| נשלח ב-25/4/2010 00:21 |
|
| |
פרשת - "אמור" - התש"ע
בס"ד
פרשת אמור - עם חלק מפירושי חז"ל ע"ה - מתוך מדרש רבא
פרשת "אמור" - ויקרא מתחיל בפרק כ"א - עד פרק כ"ד
תוכן הפרק:
פרשה כו: אמרות ה' טהורות
פרשה כו: אמרות ה' טהורות
אמור אל הכהנים בני אהרן
ר' תנחום בר' חנילאי פתח:
(תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות.
אמרות ה' אמרות טהורות
אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות.
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן. אמר להם: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות.
למחר אני מכניס לכם אמה של מים.
ישן לו ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו?!
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא (ירמיה י) וה' אלהים אמת.
למה הוא אמת?
אמר רבי אבין:
שהוא אלהים חיים ומלך עולם.
אמרות טהורות
רבי יודן, בשם ר' יוחנן ור' ברכיה, בשם רבי אלעזר ור' יעקב דכפר חנין, ואמרין לה בשם ר' יהושע בן לוי:
מצינו שעיקם הקב"ה ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: (בראשית ז) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה.
ובמקום אחר עקם שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו, הדא הוא דכתיב: (שם) מכל הבהמה אשר לא טהורה, (הטמאה) [אשר טמאה היא] אינו אומר, אלא אשר לא טהורה היא.
אמר רבי יודן בן מנשה:
אף כשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח, אלא בטהרה (ויקרא יא) את הגמל, כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה.
את השפן כי לא מפריס פרסה הוא אינו אומר, אלאכי מעלה גרה, וכן הארנבת וכן החזיר:
רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין, בשם רבי לוי אמרו:
מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. והוה דוד מצלי עליהון, הדא הוא שדוד אומר: (תהלים יב) אתה ה' תשמרם, אתה ה',נטר אורייתהון בלבהון,תנצרם מן הדור זו לעולם, מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה. אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין?!
אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין.
הוא שדוד אומר: (תהלים נז) נפשי בתוך לבאים.
לבאים, זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה.
אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע.
בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, דכתיב בהם: (שמואל א כג) היסגירוני בעלי קעילה בידו.
ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים, דכתיב בהון: (תהלים נד) בבא הזיפים ויאמרו לשאול.
באותה שעה אמר דוד: וכי מה השכינה עושה בארץ?!
(שם נז) רומה על השמים אלהים,סלק שכינתך מביניהון.
אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שעובדיה אמר לאליהו: (מלכים א יח) הלא הוגד לאדוני וגו'.
ואכלכלם לחם ומים
אם לחם למה מים?!
אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר: (שם) אני נותרתי נביא לה' לבדי, וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא.
אמר רבי שמואל בר נחמני:
אמרו לו לנחש:
מפני מה אתה מצוי בין הגדרות?
אמר להם: מפני שפרצתי גדרו של עולם.
תני, רשב"י:
הנחש פרץ גדרו של עולם תחלה, לפיכך נעשה ספקלטור לכל פורצי גדרות.
אמרו לו: למה אתה נושך מה אתה מועיל?
ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, ואתה נושך וממית?!
אמר להם: (קהלת י) אם ישוך הנחש בלא לחש, אפשר דאנא עביד כלום?!
אלא אם מתאמר לי מן עליותא.
אמרו לו: למה אתה נושך באבר אחד, וארסך מהלך בכל האיברים?
אמר להם: ולי אתם אומרים אין יתרון לבעל הלשון?!
דיתיב ברומי וקטיל בסוריא, בסוריא וקטיל ברומי.
ולמה קורא שלישי?
שהוא הורג שלשה:
האומרו,
והמקבלו,
והנאמר עליו.
עובדא הוה בגבר, דהות ליה כלה בישא, והות צמידה אמרה לישן ביש, והוה מפייס יתה תרין זימנין ביומא, חד ברמשא וחד בצפרא.
אמר לה: אנא בעי מינך, דלא תימרין לישן ביש!
מה עבדת?
אזלת ואמרת לבעלה הדין אבוך בעי לשמשא יתי, ואי לית את מהימנת לי, עול אתית לרמשא ואת משכח יתיה יתיב ומפייס לי.
אזל ורצד עלוי, וחמא יתיה קאים גחון וסייח יתה.
אמר: כבר מילא קושטן.
מה עבד?
מחא לאבוי וקטליה.
אובילין יתיה לדינא ואתחייב קטולין. ולההיא אנתתא דאמר על אבוי לשון הרע, ואיתחייבא קטולין, ואשתכח לישנא קטיל תלתיהון.
