היום ב'מעריב': הגיבורות שמעולם לא היו - על צ"ג בנות
המיתוס החרדי מתנפץ
סיפורן של 93 הצעירות מבית יעקב שבחרו להתאבד יחד כדי לא להיאנס על ידי חיילים גרמנים, הוא אחד הסיפורים הנלמדים ביותר בחברה החרדית א הן אפילו זכו להנצחה בלא מעט רחובות וליום זיכרון מיוחד * אבל 60 שנות מחקר מוכיחות שמדובר בסיפור שמעולם לא התרחש * עכשיו מנסים החוקרים לגלות מי עומד מאחורי המיתוס - ומדוע
רותי קדוש
צילום: נאור רהב
בדרום תל אביב, במארג רחובות גדולים וקטנים שמנציחים דמויות וסיפורים של שואה וגבורה, שוכן רחוב "התשעים ושלוש." הרחוב הקטן, לצד רחוב מרדכי אנילביץ,' מפקד גטו ורשה ורחוב חנה סנש, הצנחנית שלא שבה, מנציח את זכרן של 93 התלמידות והמורות מבית הספר לבנות חרדיות, "בית יעקב," שהתאבדו, לכאורה, כדי שלא ייאנסו על ידי חיילי הגסטפו שהתקרבו לקרקוב. סיפור שהפך כבר מזמן למופת לגבורה, בעיקר בקרב הקהילה החרדית.
*--* *--*תחילתו של הסיפור המצמרר בניו יורק ב־,1943 במכתב שקיבל מאיר שנקולבסקי, מזכיר תנועת "בית יעקב" העולמית וחבר הוועד המרכזי של אגודת ישראל בניו יורק, מחיה פלדמאן, קצת לפני שהשיבה נשמתה לבורא: "אינני יודעת מתי יגיע מכתב זה לידיכם, וגם אם כבודו עדיין זוכר אותי. כשמכתב זה יגיע לידיכם כבר לא אהיה בחיים. עוד שעות אחדות והכל יהיה שייך לעבר. היו לנו כאן ארבעה חדרים. אנחנו כאן 93 בחורות מגיל 14 ועד .22 כולנו מורות בית יעקב. ביום 27 ליולי באו סוכני הגסטפו, הוציאו אותנו מדירתנו והשליכו אותנו לחדר אפל. יש לנו רק מים לשתות.
*--* *--*"הבחורות הצעירות מפחדות מאוד, אבל אני מנחמן, כי עוד מעט נתראה ונהיה ביחד עם אמנו שרה (שרה שנירר, מייסדת בית יעקב - המעתיק.( אתמול הוציאו אותנו מחדר החושך, רחצו אותנו ולקחו את כל בגדינו. השאירו רק כותנות לבשרנו. אמרו לנו כי היום יבואו החיילים הגרמנים לבקר אותנו. מיד נשבענו כל אחת לעצמה למות ביחד. הגרמנים אינם יודעים כי המרחץ שנתנו לנו היה הטבילה לפני מותנו: כולנו הכינונו סם. כשהחיילים יבואו נשתה את הסם. היום הננו כולנו אומרות וידוי כל היום. אין אנו מפחדות מכלום. יש לנו רק בקשה אחת מכבודו: אמרו קדיש אחרי 93 בנות ישראל! עוד מעט נהיה עם אמנו שרה. על החתום: חיה פלדמאן מקרקוב."
*--* *--* המכתב התגלגל גם לארץ ישראל, פורסם ב"ניו יורק טיימס" ובעיתון "דבר" וגרר אחריו מאז אלפי תגובות, שירים, מאמרים, כנסים, תפילות ופיוטים. היישוב בארץ ישראל אפילו הוציא חוברות זיכרון לזכר הנשים והנערות, סמל לגבורה, לטוהרה ולצניעות. אלא ש־60 שנות מחקר מקיף שהצטבר ביד ושם קובעות כעת באופן חד־משמעי: לא היה ולא נברא. ה־93 הן מיתוס שואה, שאינו מבוסס על סיפור אמיתי.
*--* *--*ועדת השמות של עיריית תל אביב הצעירה, שביקשה לקרוא למקבץ רחובות בעיר המתפתחת "לזכר מאורעות שאירעו ליהדות בשנות המלחמה האחרונה, לקדושים, לגיבורים ולמורדי הגיטאות," החליטה פה אחד להנציח את 93 המתאבדות. מתכתובת שמצאה ציונה רז, מנהלת הארכיון של עיריית תל אביב, עולה שגופים חרדיים שונים, ביניהם הנהלת בית יעקב ואגודת ישראל, פנו לעירייה בבקשה להנציח את הבנות ולהקים "רחוב שישמש זיכרון להן וסמל לנוער בדור הנוכחי." ועדת השמות הסתמכה גם על חוברת "ה־,"93 שפרסם "הוועד להגנה על כבוד בת ישראל" באייר תש"ג (1943) ובה קובצו מאמרים, תפילות ושירים לזכר המתאבדות הטהורות.
