז):
וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי - במה זכה משה שהקב"ה נתעסק בו? אלא בשעה שהיו ישראל עסוקים (במצרים) בביזה, היה מסבב את העיר שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף, ולא מצאו. אחר שנתיגע הרבה, פגעה בו סרח בת אשר. אמרה לו: רבינו משה, למה אתה יגע כל כך? אמר לה: לבקש ארונו של יוסף, ואיני מוצאו. אמרה לו:
בוא עמי:
הוליכתו לנהר נילוס, אמרה לו, במקום הזה עשו ארון של עופרת של חמש מאות ככרים, ונתנוהו בתוכו, וחתמוהו, והשליכוהו בתוך הנחל; שהחרטומים אמרו לפרעה:
רצונך שלא תצא אומה זו מתחת ידיך? - עשה שלא ימצאו עצמות יוסף, ולא יצאו מכאן לעולם, שכך השביעם:
מיד עמד משה על הנחל ואמר: יוסף, יוסף, אתה ידעת היאך השבעת את ישראל פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית נ) - תן כבוד לאלקי ישראל ואל תעכב גאולתם של ישראל. מעשים יש לך - בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהום!:
מיד התחיל ארונו לפעפע ועולה מן התהום כקנה אחד. נטלו על כתפו וסבלוֹ וכל ישראל אחריו מסובלים כספם וזהבם:
אמר לו הקב"ה: אם בעיניך דבר קטן, שעשית חסד - גדול הוא בעיני, שלא השגחת בכסף וזהב; ואף אני ארד בכבודי ובעצמי לעשות עמך חסד כשתפטר מן העולם:
משה רבינו - מלא:
מקפידים לכתוב משה רבינו, כתיב מלא, באות י' אחרי ה-ב', לפי שאותיות משה רבינו עולות בגימטריא: שש מאות ושלש עשרה, שעל ידו נתנה לנו תורה שיש בה תרי"ג מצוות:
מנהג ז' אדר וטעמו:
מנהג בהרבה קהילות ישראל שיום ז' אדר קבוע ל'חברה קדישא' שבכל מקום. ליום קהילה לכל הנמנים עם החברה, שבאים ונאספים יחד ועורכים משתה ושמחה, וכל בני העיר משתתפין בסעודתם, וממנים אז גבאים, ומתקנים תקנות, ועושין אותו יום טוב לעצמם ולבני העיר. מה טעם בחרו יום ז' אדר ליום משתה ושמחה ל'חברה קדישא'?:
טעם יש למנהג זה, טעם לשבחן של ישראל ולשבח המתעסקין במצוות - כל בעלי האומנויות אימתי הם שמחים, ואימתי הם עצבים? בשעה שמלאכתם מתברכת בידיהם הם שמחים, ובשעה שמלאכתם מתמעטת, עצבים. אבל 'חברה קדישא' שבישראל, אף על פי שאומנותם בעשיַּת חסד עם המתים ועם החיים, שעושים להם צרכיהם באמונה, אין הם שמחים במלאכתם לעולם; ומתי הם שמחים? בשעה שמלאכתם פוסקת; -:
ואי אתה מוצא שפסקה מלאכתם של עושי החסד עם המת, אלא בז' אדר בלבד, שבו מת משה רבינו ולא נתעסק עמו בקבורתו שום נברא, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו:
והטעם הפשוט, לפיכך קבעו יום ז' אדר ליום קהילה לעוסקים בחסד של אמת, לפי שיום זה אינו חל בשבת לעולם:
מיצוי הדין:
בוא וראה כמה הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה וכמה חמורה קללת חכם:
ממי אתה למד? ממשה רבינו. כשחטאו ישראל בעגל, יצא עליהם הקצף לולא משה בחיר ה' שבקש עליהם רחמים ונסתכן בעצמו מפני ישראל עד שאמר להקדוש ברוך הוא:
וְעַתָּה, אִם תִּשָׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב):
ואמרו במדרש, קללת חכם, אפילו על תנאי היא באה. מנא לן? ממשה רבינו שאמר 'מחני', ואף על פי שנתכפר להם עוון העגל - נמחה שמו מפרשת ואתה תצוה שלא נזכר שם שמו של משה כלל:
ולמה נתמצה דינו של משה רבינו ונמחה שמו מפרשת ואתה תצוה דוקא? לפי שברוב השנים פרשה זו נקראת בשבוע שחל בו ז' אדר, יום פטירת משה רבינו עליו השלום:
_________________
 |
|
|