ובימי שאול הרג ד':
דואג שאמר,
שאול שקבלו,
אחימלך שנאמר: עליו.
אבנר למה נהרג?
אמר ר' יהושע בן לוי:
אבנר נהרג על שעשה דמן של נערים שחוק, הדא הוא דכתיב: (ש"ב ב) ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו.
ר' שמעון בן לקיש אמר:
על שהקדים שמו לשם דוד, הדא הוא דכתיב: (שם ג) וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ.
והכי כתוב ליה מאבנר לדוד.
ורבנן אמרו:
ע"י שהיה לו לשאול להתפייס בדוד ולא הניחו אבנר שאמר לו דוד: (שם א כד) ואבי ראה גם ראה.
א"ל: מה את בעי מן גלגוי דידך בסירה הועדה.
כד אתון למעגל אמר לו:הלא תענה אבנר, בכנף אמרת בסירה הועדה חנית וצפחית בסירה הועדו?!
ויש אומרים:
על ידי שהיה ספק בידו למחות בשאול על נוב ולא מיחה.
אמר רבי תנחום ב"ר חנילאי:
שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות.
וע"י מי נתנו?
על ידי שבטו של לוי שכתוב בו: (תהלים יב) כסף צרוף בעליל לארץ.
וכתיב: (מלאכי ג) וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם.
ואיזו?
זה פרה אדומה,
ופרשת המת.
ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים
זה שאמר הכתוב: (תהלים יט) יום ליום יביע אומר.
תניא:
<* style="color: red">בא' בתקופת ניסן ובא' בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לווה מן הלילה והלילה מן היום ופורעין זה לזה בפיוסין הכל בלי שטר ובלי גזר דין. *>
הוי, יום ליום וגו'.
אבל למטה כמה שטרות וכמה גזר דין בכל הארץ יצא קַוָּם.
רב שלום, בשם רבי אחא בריה דרבי זירא אמר:
משל לאחד, שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע למתורין שלו היה מהלך כפגן, וכיון שהגיע למתורין של, היה מהלך בקלאמין.
כך עד שלא יצאו לעולם אין אומר ואין דברים, כיון שיצאו לעולם כמה שטרות כמה גזרי דיניןבכל הארץ יצא קום.
רבי ברכיה בשם ר' לוי אמר:
משל לישראל וכהן שנכפו נמסר להן רופא מומחה והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן. א"ל הכהן: מפני מה אתה מצוה את ישראל ואתה מניחני?
אמר לו: זה ישראל הוא ודרכו להלך בין הקברות, אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות, לפיכך אני מצוה את ישראל ומניחך.
כך העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת דייה להם, שנאמר: (דניאל ד) בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא. אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן וגו'.
דבר אחר:
אמור אל הכהנים
הדא הוא דכתיב: (תהלים יט) יראת ה' טהורה עומדת לעד.
אמר רבי לוי:
מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ברוך הוא זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות.
ואיזו?
זו פרשת המת, שנאמר: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן.
מה כתיב למעלה מן הענין?
(ויקרא כה) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני
ר' יהושע דסכנין אמר, בשם ר' לוי:
ואיש, זה שאול.
ואשה זו אשת בעלת אוב.
ר' לוי, בשם ר' חמא בר חנינא:
מה כתיב: והיית רק למעלה, מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלן ולא באוב וידעוני של מטן, הוא שאמר לעבדיו: (שמואל א כח) בקשו לי אשה בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה.
למה שאול דומה באותה שעה?
אמר ריש לקיש:
משל למלך, שנכנס למדינה וגזר ואמר:
כל התרנגולין שיש כאן ישחטו בלילה. בקש לצאת אמר: יש כאן תרנגול שיקרא?
אמרו לו: לא. אתה הוא שגזרת ואמרת: כל תרנגול שיש כאן ישחטו!
כך שאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ והוא אומר בקשו לי אשת בעלת אוב?! אעפ"כ,ויאמרו (לו) עבדיו (אליו) הנה אשה בעלת אוב.
ויתחפש שאול נעשה חפשי למלכות.
וילבש בגדים אחרים מאנין פניקא.
וילך הוא ושני אנשים עמו, זה אבנר ועמשא.
אמר רבי איבו:
למדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משנים שאם יצא, סופו נעשה עבד לעבדו.
דאמר רבי איבו:
שני בני אדם נהגו בדרך ארץ:
אברהם
ושאול.
באברהם מהו אומר?
(בראשית יט)וישכם אברהם בבקר ויקח את שני נעריו עמו.