*--* *--*החוברת המצהיבה והמתפוררת התגלגלה במקרה לידיה של עו"ד נעמי לבנקרון, יועצת משפטית בנושאי זנות וסחר ונשים ומנהלת "משנה," המרכז הקליני למשפט ולחברה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל. "כמי שתחום עיסוקה הוא זנות ואונס של נשים תהיתי איך ייתכן שעד אותו יום, בחנות לספרים משומשים, לא שמעתי על הסיפור הזה." לבנקרון הזדרזה לפנות ליד ושם, וקיבלה תגובה לקונית, שהסיפור לא היה ולא נברא. התגובה הזאת זעזעה אותה. "שמעתי על מכחישי שואה, אבל מעולם לא פגשתי ממציאי שואה," היא אומרת. "בזמנו חשבתי אפילו שבגלל שחיללו את מיניות הנשים, יד ושם נמנע בכוונה מלהכיר בסיפורן הטרגי."
*--* *--* אבל סימני השאלה היו שם הרבה לפני עו"ד לבנקרון, כפי שמסבירה פרופ' ג'ודי תידור באומל־שוורץ, ראש התוכנית ליהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן: "כיצד הגיע מכתב ההתאבדות של חיה פלדמאן מחדר סגור בגטו, באירופה הכבושה, לרבנים בניו יורק? מאיפה השיגו הנשים כמות גדולה כל כך של רעל יקר מציאות? כיצד לא שמע איש מבין ניצולי השואה על הסיפור הזה, שהתרחש בגטו קטן יחסית? מדוע המכתב כתוב ביידיש בניב הונגרי, בעוד שחיה הגיעה מפולין? מספרן העצום של הבנות הופך את הסיפור לבלתי אפשרי."
*--* *--* גם מבחינת הנאצים הדבר לא הגיוני, מוסיפה חוקרת השואה החרדית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי שואה במכללה ירושלים ומחברת הספר "בסתר רעם." "קשה להניח שקבוצה מאורגנת של גרמנים תכננה פעולה שמנוגדת לחוקי הגזע הנאציים, שאסרו על מגע מיני עם יהודיות, ועוד בפומבי. אף שקיימת אפשרות שאירועים דומים התרחשו בנסיבות פחות פומביות ובמספרים אחרים, שאז החיילים ששירתו בוורמאכט לא חשו כבולים להנחיות על שמירת הגזע."
*--* *--* ועל אף השאלות הקשות שמעורר הסיפור ושרק הולכות וגוברות, בציבור החרדי ממשיכים לדבוק בו וללמד אותו ואפילו מקדישים יום זיכרון מיוחד לנפטרות. "ביום הצ"ג, ה־,93 נהגו לכנס אצלנו את כל הבנות לעצרת לזכר הקדושות," מספרת שרית יחימוביץ, שלמדה בבית ספר של בית יעקב. "זה היה יום שכולו לימודי קודש, הרצאות של המנהלת וביקור של רב חשוב, שסיפר על גבורת הבנות שמסרו נפשן על קידוש השם."
*--* *--* מה סיפרו לכן?
*--* *--* "בבית יעקב לא מדברים על מין, אבל הסבירו שהן היו צריכות לשרת את החיילים הנאצים, להיות להם לפילגשים, ולכן העדיפו לבלוע רעל ולמות. הסיפור השפיע עלינו מאוד. גם עליי, שנחשבתי למורדת גדולה. חינכו אותנו שאם גבר לוחץ את ידך, את מיד שוטפת ידיים בסבון, וכל דבר אחר היה בבחינת ייהרג ובל יעבור. כשאת שומעת שוב ושוב על גבורתן של הנשים האלה, את חושבת לעצמך, איך אני אעז ללכת בחצאית קצרה, כש־93 נשים מתו על קידוש השם ובלבד שלא ייגעו בגופן."?
*--* *--* איך הרגשת כשנודע לך שמדובר במיתוס, שככל הנראה, לא התרחש במציאות?
*--* *--* "גם אם יש היגיון במחקרים, רגשית, קשה לי לעכל ולהפנים שהסיפור לא היה ולא נברא. מבחינתי זה כאילו לקחו ממני את כל הילדות. יש דברים שעליהם חונכתי, כילדת בית יעקב, וגם אם תעירי אותי באמצע הלילה אני אדקלם אותם בתור אמת גמורה."
