חנוכה

"וזה בחינת חנוכה שהוא הארה ראשונה מכל השנה (כמו שמובא בספרים) והוא מרמזת על התחלת חנוך האדם בעבודה וזהו לשון חנוכה שאדם מתחנך בעבודת השם יתברך ואי אפשר להתחיל בעבודת השם יתברך כי אם כשיש שלו מתחילה מלחמה לשבר כח המדמה כנ"ל וזהו בחינת מלחמה עובדי כוכבים שהיה קודם חנוכה שהיא מלכות עובדי כוכבים הרשעה שרצו להשכיח תורת ה' ולהעבירם על חוקי רצונו שזה בחינת כח המדמה כח הבהמיות שמתפשט על האדם ורוצה מונעו ולהעבירו מתורת ה' ח"ו כמו שכתוב (דניאל י"ח) והצפיר השעיר וכו'. ואחר כך כשזוכה להתגבר על מלכות הרשעה הנ"ל ולשבר כח המדמה כנ"ל אז מתחילין להדליק נר חנוכה דהיינו שזוכין לעלות אל השכל שהוא בחינת נר הדולק כמובא במאמר פתח ר' שמעון (ליקוטי מוהר"ן א,ס). ובכל יום מוסיף והולך כי אסור לעמוד על מדריגה אחת רק צריך להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום..."

(ליקוטי הלכות, אוה"ח, חנוכה א)

תולדותיו של חג החנוכה ידועים: מלכות יוון השולטת בארץ ישראל גוזרת על ביטול מצוות שבת, חודש ומילה; היא אוסרת על האמונה בכלל ומנסה להשליט את אמונתה: עבודה זרה, על כלל ישראל.

עם ישראל מתחלק לשניים: מתייוונים, שקיבלו את תרבות יוון ואת דתה, ומיעוט הלוחם על קיום מצוות דתו ואינו מתפשר או נכנע. בסוף, מכריז המיעוט (והוא היה מיעוט. גם בקרב היהודים!) על מרד במעצמה השלטת, יוון, יוצא למלחמה ומנצח "מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים". המנצחים – המכבים - נכנסים לבית המקדש, מטהרים אותו, ואצים מייד לחפש שמן, לחדש את העבודה: להדליק את המנורה. ואולם, היוונים טמאו כל שמן שהיה בהישג, ושמן חדש אי אפשר להביא טרם יעברו ימים מספר. בנתיים, ואחרי חיפושים, מוצאים המכבים פח שמן קטן שלא נטמא, חתום בחותמו של הכהן הגדול, ומדליקים איתו את המנורה. בנס, מספיק השמן הזה לשמונה ימים.

"לשנה אחרת", מספרים לנו חז"ל (שבת כ"א:), "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודיה".

שואל בעל "עבודת ישראל" "וקשה: הלא זריזים מקדימין למצות ומדוע המתינו 'לשנה אחרת'. אך יש לומר שבשנה ראשונה לא ידעו אם נקבעה קדושת ימי חנוכה לעולמי עד, ולא ידעו אם לקבוע ימי חנוכה לעולם, משום שלא כמו ביציאת מצרים, שם צוה השם יתברך לקבוע יום טוב לעולמי עד, מצות נר חנוכה אינה כן, שהלא היא רק מצות זקנים שהם תקנו, והם לא ידעו בשנה ראשונה אם תהיה הקדושה נקבעת לעולמי עד בזמן הזה. אך לשנה אחרת כשהרגישו בזמן הזה האור שהאיר בלב, קבעום להיות מדליקים נר חנוכה לעולם (פרי צדיק, חנוכה, ח, ע"פ עבודת ישראל, חנוכה, השואל ועונה באריכות).

וכשם שהיא הארה רוחנית לדורות, כך היא גם הארה כללית, לכל עת וזמן, בעבודת ה'.

חג החנוכה מועיל לסדרי החיים הרוחניים. הן בסיפור שקדם לקביעתו והן בסדרים שקבעה בו ההלכה.

חנוכה, אומר רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, אוה"ח, חנוכה א) היא לשון חינוך, כי בעצם ביכולתה לחנך אותנו, ללמדינו, על מהות והתנהלות מלחמת היצר, המתנהלת בין האדם החפץ בטוב ובין הרע החפץ ללכדו ברשתו.

כפי שפתחנו: הנסיבות שהביאו לקביעת החג ידועות. גזרות של היוונים, נסיון מצד היוונים להכרית את האמונה בבורא עולם, שמתמצית בגזירתם "כתבו לכם על קרן השור כי אין לכם חלק ונחלה באלקי ישראל", גזרות נוספות – שבסופן קמים המכבים, מתתיהו ובניו, ומכריזים מלחמה. לא עוד יבואו היוונים אל הקודש ויחללוהו.

והמלחמה פורצת, והמכבים מכריעים את צבאות היוונים – אחרי קרבות קשים – ובסופו של דבר נכנסים שוב לבית המקדש כמנצחים, מטהרים אותו – ומוצאים פך קטן של שמן, שמור, חתום בחותמו של כהן גדול, להדלקת נרות המנורה.

תפקידו של האדם, בבואו לעולם הזה, מתמצה בהתקרבות לבורא עולם, במלחמה ברע האישי ובהכנעתו לטוב. ועתה ישראל, אומרת לנו התורה (דברים, י,יב), מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. זהו תפקידו של האדם. להלחם ברע – לא לנצח כמו להלחם – ולרצות בכל מאודו את הטוב, את ההתקרבות הרוחנית לבורא עולם.