ומי היו?
ישמעאל ואליעזר.
בשאול מהו אומר?
וילך הוא ושני אנשים עמו.
ומי היו?
אבנר ועמשא.
ויבאו אל האשה לילה
וכי לילה היה?!
אלא מלמד שהיה השעה אפילה להם כלילה.
ויאמר קסמי נא לי באוב ותאמר האשה אליו הנה (נא) ידעת (אתה) (וגו') וישבע לה שאול בה'.
למה שאול דומה באותה שעה?
אמר ריש לקיש:
משל לאשה, שהיתה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה.
כך שאול שואל באוב וידעוני ואומר:חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה!
ותאמר האשה: את מי אעלה לך? מאותן שאמרו: מי ה', או מאותן שאמרו: מי כמוכה?
ויאמר: את שמואל העלי לי!
עבדת מה דעבדת, אמרת מה דאמרת, ואסיקתיה. כיון דחמיתיה אזדחלת, שנאמר: ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול.
וכי מנין היתה יודעת שהוא שאול?
אלא לא כשם שעולה להדיוט הוא עולה למלך.
להדיוט עולה פניו למטה ולמלך פניו למעלה.
ויאמר לה אל תיראי, כיון דשמע אלהים דחל.
ויש אומרים:
צדיקים עלו עמו באותה שעה.
ויאמר לה מה תארו
ולא הוה מכיר ליה?!
אלא ג' דברים נאמרו במי שמעלה מת בזכורו:
המעלהו, רואה ואינו שומע קולו.
מי שצריך לו, שומע קולו ואינו רואהו.
ומי שאינו צריך לו, לא שומע ולא רואה.
כך האשה, שהעלתה את שמואל ראתה אותו ולא שמעה קולו.
שאול שהיה צריך לו שמע קולו ולא ראהו.
אבנר ועמשא, שלא היו צריכים לו לא רואין אותו ולא שומעין אותו.
ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל, על שום:(שם ב) ומעיל קטן תעשה לו אמו.
(שם כח) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי
רבי, הוה פשיט קרייה:ו
כד הוה מטי להדין פסוקייא, הוה בכי.
(עמוס ד)כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שחו.
מהו מגיד לאדם מה שחו?
רב הונא, בשם ר' יעבץ אמר:
יוצר הרים ובורא רוח.
ר' הונא, בשם ר' יעבץ אמר אוחרי:
תהו חשך ואפילה אפילו דברים שאין בהם ממש אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו הן נכתבין על פנקסו של אדם וקוראין לפניו בשעת מיתתו.
ומי כותבן?
(שם) עושה שחר עיפה.
וחבריה (צפניה ב) בקשו את ה' כל ענוי הארץ.
וחבריה (עמוס ה) שנאו רע ואהבו טוב.
וחבריה (איכה ג) יתן בעפר פיהו.
וחבריה (קהלת ח) כי את כל מעשה האלהים
וחבריה (ש"א כ"ח) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי.
א"ל: לא היה לך להרגיז בוראך, אלא עשיתני עבודת כוכבים אין אתה יודע, כשם שנפרעין מן העובדין, כך נפרעין מן הנעבדין?!
ויש אומרים:
שהיה שמואל סבור, שהוא יום הדין ונתיירא והעלה למשה עמו שאין אלהים אלא משה, שנאמר: (שמות ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה.
והרי דברים ק"ו:
מה שמואל שכתוב בו:(שמואל א ג) וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה', ע"י שהיה סבור שהוא יום הדין נתיירא,אנו עאכ"ו!
ויאמר שאול צר לי מאד וגו'
ולמה לא אמר לו באורים ותומים?
אמר רבי יצחק ב"ר חייא:
(משלי יד) לב יודע מרת נפשו, שאילו אמר לו באורים ותומים, היה לו לומר: אתה הוא שגרמת על עצמך לא אתה הוא שהכית נוב עיר הכהנים?!
ואקרא לך להודיעני מה אעשה ויאמר שמואל ולמה תשאלני.
א"ל: הידא לי גבי שנאך, הידא לי גבי ערך, (ש"א כ"ח) ויעש ה' לו כאשר דבר בידי וגו' ויתנה לרעך לדוד!
א"ל: ולית הלון מלה קדמייתא, דהוות אמר לי, כד הוית גבי הוית אמר: ונתנה לרעך הטוב ממך וכדון את אמר לי: הידא לי גבי שנאך! והידא לי גבי ערך!