*--* *--* גם המשוררת והסופרת אסתר אטינגר, מחברת "פלא לילה," רומן על ילדותה ונעוריה בבית יעקב בתל אביב, זוכרת היטב את ה־.93 "הסיפור הזה מקדש את המטרות והערכים החשובים שעליהם התחנכתי בבית יעקב, שמירה על הצניעות והטוהר," היא אומרת. "זה סיפור מהעת החדשה, שמוכיח את גודל האמונה והרצון לקדש את השם. למרות ששמעתי שמדובר במיתוס, זה לא מפחית מהעשייה של שרה שנירר, שעשתה מעשה חריג בזמנו ואפשרה לנשים ללמוד בכך שהקימה את בית יעקב."
*--* *--* "ניצולת שואה, שהיא מחנכת בבית יעקב, אמרה לי שהיא מפקפקת בסיפור הזה ולכן אינה מלמדת אותו," מוסיפה פרופ' באומל־שוורץ. "היא אמרה לי: 'היו מספיק סיפורים בדוקים של גבורת בנות ישראל בשואה, אבל אם מישהו רוצה להשתמש דווקא בסיפור ה־,93 שיהיה.' למרות שמדובר במכתב מפוברק על סיפור שלא אירע במציאות, איני מוצאת בו צדדים אפלים. האנשים שעסקו ביצירתו היו בעלי כוונות טהורות. יש בסיפור אלמנטים שנוגעים ללב של כולנו."
קורבנות המין הודחקו *--* *--*
לא קשה להאמין שבתקופה שבה המציאות הייתה איומה מכל דמיון, נדרש המוח היהודי להמציא סיפור פנטסטי על גבורת של צ"ג בנות ישראל, ש"בחרו במות קדושים לבלתי הימסר לקלון." המיתוס, בין היתר, נועד לתת מענה למשבר התיאולוגי העמוק שעוררה השואה ביהדות. 93 נשים ונערות שמסרו נפשן כדי לשמור על אמונתן היו תשובה ניצחת למפקפקים בקיומה.
*--* *--*אלא שיותר משמיתוס ה־93 נועד להתמודד עם ערעור האמונה, הוא העיד על להיטות הציבור היהודי, בארץ ובעולם, למצוא סיפורי גבורה. ההתאבדות בבית יעקב התקשרה באופן אוטומטי להתאבדות ההמונית במצדה. "הסיפור קיבל תאוצה אחרי המלחמה, כשגבורת לוחמי הגטאות והפרטיזנים נחשבה לגבורה הלגיטימית," אומרת החוקרת פרבשטיין. "כל האחרים, ובעיקר בציבור הדתי־חרדי, היו במצב של התגוננות כמי שהלכו כצאן לטבח. נוצר צורך בסיפור גבורה שיעמוד כנגד הסיפור הגדול של המרד."
*--* *--* עו"ד לבנקרון, שמחקרה על הנושא התפרסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת," קושרת את המיתוס דווקא לרגשות הבושה והאשם של נשים נאנסות. "לאורך ההיסטוריה, נהג הצבא הכובש לכבוש לא רק את המדינה עצמה, אלא גם את גופן
של נשותיה," היא מסבירה. "אולם גם אחרי המלחמה לא תמו תלאותיהן של הקורבנות הנשים, והקהילה שלהן, זאת שהייתה אמורה לתמוך בהן ולשקם אותן, מטיחה בהן את החטא שלהן, קיום יחסי מין עם האויב. נשים נורווגיות שקיימו יחסי מין עם חיילים גרמנים במסגרת בתי הלבנסבורן ')מעיין חיים,' התוכנית שבמסגרתה ניסו הנאצים להשביח את הגזע באמצעות הריונות יזומים בין טהורי גזע) זכו ליחס אלים ועוין מצד קהילתן. גם הנשים שנאנסות בדרפור כיום מנודות מהקהילה שלהן.
*--* *--*"במהלך המחקר שלי גיליתי שיש רק אזכורים בודדים של תקיפות מיניות או של מין תמורת מזון בתקופת השואה, וגם כשהם קיימים - הם אף פעם לא מסופרים בגוף ראשון. חוקרות שואה העדיפו לעסוק בשאלות אחרות של מגדר ונשיות, ולא במין עצמו. דיון בשואה בהקשרים מיניים נתפס, לא עלינו, כתהליך ארוטיזציה של ההשמדה. לדעתי, המסר שעולה מסיפור ה־93 הוא שבכל מקום שבו אישה יהודייה נמצאת בסכנת אינוס, עליה לבחור בין נטילת חייה במו ידיה לבין חיים של קלון. כלומר, טוב למות בעד תומתנו."
 עטיפת ספר הזיכרון
המכתב שהוליד את המיתוס. מכתבה האחרון, כביכול, של חיה פלדמאן ז"ל, מתוך חוברת ה־93
 |
|
|