ואולם, אם קל לכתוב את הדברים, קשה יותר לבצעם. מול כוחו של האדם הבודד, ניצבים כל תאוות העולם הזה וכל צבאות היצר הרע, שכל תפקידם מתרכז בנסיון להכניע את רצונותיו הטובים של האדם תחת הררי התאוות, הגשמיות וטרדות העולם הזה; בסופו של דבר, אם יצליחו, ישכח האדם לשם מה נשלח הנה.

חיים רוחניים, כמוהם כארץ הרים וגבעות. על מנת לעלות אל ההר השני, חייב המבקש לרדת מההר הראשון ולהעפיל אל ההר השני. לאחר שעלה עליו, שאז הוא מגלה כי יש הר שלישי, גבוה יותר, מושך יותר – הוא חייב שוב לרדת מההר השני ולהעפיל אל השלישי מחדש, להתמודד עם כל הקשיים, עם סכנות הנפילה ולעלות. כאילו מעולם לא טיפס על הר קודם.

בדיוק כבחנוכה. כאשר ביקשו המכבים לטהר את העם, להעלותו שוב לדרגה רוחנית גבוהה, ניצבה המלחמה למולם. והמלחמה לא הייתה רק בחניתות וחרבות, בפילי מלחמה ובסוסים, כי אם בנפשם של הלוחמים: ראשית לכל היה עליהם לטהר עצמם מהתרבות היוונית הזרה, לחדד ולחזק את אמונתם בבורא עולם. והמלחמה קשה היתה. הוכנע גיס אחד, באו שניים תחתיו. גיבורי מלחמה עצומים עמדו מולם – תאוות העולם הזה וטרדותיו למיניהם, גבורים גדולים הם לנצח רצונותיו הטובים של האדם, והמלחמה ניצבת פנים ואחור. כי אם רוצה אתה להעפיל חייב הינך להלחם לשם כך.

אכן. "מלחמה" כאן אינה תואר שאול ממלחמות פיזיות, מקרב שריון בשריון מעלה אבק ותמרות אש ודם; תאור המערכה הרוחנית ככזו, אינה שאולה ממערכות קרביות של שדות קרב, ומקרבות נטושים לחיים ומוות בין כוחות חמושים עד צוואר ומצוידים בפלדה וחומרי נפץ. כי כזה הוא: קרב לחיים ולמוות רוחניים. ניצח האדם: יחיה ויתקרב לאלוקיו; נכנע האדם חס ושלום, יפול שדוד לרגלי תאוותיו ולמדרונות טרדות גשמיים, שם יפול שדוד ושם תוקם מצבתו, מצבת הנכנע.

אולם, לא קרב אחד ניצב לפני האדם המבקש להלחם עם יצרו. כי זו מלחמת היום והרגע, מלחמה הניצבת בכל רגע מסך כל הרגעים שחי האדם בעולמינו, ובכל רגע ניצבת ההכרעה מולו: היזכה בה הוא או אויבו, היצר?

רק לאחר שניצח האדם – בקרב הנוכחי – הוא קרב אל נרות החנוכה, אור השכל הרוחני, אור הדעת, שאז מוטל עליו להמשיך להלחם, להיות "מוסיף והולך" ולהוסיף עוד ועוד אור למנורת חייו האמיתיים, הרוחניים. לאחר שהעפיל לאחת מפסגות ההר, אין לו להיאנח לרווחה "אה, הגעתי לפסגה". כי עוד פסגות רבות לפניו, ואם לא ימשיך לעלות – יפול שוב.

כמעשה החשמונאים, כך מעשינו. וכנצחון החשמונאים, כך נצחונינו. לעתים, לאחר שניצחנו בקרב אחד ויחיד, התגברנו על מידה רעה, על רצון רע, על תאווה, איננו מוצאים בעצמינו כי אם "פך אחד של שמן טהור": נקודה אחת טובה שיש בנו. כלום לא יותר. ומה אז? לשם כך עמלנו? ואיך נמשיך?

גם זאת בא חג החנוכה ללמדינו: בכוחו של פך שמן טהור אחד, שנמצא אחרי מלחמת הטוב ברע, להאיר אור לא רק ביום האחד עבורו הוא מספיק, אלא גם להאיר שבעה ימים נוספים, שהם שבעת ימי השבוע כולו, ומכוחו בכוחינו להמשיך לעצמינו "הארה לדורות", הארה רוחנית עצומה, שבכוחה נוכל להמשיך ולעלות, להעפיל הלאה והלאה, לנצח עוד ועוד, ולהתקרב לבורא עולם עוד ועוד.

כי אור החנוכה אינו מסמל רק את נצחון המכבים על היוונים שביקשו להשמיד להרוג ולאבד את האמונה היהודית, וגם לא רק את האור הרוחני היורד אחת לשנה בימי החנוכה. אור הנרות האלה מסמל בעצם את החיים הרוחניים כולם; את המלחמה והנצחון שבעקבותיה, ואת כוחו הגדול של פך שמן קטן, נקודה טובה קטנה, להאיר את החיים כולם ולתת כוח לעליה רוחנית שאין כמותה. כי אין זה אור זמני, הדולק בכוסיות של שמן בחנוכית כסף. זהו אור נצחי, הדולק בליבו של האדם המבקש לנצח את היצר, ומעניק לו כח לנצח עוד ועוד, עד הנצחון הסופי, האחרון, כאשר יעמוד האדם מול בית דין של מעלה וישמע עד כמה הוא ניצח, ועד כמה הוא זכה – מכוחו של פך השמן הזה.

יהי רצון שנזכה.