א"ל: כד הוינא גבך, הוינא בעולם דשקר, והוית שמיע מיני מלין שקרין, דהוינא דחיל מינך דלא תקטילונני, וכדון דאנא בעולם דקושטא, לית את שמיע מיני, אלא מלין דקשוט. לא חנם עשה לך הקב"ה זה, אלא כאשר לא שמעת בקול ה' אלהיך ולא עשית חרון אפו בעמלק ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים.
א"ל: ואין מיערק?
אמר: אין ערקת את משתזיב, ואם את מקבל עליך מדת הדין, מחר אתה ובניך עמי.
מאי עמי?
אמר רבי יוחנן:
עמי, במחיצתי.
כיון ששמע את דברי שמואל נתיירא, שנאמר: וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל.
אמר לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל?
אמר להם: אמר לי למחר את נחית לקרבא ונצח.
ולא עוד, אלא בניך מתמנין רברבין.
נטל שלשה בניו ויצא למלחמה.
אמר ריש לקיש:
באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם: באו וראו בריה שבראתי בעולמי! בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו.
אמר רבי יהושע דסכנין, בשם ר' לוי:
מלמד שהראהו הקב"ה למשה:
דור דור ושופטיו,
דור דור ומלכיו,
דור דור וחכמיו,
דור דור ומנהיגיו,
דור דור ומשניו,
דור דור ושוטריו,
דור דור ופרנסיו,
דור דור וחומסיו,
דור דור וגזלניו,
דור דור ונביאיו.
והראהו שאול ובניו נופלים בחרב.
אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולי אתה אומר?!
אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו, שנאמר: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן.
תנו רבנן:
על ה' חטאים נהרג אותו צדיק, שנאמר: (ד"ה א י) וימת שאול במעלו אשר מעל בה'.
ועל שהרג נוב עיר הכהנים,
ועל שחמל על אגג,
ועל שלא שמע לשמואל, שנאמר: (שמואל א י) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך ולא עשה כך.
ועל ששאל באוב וידעוני.
ולא דרש את ה' וימיתהו, הדא הוא דכתיב: (איוב לד) כי פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו.
וכתיב (ויקרא כ) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו.
ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן וגו'
כל מקום שהוא אומר: ויאמר ויאמר, צריך לידרש.
(אסתר ז) ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה.
ויאמר ויאמר למה?
אמר לה: אם הוא זה מוטב ואם לאו אמרי שהוא הוא.
רבי אומר:
עד שהכיר בה שהיא יהודית היה מסיח עמה על ידי תורגמן ומשהכיר בה התחיל הוא מספר עמה.
כיוצא בו:(מ"א כ) ויגש איש האלהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה'.
ויאמר ויאמר, כשיפול בן הדד בידך לא תחמול עליו.
אמירה שנייה אמר לו: הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך ועכשיו אם יפקד, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו.
כיוצא בו:(יחזקאל י) ויאמר אל האיש לבוש הבדים, ויאמר
הקב"ה אמר למלאך, והמלאך לכרוב.
אמר לו: גזר עלי הקדוש ברוך הוא ואני אין לי רשות ליכנס למחיצתך, אלא עשה עמי צדקה, ותן לי שני גחלים משלך שלא אכוה. מיד וישא ויתן אל האיש לבוש הבדים.
ר' פנחס אמר:
הפשירן ונתנן לו.
אר' יוחנן דסכנין, בשם ר' לוי:
ו' שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה, כיון שלא עשו בקש לזרקן ולקעקע ביצתן.
אמר לו הקב"ה: גבריאל, גבריאל, יש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו, שנאמר: (שם) וירא לכרובים תבנית יד אדם.
אמר רבי אבא, בשם רבי ברכיה:
מי מעמיד העליונים והתחתונים?
הצדקה שעושים ביד, הדא הוא דכתיב: (תהלים עא) וצדקתך אלהים עד מרום וגו'.
ואף כאן: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, אמירה ראשונה למת מצוה יטמא והשניה לאחרים לא יטמא, לפיכך נאמר: אמור ואמרת.
מה כתיב אחר הענין?
והכהן הגדול מאחיו.
למה נקרא שמו כהן גדול?
שהוא גדול בה' דברים:
בחכמה,
בכח,
בנוי,
בעושר,
ובשנים.
בנוי, שהוא נאה מאחיו.
בכח, שהוא גבור.
בא וראה אהרן כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד.
כיצד?
היה מניפם, מוליך ומביא מעלה ומוריד.
הוי, שהיה גדול בכח.
בעושר מנין?
שאם לא היה עשיר אחיו הכהנים מעשרין אותו.
מעשה בפנחס הסתת, שמינוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראוהו חוצב באבנים ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב.
