ב"ה אור לח"י בכסלו ה'תשע"א
לפרשת "וישב" מאת : אהוד אחיטוב , רב של קהילת מגורשי נווה דקלים ב עין-צורים.
אהבת השלום – מידתם של יעקב ויוסף
א. וישראל אהב את יוסף מכל בניו – שראה בו עניינים רוחנייםאת הפסוק (בראשית לז ג) "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים", מבאר הנצי"ב[1] בפירושו "העמק דבר", שכוונת התורה ללמדנו שאהבתו המיוחדת של יעקב ליוסף הייתה דווקא בשל תכונותיו המיוחדות של יוסף. את דבריו הוא מדייק מכך שכאשר התורה מציינת את אהבתו של יעקב ליוסף היא אומרת: "וישראל אהב את יוסף", ולא אומרת "ויעקב אהב את יוסף" – אותו שם שבו מכנה התורה בדרך כלל את יעקב בפרשתינו ובמשך הפרשות הבאות. לדעתו בכל פעם שהתורה מכנה את יעקב אבינו בשם "ישראל" היא רומזת לביטוי של מעלה רוחנית של יעקב אבינו.
אם כן גם במקרה זה באה התורה ללמדנו שאהבתו של יעקב ליוסף לא הייתה בשל תועלת גשמית לה נזקק יעקב לקבל מיוסף, אשר בגללה הוא אהב את יוסף אהבה יתרה – דבר שעשוי להיות באופן טבעי אצל אבות שמגלים יחס מיוחד של אהבה לאותם בנים שמתמסרים אליהם יותר מבניהם האחרים.
לפיכך מציינת התורה "וישראל אהב את יוסף", כלשונו של בעל "העמק דבר": "ללמדנו שלא הייתה האהבה משום דברים גופניים ושימוש טוב, אלא שראה בו עניינים רוחניים שראוי לאהבה". אלא שלא די בעובדה שיש ליוסף "עניינים רוחניים" בכדי לאהוב אותו אהבה יתירה, אלא העובדה שיעקב מבין שיוסף הוא שממשיך את מידתו והנהגתו הייחודית.
הנצי"ב בא ללמדנו; שאם נתבונן בהנהגתו של יעקב אבינו עם סביבתו, נוכל להבין יותר גם את דרכו המיוחדת של יוסף משאר האחים. אך בכדי להבין את דרכו והנהגתו של יעקב אבינו, ראוי להתבונן בה כחלק מה"פסיפס" השלם – של שלושת האבות; אברהם יצחק ויעקב.
ב. האבות מכונים "עמודי העולם", ותכונותיהם כאחד מג' דברים שעליהם העולם עומד את המשנה (מסכת אבות) "על שלושה דברים העולם עומדְ: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", מבאר הנצי"ב בפרשת לך-לך (העמק דבר בראשית יב, יז) כמשנה המראה לנו בתמציתיות את הנהגותיהם הייחודיות של כל אחד מהאבות, אברהם, יצחק ויעקב, וכך הוא כותב: "אומר לך כלל תבין אותו בכל פרשיות הבאות בספר הישר, של אברהם יצחק ויעקב. שבא ללמדנו כוח שלושת עמודי ההשגחה הפרטית – התורה, עבודה וגמילות חסדים, וכל אחד מהם הוא סגולה להשגחה באופן מיוחד".
