שאלה חשוב אשר עולה רבות במוחו של כל המנסה לקרב עצמו אל הקודש הנה:"כיצד מרגישים שנעשה פרי,היינו כיצד אוכל לדעת שהמעשים,הלימוד,הרצון להתחבר לבורא הניבו פרי וכן לעניין מידה,כלומר כמה התקדמתי מבחינה רוחנית מרגע שהתחלתי לשנות חיי?"
נשמות יקרות דברים אלו ניתנים להרגש ממשי וכל אחד לפי עניינו מרגיש אותם ביום-יום,היינו מרגיש בעניין המידות שלו עצמו.
כל אחד המעוניין לבדוק עצמו לעניין ההתקרבות לבוראו וכמה באמת השתנה צריך להביט ולהתבונן על מידותיו במצבי החיים המגוונים,אלו משמשים למראה של ממש (לעניין שינוי,האם ניכר או שאינו) וכך ניתן במידת מה להרגיש כמה באמת עבודתנו השתלמה.
נביא כמה דוגמאות על-מנת להמחיש יותר:
אדם מסוים החליט להתקרב לבורא תוך החלטה שהדבר הראשון שהוא מקבל על עצמו הינו:מצוות הנחת תפילין בכל יום. אותו אדם זכה להתמיד כמה ימים ומעד וכך קרה 3 פעמים במספר עד שבאחד הימים החליט שאין הוא מוכן לוותר ליצרו הרע ולפיכך מעתה הוא יתגבר על המונעים ויהיו אשר יהיו. הצליח מיודענו בדרכו ולאחר 40 יום מעד פעם נוספת,אך הפעם היא קשה ומרה,כלומר בעבר שמעד לאחר כמה ימים לא הייתה מורגשת אצלו הרגשת הדיכדוך והצער בצורה משמעותית,שלא כן כאשר מעד ולא הניח התפילין לאחר 40 יום,שאז הרגיש מועקה וצער עז (וכן יש לציין שאין מספר הימים הנ"ל מדויק לגבי כל אדם,משום שישנם עניינים נוספים בהם תלויה הרגשת הצער).
מכל זאת יכול פלוני להבין שע"פ מידת הצער כך חיבורו לבורא גדל ולכן בתחילה,כאשר מעד לאחר ימים ספורים,לא הורגש צער עמוק בקירבו,הרי שלא קידש עצמו מספיק וכן לא התקרב לבוראו,מאידך המעידה שלאחר 40 יום,הכרוכה בצער ואכזבה,היא היא המעידה על התקרבות גדולה של פלוני לבוראו.
ולסיכומו של עניין:עוצמת הצער הנגזרת מן העבירה (בד"כ עבירה על דבר שהחליט להתחזק בו) היא הכלי למדד הקירבה\ריחוק אל מול הבורא יתברך.
יש לציין כי ישנם עוד דוגמאות רבות ומגוונות כמו לענין אדם השומר בריתו באדיקות רבה,וחס ושלום,באחד הימים מועד (שכן זהו מצב הכרוך בצער רב—וכל אחד,כאמור,לפי עניין נשמתו ועוצמת הכוונה של התקדשותו ) וכן אדם שהפסיק לנסוע בשבת ופתאום "מעד" וחזר לדרכו הקודמת (מובן שהדבר גורם אצלו לצער) ,אך יותר מכל ישנו עניין משמעותי ונורא בהרבה עליו דיברנו בעבר והוא ענין "האורות של הנשמה":
כנידון בעבר,מסביר מו"ר עטרת ראשנו,הגאון,המקובל האלוקי,הרב יעקב עדס שליט"א (כך בשינוי):ישנו כלל שכל מצווה שאדם מקיים מושכת "אור אלוקי" לתוך הנשמה שלו. ישנם מצוות שמושכות יותר "אור" וישנם פחות והעקריות שבהם הינם שמירת שבת,לימוד התורה,וכל ענייני הקדושה (התרחקות מנידה וכו'). כעת,ככל שאדם מקדש עצמו,מדקדק על כל מצוה,לומד תורה,משפר דרכיו,מתרחק משטויות ופרצויות אזי חודר לנשמתו "אור" גדול יותר, זה ה"אור" הוא המקיים את הנשמה וממש מגיע מהבורא יתברך (כמו חמצן לתאי הגוף,שאינם יכולים להתקיים בלעדיו כך הנשמה אינה יכולה להתקיים ללא האור הנ"ל). ככל שאדם מכוון להביא את אותו האור לנשמה,כך חיבורו להשם גדל פלאים,אך גם באם לא יכוון זאת ישנו חיבור מכל מצוה (אלו המכוונים לחיבור,שזוהי עבודה הכרוכה בעליות ומורדות,זוכים לתענוג חסר הסבר!).
כעת,רק כאשר אדם עובר עבירה אזי יש יכולת\רשות לכוחות הרע לבוא ולינוק ממנו את אותו האור הנכסף שבנשמתו (אור זה מחיה אותם ומספקם פלאים ולכן חפצם התמידי להכשיל בעיקר את הצדיק והמתחזקים, שהם בעלי "אורות" גדולים).
ונבין הדברים ונראה שלא סתם נוצרת תחושת כאב וצער כאשר קיימת מעידה רוחנית,חס ושלום,אלא ע"פ הנ"ל הצער נגזר מכך שכוחות הרע קיבלו רשות וחטפו את אותם ה"אורות" שהם המחבר בין הנשמה להשם יתברך והם כל חיות הנשמה(מכיון שהאור מהשם,המחיה את נשמה נלקח,אז הנשמה מצטערת מאוד ואחריה כל הגוף הופך מצטער),והדברים גבוהים ונסתרים ואשרי מי שזוכה להבינם.
נשמות יקרות תתקדשו,תטהרו,חזרו לאביכם העליון והעיקר שמהיום בכל רגע שמורגש אצלכם צער מעבירה דעו כי אין זהו סתם,אלא העניין הוא שבאמת זכיתם לקדושה גדולה ומכאן רק לקום ולהמשיך.
וכמו שאומר רבינו הקדוש והנורא רבי נחמן :"אין שום יאוש בעולם כלל".
לרפואה והצלחה של רבינו,הבוצינא קדישא,הגאון המקובל,הרב יעקב עדס שליט"א,שיתגשמו כל רצונותיו במהרה...(לעלוי נשמת אור בן מזל).
יהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו ולבניית בית המקדש במהרה בימינו-אמן!