ומנין שאחיו מגדלין אותו אם אין לו?
שנאמר: והכהן הגדול מאחיו.
ולא כהן גדול בלבד, אלא המלך כיוצא בו.
וכן אתה מוצא בדוד המלך, כיון שהלך להלחם עם גלית א"ל שאול: (ש"א יז) לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה.
אמר לו דוד: רועה היה עבדך לאבי בצאן ובא הארי והדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו, ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכיתיו והמיתיו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם.
אמר לו שאול: מי אמר לך שאתה יכול להרגו?
מיד השיבו דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה.
מיד, וילבש שאול את דוד מדיו.
וכתיב בשאול: (שם ט) משכמו ומעלה גבוה מכל העם, כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו, מיד הכניס בו עין הרע.
כשראה דוד שהלבין פני שאול א"ל:לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסירם דוד מעליו. הא למדת שאפילו יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך.
כל כך למה?
שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו.
אמר דוד: בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח, שנאמר: (תהלים טז) לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח.
עד כאן חלק מפירושי חז"ל ע"ה לפרשת - "אמור" - מתוך: מדרש רבא
לפירוש רש"י ע"ה - כנסו לקישור\כתובת הבא:
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=3&perek=21&mefaresh=rashi
חזק חזק וניתחזק ...
ואתם הדבקים ב - ה' אלוקיכם חיים כולכם היום ...
היום !!!
אם בקולו תשמעו ...
ובברכת שבת שלום ומבורך (-:
לנו ולכל עמו ישראל יתברך בכל אשר ה"ן ...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2010 00:43 |
|
| |
בס"ד
הפטרת - " אמור "
עם פירוש הרד"ק ע"ה - מתוך יחזקאל מ"ד - פס' - ט"ו - ל"א
טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:
טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי:
יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:
יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע:
יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם:
כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם:
כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:
כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:
כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:
כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לְ ִשְׁפָּט) [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי (וִשְׁפְּטֻהוּ) [יִשְׁפְּטֻהוּ] וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ:
כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ:
כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ:
כז וּבְיוֹם- בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:
כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם:
כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:
ל וְרֵאשִׁית- כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ:
לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים:
ומכאן מתחיל פירוש הרד"ק ע"ה להטרת "אמור "
[מד, טו]
והכהנים הלוים בני צדוק -
לפי שאמר כי אותם הכהנים שתעו לא ישובו לסדר העבודה, לעתיד אמר כי אותם שלא תעו ישובו לסדר עבודתם, וכבר פירשנו טעם בני צדוק.
[מד, טז]
המה יבאו, אל שלחני לשרתני -
כמו שתרגם יונתן:
<*>לפתורי דלחם אפיא.
*>
[מד, יז]
והיה בבאם אל שערי החצר הפנימית -
אם נאמר החצר הפנימית כמשמעו, יהיה פירושו שער עזרת הכהנים והמזבח וממנו לשער האולם, כי הכל הוא חצר ויהיה זה אם כן חדוש לעתיד כי בבגדי כהונה שהיו משמשים בהם צמר היה, כמו שכתוב בתורת משה כי התכלת היא צמר צבוע בתכלת.
ואם נאמר כי דבר זה על עבודת כוהן הגדול ביום הכיפורים לפני ולפנים שהיה עובד בבגדי פשתים, איך קרא הדביר חצר והוא בית?!
ואיך אמר בבאם ילבשו לשון רבים והעבודה ההיא לא הייתה אלא בכהן גדול והיה הוא לבדו נכנס שם וביום הכפורים לבד?!
[מד, יח]
פארי פשתים -
נקראו כן המגבעות, לפי שהיו על הראש לפאר וכן אמר ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת:
על מתניהם. כמו שכתוב בתורה ממתנים ועד ירכים יהיו.
לא יחגרו ביזע -
פירשו רז"ל:
<*>לא יחגרו במקום שמזיעין.
כדתניא: כשהם חוגרים אינם חוגרים לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם, אלא כנגד אצילי ידים.
*>
ויונתן תרגם:
<*>ולא יזרזון על חרציהון אלהין על לבבהון יסרון.
*>
יזע -
שם בשקל נגע כי היו"ד שרש ומפני הפסוק נקמצה היו"ד.
[מד, יט]
ובצאתם אל החצר החצונה -
ואחר כך אל החצר החצונה אל העם.
אמר איזו חצר החצונה אל העם?
פירש מקום שהעם שם והוא עזרת ישראל.