כלומר, כל אחד משלושת האבות מביא לידי ביטוי בהנהגתו את אחד משלושת ה"עמודים" הרוחניים המחזיקים את העולם, שהם תורה, עבודה, וגמילות חסדים, ואת הדברים הוא מבאר בתמציתיות, כדלהלן:מידתו של אברהם – היא כוח התורה, הפועלת היוזמת וכו', והוא הראשון שהחל להיות עמל בשקידת התורה, כפי שנדרש על הפסוק "וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי" וכפי שמופיעה באבות דרבי נתן (לב, א): "שהיה בכל לילה יושב והוגה ומעיין עד שהיו כליותיו נובעות תורה. משום כך אע"פ שהיה מושגח גם בפרנסה בשלום ובכבוד, מכל מקום, התורה מדגישה באופן מיוחד את הצלתו על ידי מלחמה באוייבי ה', כיוון שהוא בא בכוח החרב של התורה להכות את כל קמיו בדרך נפלאה. מידתו של יצחק – היא כוח העבודה – היינו תפילה, שכיוון שהוא "עולה תמימה", לפיכך היה יצחק שקוע תמיד בתפילה שהיא במקום עבודת הקרבנות, על כן התיאורים שבו מושגח יצחק מצטיינים בהשגחה מיוחדת בתחום הפרנסה.
מידתו של יעקב – גמילות חסדים – כלומר הוא הצטיין במידה זו באופן מיוחד למעלה מטבע האדם, כפי שרואים בשמירת צאן לבן, וכן בפגישתו עם עשיו, על כן גם הקב"ה שמר עליו באופן מיוחד למעלה מהטבע. ג. יעקב מחנך את בניו בדרכו הייחודיתיעקב אבינו לא רק נהג בדרך זו, אלא גם חינך את בניו לנהוג כן, כפי שמבאר הנצי"ב את הפסוק (בראשית לא, מו): "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים", שההדגשה ל"אחיו" שהכוונה לבניו כפירוש רש"י, ולא לעבדיו. אלא בשביל שהיה בזה העניין מידת יעקב לשבת בטח ושלום עם אנשים, ואע"ג שלבן הקניטו הרבה ובפרט בסוף דבריו אמר "כל אשר אתה רואה לי הוא", מכל מקום לא חש יעקב לזה, וביקש לרדוף אחר השלום ולעשות לגימה לקרב את לבבו, ורצה להרגיל ביו למידה זו הנפלאה, על כן צווה אותם ללקט אבנים לשם כך".
אמנם אם הוא מצווה להם "בניי לקטו אבנים", הם היו מבצעים זאת, אך הם לא היו מפנימים זאת כמידה מוסרית, לפיכך הוא קרא להם "אחיי לקטו אבנים", בכדי שהם יפנימו תכונה זו, עד כדי כך שהם יבינו שיש חשיבות להתנהג באופן זה, לא רק בגלל שאביהם ציווה אותם. ד. יוסף הצטיין במיוחד במידת החסד והשלום ובכך המשיך את דרכו של יעקבלאור דברים אלו ניתן להבין מדוע בפרשתינו מציינת ש"ישראל אהב את יוסף מכל בניו", ולא אמרה "מכל אחיו", מבאר העמק דבר בפרשתינו (לז, ג), שכוונת התורה שלא נטעה לחשוב ששאר האחים לא היו ח"ו אנשי מעלה, אלא להיפך "למרות שיש אנשי מעלה ממנו בבניו", הוא אהב את יוסף "מכל בניו", כי "לא מצד המעלה לחוד אהבו ביותר, אלא מצד שמעלה יתירה של יוסף יותר משאר בניו הייתה בטבעו של יעקב".
אלא למרות שגם בשאר האחים היו מעלות רוחניות אך מעלתו הייחודית של יעקב אבינו אשר אותה שאף להעבירה לבניו, היא בלטה באופן מיוחד אצל יוסף; הלא היא: "מידת החסד ואהבת השלום שהיא מידתו של יעקב בהליכות עולמו, ובמידה זו היה יוסף מצויין מכל אחיו".
אלא שאחיו טעו בהבנת הנהגת יעקב כלפי יוסף, וחשבו שזו סתם אהבה רגילה שאב אוהב את בנו ומעדיף אותו על שאר האחים ובשל כך הם הקפידו עליו, משום "שטעו בדמיונם וחשבו שלא משום אותה מעלה בייחוד שהיא שייכת לבנים, אלא אהבו ביותר מכל אחיו... משום הכי באה הקנאה בליבם". בשל כך, כאשר יוסף מתייחס אליהם באהבה הם מפרשים זאת באופן שלילי. וזו הכוונה "ולא יכלו דברו לשלום" שלא סבלו שהוא מתנהג עימהם במידת השלום".
