הרב נויגרשל בתגובה לדברי נתניהו: אנחנו העם ואחינו אתה

בתגובה לדברי נתניהו ומסע ההסתה, נתן הרב מרדכי נויגשל היום הרצאה מעניינת, ואמר על דברי נתניהו שהחרדים אחינו הם ובני עמנו, שהאברכים הם העם, ואומרים לנתניהו שגם הוא מעמינו ואחינו.

הוא אמר שהוא מתנגד לדרך ההסברה החרדית, המצביעה על היוצאים לעבודה, שזה דבר ברור וכל מי שמבין במספרים יודע את האמת הזו, שהחרדים משלמים יותר מיסים ממה שמקבלים. (לצורך זה הוא הניח הנחה , שחרדי נקרא מי ששולח את ילדיו לחינוך חרדי.)

מלבד הטיעונים המוכרים, על כך שאבטחת הכנסה למובטל עולה פי כמה, ושהתקציב צריך לממן לחלקים מהעם אמונות ודעות שלהם, אפילו אם זה לא נראה לאחרים, וכמובן, על חשיבות לימוד התורה, ובהקשר לפרשת השבוע "הקול קול יעקב, אין ידי עשיו שולטות", עוד  טיעון מחץ שהוא נתן. הסטודנט לומד בשביל המשכורת והפרנסה. והביא סיפור על מישהו שפתח אוניברסיטה רק ללימוד בלי תארים ותעודות, ולא יצא מזה כלום. והחרדי לומד בשביל לימוד נטו. אז מה ההשוואה?

אזנים לכותל, בבעיית 200,000 המובטלים והעובדים הזרים כבר סיימו לטפל? והנשים הערביות שלא עובדות ושאר תחלואי המשק. אפשר להציג גם מצגת אחרת, כמה בנקים וחנויות היו נסגרים אם כל החרדים היו מפסיקים לקנות דירות, אוכל, מכוניות וכלי בית. אז אשתו עובדת, וחמיו שולח לו כסף, מה הבעיה כאן?

השינויים המתוכננים במערכת המשפט יוצרים גלי תגובות. הללו מגנים והללו מגבים. ולכולם טענות מטענות שונות. שחלקן נשמעות צודקות.

אם ננסה לסקור את כלל הטענות משני הצדדים נדמה שנוכל להגיע לסיכום דלהלן:

יוזמי תוכנית השינויים ותומכיה אומרים, שלא יתכן במדינה דמוקרטית בה העם, כפי שמתבטא על ידי רוב בבית הנבחרים, אמור לשלוט, שידה של מערכת כלשהי, שלא נבחרה על ידי העם או נציגיו, ותהיה זו מערכת משפט, אלא עלי ידי המערכת עצמה וגורמים המקורבים אליה ולא על ידי העם, תהיה על העליונה בויכוח בינה לבין בית המחוקקים, שנבחר כאמור על ידי העם.

מתנגדי התוכנית אומרים: הרי לא יתכן שהחלטות בית המחוקקים, גם כשהן אינן סבירות ואינן עומדות במבחן ''ערכי הדמוקרטיה'' תתקבלנה ללא בקורת של גוף חיצוני. ולכן יש לאפשר לבית המשפט העליון לבטל חוקים במידה ועל פי הבנתו סותרים את רוח הדמוקרטיה או שאינם עומדים ב''מבחן הסבירות''.

משני הצדדים מביאים דוגמאות קיצוניות כיצד במידה ולא תתקבל דעתם נגיע לקטסטרופה.

בטרם ניגש לדון בשאלה התיאורתית הנ''ל יש להדגיש שבמקרה בו ברור שרוב מוחלט של השופטים מגיע מצד מסוים של המפה הפוליטית וכי החלטות בית המשפט בעבר הוכיחו כי ''מבחן הסבירות'' של שופטיו נגזר מהשקפתם הפוליטית ברור שמדובר במערכת הפגומה מלכתחילה ואין בכוחה למלא תפקיד של מבקר אובייקטיבי. ואם רוב השופטים שייכים לצד אחד של המפה הפוליטית בעוד שהעם נתן את השלטון בידי הצד השני, ברור שיש כאן מאבק בין הדוגלים בשלטון העם (הכנסת) לבין הדוגלים בהשלטת דעת מיעוט על העם בדרך משפטית לא דמוקרטית.