יפשטו את בגדיהם -
הוא מה שאמר למעלה: ושם יניחו בגדיהם.
ולא יקדשו את העם בבגדיהם -
כי אם יגעו את העם בבגדי כהונה שהם קדש יראה, שהעם קדושים כמוהם.
ועל הדרך הזה תרגם יונתן:
<*>ולא יתעריבון עם עמא בלבושיהון.
*>
[מד, כ]
וראשם לא יגלחו -
לא יגלחו כל שער הראש.
ופרע לא ישלחו -
לא יגדלו השער משלשים יום ואילך.
כסום יכסמו את ראשיהם -
ישוו את הגלוח לא יגלחו מכל וכל ולא ישלחו פרע, אלא בענין השוה אחד לשלשים יום.
ורז"ל פירשו:
<*>כסום יכסמו - כתספורת של בן אלעשה, ראשו של זה בצד עקרו של זה.
*>
ויונתן תרגם:
<*>ספרא יספרון ית שער רישיהון.
*>
[מד, כא]
ויין לא ישתו כל כהן, החצר הפנימית -
בעזרת הכהנים מן המזבח ולפנים כמו שכתוב בתורה. ומ"ש לו משפטי הכהנים אע"פ שכתוב בתורה, לפי שחידש דברים שאינם מפורשים בתורה שבכתב, גם אפשר שחידש דברים שהם לעתיד לתוספת קדושה.
[מד, כב]
ואלמנה -
אם אמר זה על כל כוהן, יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד והוא כי אלמנת כוהן גדול ואפילו כוהן הדיוט, יכול לקחתה כוהן אחר, וזהו שאמר: אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו.
ואם נאמר כי על כוהן גדול דבר, יהיה פירושו מכהן יקחו, מקצת כוהנים יקחו, כמו שפירשו רבותינו ז"ל וכמו שתרגם יונתן:
<*>שאר כהניא יסבון,
*>והנה הניח זונה וחללה, כי כיון שכתוב בתורה לא זכר הכל:
[מד, כג]
ואת עמי -
מבואר הוא.
[מד, כד]
ועל ריב, למשפט -
לשפט כתיב למשפט קרי והענין אחד.
ישפטהו -
ישפטו הריב כמו שכתובים משפטי הריב בתורה, וכתיב ושפטוהו - רוצה לומר יעמדו למשפט ושפטוהו כמשפטו.
ואת חקותי בכל מועדי -
בדברי הקרבנות וכן את שבתותי יקדשו.
[מד, כה]
ואל מת אדם -
זהו בכהן הדיוט.
[מד, כו]
ואחרי טהרתו -
אפשר שיהיה זה לעתיד לתוספת קדושה שאחר שיטהרו לסוף שבע.
עוד יספרו לו שבעה ימים אחרים, אלא שרז"ל פירשוה בלא חדוש ופירשו אחרי טהרתו - אחרי פרישתו מן המת.
[מד, כז]
וביום בואו אל הקדש -
רוצה לומר אחרי שיטהר ויכנס לקדש שלא נכנס שם בטמאתו, עתה אחרי שיטהר יקריב קרבן חטאת בעבור טמאתו וזה יהיה חידוש לעתיד.
ורז"ל פירשוהו:
<*>בלא חידוש,
*>
מקצתם פירשו:
<*>יקריב חטאתו - עשירית האפה שהיה כוהן גדול מקריב בכל יום שלא הקריב אותו בימי טומאתו, אמר שיקריבנה אחרי טהרתו.
*>
ומקצתם אמרו:
<*>יקריב חטאתו - בא ללמד שלא יוכל לשלוח קרבנותיו בימי טומאתו, שנאמר: וביום בואו וגו' יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה, ובזמן שאין ראוי לביאה אין ראוי להקרבה.
*>ואני תמיה, למי שאמר יקריב חטאתו זו היא עשירית האיפה והלא מדבר בכהן הדיוט שמטמא לקרובים ועשירית האיפה כוהן גדול היה מקריב אותה משלו בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב וכהן הדיוט לא היה מקריב אותה אלא בשעת חינוך עבודה, כלומר ביום שמתחיל לעבוד וכהן גדול לא היה מטמא לקרובים, ואם כן מה הוא שאמר: וביום בואו אל הקדש וגו'?!
ומה שאמר יספרו לו ולא אמר יספור לו, רוצה לומר יספרו אחיו הכהנים, שאם שכח הוא לא יניחוהו הם ליכנס לקדש, עד שיעברו לו ז' ימים ויטהר.
[מד, כח]
והיתה להם לנחלה -
הכהונה תהיה להם לנחלה שלא תהיה להם אחוזה בישראל, כמו שאמר בתורה.