עפ"י עיקרון זה, אם כי באופן קצת שונה, מבאר גם המלבי"ם (בראשית לז, ב) את פרשתינו. כשלדעתו, יוסף הצדיק שראה שבני האימהות מכנים בשם "עבדים" לבני השפחות בשל אימותיהם, ובני השפחות הקפידו עליהם על כך. ויוסף בשל אהבת השלום שלו, סיפר זאת לאביו, "מאהבתו אותם וממידת האמת והשלום אשר קננו בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם".
זו הכוונה "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" היינו הביא לידיעת אביו את הויכוחים בין האחים. כאשר דווקא מידה זו גרמה לאחים להקפיד עליו, כיוון שהם לא הבינו שהנהגת יוסף נובעת מאהבת האמת והשלום, אלא חשבו שח"ו יש כאן גאווה, לפיכך דווקא ניסיון ההתקרבות שלו כלפיהם הוא דווקא גרם לריחוק מצידם בשל ההבנה, כפי שמבארים ה"העמק דבר", והמלבי"ם שהאחים לא רצו לשמוע את דבריו ככל שיוסף גילה קרבה ואהבה כלפיהם, שלמרות שהוא עשה זאת מתוך אהבת אמת, אך הם חשבו שבאמת יש כאן שנאה מסותרת, בתחפושת של אהבה מעושה מתוך צביעות וחנופה.
אי הבנה זו של האחים שאחיהם עצמם ובשרם, האוהבם אהבת נפש, דווקא הוא שונאם הגדול, היא שגרמה להם להבין כפי שכותב המלבי"ם, שכנראה יוסף אינו אמור להיות חלק מהמשפחה הממשיכה את עם ישראל.
ואם כך הדברים, מעמדו הוא כשל ישמעאל או עשיו. מחשבה זאת התבססה על, כך שלסבא הגדול אברהם אבינו, ולסבא יצחק אבינו נולדו בנים שאינם ממשיכים את השושלת – אם כן יתכן שגם לאביהם יעקב, יש בן ששמו יוסף - שהעם הנבחר לא ייצא ממנו ח"ו ולכן אם הוא, גורם לשנאה כלפינו, יש לפגוע בו.
ה. מידת האהבה והשלום – לא מנעה ממנו לדאוג לשמור על ערכי הרוח של האומה אך למרות שיוסף הלך בדרך האהבה והשלום, הוא לא נרתע מלהוכיח את אחיו מתוך אהבתו אותם, כפי שמבאר המלבי"ם על הפסוק "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן", וז"ל:"או שרצה לומר, שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעיית הצאן; היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל. והגם שזה יתראה כאילו היה בו מידת הגאווה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו...".כלומר, יוסף מתוך אהבתו לאחיו ודווקא מתוך ענווה יתירה שהייתה בו, הוכיח והדריך את אחיו "ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל", זאת, למרות מידת החסד והאהבה שהייתה בו, ואולי דווקא בגללה.