ניקח כדוגמה את נושא לימוד התורה של בני הישיבות לעומת הקריאה לגיוסם לצבא. בית המשפט העליון מעולם לא דן על מעלת לימוד התורה ומעולם לא נמצאו בו שופטים התומכים בהתלהבות בבני הישיבות שתורתם אומנותם בגלל מה שרבנו חיים מוואלאזין אומר בשער ד' פרק י''א, שלימוד התורה מחזיק את העולמות. או בגלל מה שהרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב באגרת תת''י שלמוד התורה של בני הישיבות מגן על העם ''לא פחות ואף יותר מכל החייל הלוחם''. הדיון מתנהל באופן זה שמלכתחילה כל השופטים מסכימים שיש לגייס בני ישיבות אלא שיש לבדוק את הצד הפוליטי שבסוגיא ורק אותו בשעה שהוא למעשה זניח לחלוטין. כי כל שופטי בית המשפט העליון אין להם כל זיקה להערכה נכונה של לימוד התורה כנ''ל. (גם אם חלק מהם מעריך את לימוד התורה במידה זו או אחרת) ממילא איך בית משפט כזה יוכל לדון בסוגיא שידוע מראש שאין הוא מתיחס כלל לטענה העיקרית של לומדי התורה?

וכך בכל נושא ונושא.

ומה הפתרון באמת?

רבי יצחק הוטנר שואל מדוע אין הוראה של ''הוי דומה לו'' בצד הדין והמשפט. כמו שאומרים בצד החסד? מדוע אומרים ''מה הוא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא חנון, אף אתה היה חנון''. ולא אומרים ''מה הוא דן את הרשעים אף אתה''?

אומר הרב הוטנר, כדי שאחד יוכל לדון את חברו הוא צריך להיות מעליו (ובאמת בכל בתי המשפט בעולם השופטים יושבים על במה הוה והנאשם תחתיהם) ואין לך אדם שהוא מעל חברו ולכן אין אפשרות לדון איש את את רעהו. לעומת זאת אין צורך להיות מעל הנזקק כדי לעשות עמו חסד. אדרבא יש להרגיש שוה לשוה כדי לא לפגוע במקבל החסד כמו שנאמר ''וחי אחיך עמך'' (''עם'' מבטא תמיד חבור באותה דרגא). ובית דין יהודי אינו דן מכח עצמו, אלא מכח סמכות שהוענקה לו על ידי הקב''ה בתורתו. וכמו שנאמר ''אלוקים ניצב בעדת א-ל''. כשבית דין יהודי דן על פי תורה הרי הואצלה לו סמכות על ידי בורא עולם והוא חתום על כל החלטה של בית הדין ומחייב את הנוגעים בדבר לציית לה.

גם ההנהגה המדינית של עם ישראל אמורה להיות על ידי בית דין – סנהדרין. המחליטים החלטותיהם על פי תורה ומכח התורה וממילא סמכותם ברורה ואינה עומדת בספק. ואם יבוא שליט מקומי (סנהדרין קטנה או רב קהילה) ויחליט החלטה על פי שיקול דעתו ובניגוד למה שהורנו הקב''ה בתורתו. תפקיד בית הדין הוא להעמידו על טעותו.

ברור אפוא שכאשר המערכת מנוהלת על פי תורה. יש תמיד כח הכרעה והוא מעל דעת בני האדם – דברי האלוקים כפי שהופיעו בתורתו.

אם חלילה קמה חברה שאינה מכירה בסמכותה של תורה לפסוק בכל שאלה המתעוררת. מערכת אלטרנטיבית כזאת נידונה מראש לטלטלות בלתי נמנעות ולסתירות פנימיות חוזרות ונשנות.

המצב הוא ''וי לי אם אומר, ווי לי אם לא אומר'' וי לנו אם ניתן למערכת הבנויה על רוב הנציגים להחליט כראות עיניה לפי הצרכים הפוליטיים העכשוויים קצרי הראות. ווי לנו אם ניתן למערכת המשפט להכות בפטיש היו''ר  כל אימת שהדברים לא ימצאו חן בעיני חבריה כמציאת החן או העדרה לא מוכתב בהכרח על פי שיקולים אובייקטיביים השונים מהותית מאלה של בית המחוקקים.

במילים אחרות כשיש סנהדרין הפועלת על פי דבר ה' הרי סמכות המערכת המבקרת את החלטות הפורומים האנושיים יהיו אשר יהיו, ומקורות רעיונותיה להסכמה או להתנגדות הם אחרים ונעלים מעל אלה שהדריכו את מקבלי ההחלטות בפורומים האנושיים. ואילו בדמוקרטיה המערבית בית המשפט המבקר את החלטות הפרלמנט מונע מאותם שיקולים של הפרלמנט עצמו רק בלי ההסמכה של רוב העם….

מלחמת האיתנים שבין הרשויות אינו מלחמה בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת בלבד. זו מלחמה בין העם לשופטיו!