[מד, כט]
המנחה -
מבואר הוא.
[מד, ל]
וראשית כל בכורי כל -
בכורי כל פרי, כמו שאמר בתורה בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה.
וכל אשר בארצם - רוצה לומר כל המיוחדים שבארצם והם שבעת המינים, וכן רוצה לומר מה שאמר כל בכורי כל וכל תרומת כל כמו שאמר בתורה: כל תרומת הקדשים וגומר.
מכל תרומותיכם -
ראשית מכל תרומותיכם והיא תרומה גדולה שהיתה לכהן.
להניח ברכה אל ביתך -
טעמו אל כל אשר זכר בפסוק זה.
[מד, לא]
כל נבלה וטרפה -
כמו שאמר בתורה: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה,, אע"פ שישראל גם כן מוזהרין עליה הכהנים מוזהרין יותר מפני הטומאה לפי שהם תמיד במקדש לכך הם מוזהרין יותר על הטומאה מישראל ולפיכך אמר: לא יאכלו הכהנים.
ואמר לא יאכלו ולא אמר ולא יגעו, כי יש נבלה שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה והיא נבלת עוף טהור.
ורז"ל אמרו:
<*>לפי שהותרה להם מליקת חטאת העוף שהיא נבלה וטרפה, יכול יהא מותרין גם כן בשאר נבלות וטריפות?!
לפיכך הוזהרו עליהם.
עד כאן הפטרת " אמור " - פירוש הרד" ק ע"ה
חזק חזק וניתחזק ...
ואתם הדבקים ב - ה' אלוקיכם חיים כולכם היום ...
היום !!!
אם בקולו תשמעו ...
ובברכת שבת שלום ומבורך (-:
לנו ולכל עמו ישראל יתברך בכל אשר ה"ן ...
*>
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2010 12:36 |
|
| |
על ציר השנאה - פרשת אמור
מתוך אתר ברסלב.
שום סגולה ושום קמיע לא יועילו לאדם המתהלך עם שנאה בלב. לכן, על ידי תיקון השנאה, בקלות מבריח
האדם את עצמו מקצה הטומאה אל קצה הקדושה, ומבריא את גופו ואת נפשו ממש! סגולה לישועות: תיקון השנאה
לכאורה, ניתן לומר כי המעשה הוא העיקר, לכן לא נורא מה שבעומק ליבו של אדם. זאת טעות ביסודה. כוח המחשבה עולה לאין שיעור על כוח המעשה, וחז"ל אמרו (יומא כט, ע"א), "הרהורי עבירה קשים מעבירה". אדם שנכשל בהדלקה מנורה בשבת בגלל היסח דעת של שבריר הרגע, תשובתו קלה יחסית, שאין כאן אלא שגגה בלתי-מתוכננת: בזמן בית המקדש, יביא קרבן חטאת, יתוודה, יתחזק בתשובה ונסלח לו בו ביום (רמב"ם, הל' תשובה פ"א, ה"א). אבל המהרהר בעבירה, ובפרט זה שנושא שנאה ליהודי אחר בליבו, ממלא את כל חלל גופו ונפשו באיסור ממש, בעיקר אם השנאה שקועה בלב מעת לעת, משום שמעת לעת נקרא מעשה כבישה, בדומה למלפפון הכבוש בחמץ של איסור, הלב נכבש בציר של שנאה, כפי שמובא להלכה (שו"ע יו"ד סי' קה, סע' א), "איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו". מצוות עשה מן התורה לאהוב את הקב"ה בכל לבבך (דברים ו, ה), אז הלב חייב להיות היתר, מלא אהבה לקב"ה. ברגע שמתגנבת שנאה ללב, שהיא איסור דאורייתא, הרי האהבה, שהיא ההיתר, נדחקת החוצה. ואפילו אם מנה מזערית של שנאה חודרת ללב, לפי כללי איסור והיתר שצריך ששים לבטל את האיסור (שם, סי צב, סע' א), אזי אם אין ה"אהבת ישראל" שבליבו של אדם פי ששים מן השנאה שחדרה לשם, כל הלב הופך להיות איסור, קרי, בידי הסטרא אחרא. לא יתכן שתורתו של אדם כזה תהיה לתועלת ולצד הקדושה, ותפילתו בודאי אינה נשמעת. מדוע ?
