בס"ד
חגגתי את שמחת תורה בשכונה קטנה, ענייה, כשמרחק 2 ק"מ ממנה חגגו בשכונה עשירה יותר עם זמר מארח.
למה אני כותבת את זה. בהסתכלות על שתי החגיגות אין ספק שהשמחה קיימת כי מדובר בתורה, ואין מתוק מהתורה, וב"ה מיום ליום יהודים מצטרפים ולוקחים על עצמם מצווה ויותר, עד שכולנו נקבל את התורה ממשיח בן דוד.
אבל... נהניתי הרבה יותר מהשכונה הענייה, שמחה כמו זו שהיתה - לא ראיתי הרבה זמן. אירגנו רמקולים ומוסיקה, ונכון שהיו שיבושים וניתוקי רמקול, אבל אז היהודים האלה פשוט קרעו את הרגעים המשובשים האלה בקולם האדיר "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך", ומרוב שמחה הם שכחו לשים את הכיבוד על השולחן עד שאחת הצדיקות שמה לב לזה ורצה לבית שלה להביא עוגיות, והתארגנו עם שתיה, ורקדו עד שכמעט התעלפו, והשמחה היתה כל כך עמוקה שממש ראיתי אור בפנים של החוגגים, אנשים שביום יום נאבקים על לחמם, עובדים קשה ויש הרבה מובטלים שחיים בצניעות ויותר מזה - אלה האנשים הפשוטים, אבל הנשמה שלהם נוצצת, מחזיקים את ספר התורה באהבה כל כך גדולה, מודים מהנשמה לאלוקים שתמיד שומע את נאקתם ותפילותיהם ורק עליו הם סומכים.
הרגשתי שמחה אמיתית, שמחה שבאה מעומק הלב, ואי אפשר שלא להיסחף אחריהם, בני נוער, ילדים, מבוגרים, קשישים, דתיים, חילוניים, עמך ישראל.
חושבת שאלוקים ראה מלמעלה וחייך. ישתבח שמו.
תוקן על ידי 3ברית ב- 11/10/2009 11:42:55
 |
|
|