ו. מידה זו למד מיעקב אביו, ביחס לקשר העמוק לארץ-ישראל אם נתבונן בפרשתינו, הרי שגם הנהגה זו ירש יוסף מאביו. שמידת אהבת השלום לא אמורה לגרום לנו לטעות אופטית, לחשוב לוותר על ערכינו הרוחניים. לשם כך פותחת התורה בשני מילים מיותרות בפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", כפי שרמז הנצי"ב (העמק דבר בראשית לז, א) לשאלה, מדוע לא נאמר: "וישב יעקב בארץ כנען"? לשם מה באה התוספת של המלים "בארץ מגורי אביו"? מבאר ה"העמק דבר", ואני מצטט את דבריו במלואם:"בארץ מגורי אביו – ביאר המקרא על מה לא התנהג יעקב כדרכו (שהיא דרך אהבת השלום) לפנות הדרך לפני עשיו אחיו (כלומר, להניח לעשיו לשבת בארץ-ישראל)? והרי לברכת הארץ עוד לא הגיעה השעה עד אחר הגלות בארץ לא להם (גלות מצרים)"?!. עונה הנצי"ב (שם): "אלא מפני שהיה "ארץ מגורי אביו", ונתקדשה בתורה (שהיא מידת אברהם) ובעבודה (שהיא מידת יצחק) מכבר ". שואל הנצי"ב, הרי במדרש (בראשית רבה ויגש צה, ג) נאמר שבכל מקום שהיה יעקב מגיע היה עוסק בתורה, וז"ל המדרש: "ואת יהודה שלח לפניו (בראשית מח, כו): "....וחד אמר: להתקין לו בית ועד לתורה, שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו... ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה כשהם שהיו אבותיו", עד כאן דברי המדרש. אם כן, אם בכל מקום יש ישיבה, מדוע צריך להתעקש עם עשיו על "טריטוריה"?! וכך הוא מיישב הנצי"ב (שם): "ואע"ג דבכל מקום שישב יעקב ובניו היו לעדה קדושה בקביעת הוראת התורה, כמו שהיה אח"כ במצרים, כמבואר בבראשית רבה פרשת ויגש, מכל מקום אינו דומה למקום מושרש כבר לקדושה", .
משיב הנצי"ב (שם) שהיות ו"אפילו לעניין קבורה איתא בכתובות (קיא ע"א): כמו שיפה קבורה בארץ-ישראל יותר מכל הארצות, כך יפה קבורה בבבל שהוא מקום תורה יותר מכל הארצות. מכל שכן ישיבה בחיים, ודאי טוב להיות במקום מושרש לתורה ועבודה".טעם נוסף – "בארץ כנען – עוד טעם בשביל שהוא ארץ כנען , ויש בזה מצוות ישוב ארץ-ישראל, ומוכשרת יותר לטהרת הקודש יותר מכל הארצות".כלומר, למרות מידת האהבה והשלום שהצטיין בה יעקב, הוא אינו מוותר בגללה על מצוות ישוב ארץ-ישראל, ואף אינו מוותר על הצורך לספוג מקדושתה של ארץ-ישראל.
ז. סיכום:בפרשיות האחרונות נוכחנו לדעת בכמה מקרים שיעקב נוהג במידת השלום ואהבה אמיתית כלפי עשיו ולבן הרשעים, בדרך זו הוא גם חינך את בניו.באופן מיוחד קנה מידה זו יוסף הצדיק, כאשר מטעם זה אהב יעקב את יוסף מכל בניו. אהבה זו שרוחנית וערכית הייתה לא הובנה כראוי על ידי האחים.יוסף אכן נוהג במידה זו כלפי אחיו וכלפי בני השפחות, ומנסה לפעול אצל אביו שאחיו ינהגו בצורה מכובדת כלפי בני השפחות, ושבני השפחות מצידם יכבדו אותם.למרות מידת השלום והאהבה – יעקב אינו מוותר לעשיו על ישיבת הארץ, מפאת קדושתה ומדרגתה הרוחנית הגדולה, וכן מפאת מצוות ישוב ארץ-ישראל.בדרך זו לימד אותנו יעקב, שעל ערכים אלו לא מוכן יעקב להתפשר עם עשיו. דרך זו הטביע יעקב ביוסף ובכל שאר השבטים, והיא שגרמה ליוסף הצדיק לדאוג לרמתם הרוחנית של אחיו, ולא לוותר על כך במסווה של אהבה ושלום.
[1] ראשי תיבות של שמו המלא: רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל ראש הישיבה האחרון של ישיבת "וואלוזי'ן" מרבותיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
 |
|
|