הקב"ה וישראל אחד הם. אהבת השם יתברך לעמו ישראל איננה ניתנת לתיאור בכלל, שאנו משבחים ומברכים את הקב"ה בכל יום, בשחרית "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובערבית "אוהב את עמו ישראל", אהבת כל אחד ואחד, ללא יוצא מן הכלל. הקב"ה אף מתפאר בכל אחד ואחד מישראל, כפי שמדגיש רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקו"מ קמא, סי' יז, או"ק א), שאפילו פושעי ישראל הקב"ה מתפאר בהם, ואפילו איזה פחות בישראל שעושה איזה מעשה פשוט, כמו נענוע עם הפיאות שלו, לשי"ת התפארות גדולה מזה, עד כאן. וידוע היטב מה שאמר המגיד ממזריץ' זי"ע, על מורו ורבו אור שבעת הימים רבינו ישראל בעל שם טוב זי"ע, ש"מי יתן ויכולתי לאהוב את הצדיק הגדול שבישראל כשם שמורי ורבי הבעל שם טוב אוהב את הרשע הגדול שבישראל". באשר לימינו, לפי ה"חזון איש" זצ"ל, כל הרחוקים מתורה ומצוות אינם נקראים אפיקורסים, ורובם המכריע אינם אלא תינוקות שנשבו אשר לא יצאו מכלל עמיתיך (חזו"א, הל' שחיטה סי' ב, או"ק טו), אזי השונא אח רחוק שעדיין בגדר תינוק שנשבה עובר על כלל לא תשנא את אחיך בלבבך. בודאי ובודאי הקב"ה אוהב כל אחד, בפרט אלה שדרים בארץ ישראל ומוסרים נפש למענה, ומחכה כאב סבלן ורחמן עד שיגלו את האמת ויחזרו למוטב. מי ששונא אחד מן הבנים, שונא את האב, כי הבן הוא חלק מן האב. יוצא שאין היתר לשנוא. גדולי ישראל נזהרו שלא לשנוא אפילו בהיתר, משום שמי שמרגיל את עצמו לשנאה, ולו בהיתר, עלול ליפול לשנאה באיסור. אם שנאת אח רחוק הוי בכלל איסור, על אחת כמה וכמה שנאת אח קרוב או עדה קדושה בישראל. הזכרנו שהקב"ה איננו חפץ בלימודם של שונאי חינם וגם אינו מעוניין לשמוע את תפילתם. מאין? האדם השונא במו ידיו מעמיד מחיצת ברזל החוצצת בינו ובין הקב"ה. משנה מפורשת אומרת (מקוואות פ"ט, ה"ז): "כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ". מי שמקפיד על יהודי, כל שכן שונא אותו, שונא את אותו חלק של הקב"ה אשר ממנו באה אותה נשמה השנואה. כך, ככל שמתרבה השנאה והשנואים, מתרבות המחיצות בין אדם לקונו ופוחתת האפשרות בהתאם להידבק אל השם יתברך. עוד רבות מהלכות טומאה וטהרה אינן אלא רמזים לשנאה ואהבה, כגון "כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה" (כלים פכ"ה, מ"ט), שהאדם בישראל מיועד להיות כלי לעבודת השם, ועל ידי מחשבת שנאה אחת, עלול לטמא את כל הכלי.
על אהבת ישראל נאמר (שבת לא, ע"א): "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה". שמעתי ממורי ורבי הגה"צ אדמו"ר נאי"ם ממעליץ שליט"א, שכשם שיש תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג חלקי הגוף, בכל מצוה ישנה סגולה מיוחדת לרפא או להועיל לאותו איבר או גיד אשר כנגדה. לכן, מצוות אהבת ישראל , שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, היא סגולה לכל הברכות שבתורה, ורפואה לכל הגוף. עד כאן לשון קודשו של מורי ורבי שליט"א. והנה, מבהיל הרעיון ממש, מצוות לא תשנא את אחיך בלבבך היא הלא-תעשה שכנגד מצוות ואהבת לרעך כמוך. כשם שאהבת ישראל מסוגלת לכל הברכות, שנאת ישראל גורמת לכל הקללות, השם ישמור. העצה היעוצה לכל מי שסובל מבעיה כלשהי – פרנסה, שלום בית, ילדים, בריאות הנפש והגוף, וכדומה – לפני שאץ ורץ לרופאים ולמקובלים, יבדוק את נושא ה"אהבת ישראל" אצלו, שמא פגם במצוה חשובה זו. שום סגולה ושום קמיע לא יועילו לאדם המתהלך עם שנאה בלב. לכן, על ידי תיקון השנאה, בקלות מבריח האדם את עצמו מקצה הטומאה אל קצה הקדושה, מבריא את גופו ומבריא את נפשו, פועל ישועות ומקרב את הגאולה, אמן.
 |
|
|
|
|
|