| באור פרק ט פסוק א "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" משה קרא לאהרן ובניו, כדי לתת להם גדולה. אדם שנדרש לתת גדולה לזולתו, אפילו כאשר מדובר באחיו, קשה לו לעשותה בשלמות גמורה: א. במהירות ללא עיכובים. ב. בבת אחת ולא בהדרגה. ג. בפרסום לפני רבים. באה התורה ואומרת, שמשה שלט על עצמו ועשה את ציווי ה' בשלמות הראויה, באותן שלוש בחינות: "ביום השמיני" - כלומר, מיד ביום השמיני בבוקר, קרא משה לאהרן ובניו במהירות ללא עיכובים. "לאהרן ולבניו" - משה ירד מגדולתו מיד ומינה אותם בבת אחת, ולא מינה אותם בזה אחר זה, שאז היה מצב שאהרן כהן וגם משה, כי עדיין לא מינה את בניו. "ולזקני ישראל" - משה רבנו עשה זאת בפני רבים. כל זה מורה על רצונו השלם של משה רבנו לעשות רצון ה'. פרק ט פסוק ג "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה" צריך להבין, מדוע אומר זאת אהרן לבני ישראל ולא משה? תירוץ ראשון: מכיוון שאהרן אמר להם בחטא העגל להביא זהב, לכן כאן צווה שאהרן יאמר להביא שעיר עזים לכפרה, שתיקון החטא צריך להיות מכוון כנגד החטא, כלומר, כיוון שגרם לחטא על ידי דיבורו, צווה ה' שיגרום לכפרה על ידי דיבורו. תירוץ שני: מאחר שנתמנה אהרן לכהונה, כלומר ה' בחר בו מכולם, לכן אמר משה לאהרן שהוא ידבר אל בני ישראל, כי כל מה שהקב"ה מדבר אל הנביאים, זה רק בשביל עם ישראל, ואם ה' בחר באהרן לשרתו בשביל עם ישראל, אזי ראוי שאהרן ידבר אליהם. פרק ט פסוק ה "ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'" מדוע כתוב "אשר צוה משה", ולא "אשר צוה אהרן", הרי אהרן הוא אשר אמר את הדברים לבני ישראל, כמובא בפסוק ב': "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה"? יש לומר, כי מאחר שאהרן עשה כמו שמשה צווה אותו, וגם אמר את הדברים ששמע מפי משה, לכן כתוב "אשר צוה משה". הסבר נוסף: התורה רוצה לומר שישראל עשו את זה רק משום שמשה צווה אותם לעשות ולא לשום רווח אחר. פרק ט פסוק ז "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולותך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'" מהפסוק נראה שכפרת אהרן נוגעת לא רק לאהרן ולכהנים, אלא גם לעם, והסיבה לכך, כיוון שאהרן חטא בעגל רק בגלל עם ישראל שהאיצו בו לעשות להם עגל, וכל עוד לא מתכפר החטא לאהרן, החטא קיים גם לבני ישראל שבגללם אהרן חטא. רק לאחר שיש כפרה לאהרן, יש כפרה גם לעם ישראל. פרק י פסוק ו "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'" אם בני ישראל יעשו כמו אהרן ובניו ולא יקרעו בגדיהם וכו', ה' יקצוף עליהם, כי הציווי לא לקרוע הוא רק על אהרן ובניו, אבל בני ישראל חייבים להתאבל ולקרוע על שני בני אהרן. כתוב בפסוק "אשר שרף ה'", אמרו חז"ל "כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו", כלומר, אם יבכו את מיתת שני בני אהרן, לא תהיה עוד שרפה, לכן כתוב בלשון עבר "אשר שרף". "ולא תמותו", בא הכתוב לומר, שהצדיקים מגינים על הדור, וכשהם מתים אין מי שיגן על הדור, ולכן אמר ה' "ולא תמותו". | האור החיים כלשונו פרק ט פסוק א דע כי העושה דבר כזה שיתן גדולה הנודעת לו לזולתו, לו יהיה אחיו, כאשר יתחייב לעשותה לא ישלוט בנפשו עשותה בג' שלמיות. הא' שיעשנה במהירות, והב' בצירוף בחינת ההדרגות שישנם בדבר, והג' עשיית הדבר בפרסום לפני רבים, והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם. כנגד המהירות אמר 'ביום השמיני', פירוש בהיות הבוקר טהור לב לא עכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו הכהונה ולא נתעצל. ב' עשה הדבר בצירוף בחינת ההדרגה שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדולה מושכת לאהרן ובניו, ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות, בתחילה יקרא לאהרן ואחרי כן לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן. הג' במצב כל הזקנים דכתיב 'ולזקני ישראל', לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו יתברך וכפה הרגשותיו. פרק ט פסוק ג צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל, ולא משה הרגיל. ואולי כי לצד שאמר להם 'למי זהב התפרקו' וגו', לזה יצו ה' אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רבותינו ז"ל כי החטא יפעיל הגנאי במקומו, והתיקון צריך להיות מכוון כנגדו, והוא אומרו 'תדבר לאמר', פירוש תדבר דיבור שיש בו מעלה וזכות כנגד דיבור שהיה בו השפלה אשר פרע בו את העם. עוד נראה כי לצד שעלה אהרן במעלה הנפלאה הלז, מתוך כל ישראל בו בחר ה', לזה אמר אליו משה שידבר לישראל אמירות רכות, והוא אומרו 'לאמר', וכן תמצא שאמר 'כי היום ה' נראה אליכם', פירוש כל המושג וכל הרצון אינו אלא לצד ישראל, כאומרו 'אליכם' ולא לי, וכדרך שמצינו (תו"כ) שאמר משה לישראל הלא כל זמן שהיו ישראל נזופים לא דיבר ה' עם משה, כי כל המושג אינו אלא לצד מעלת ישראל.
פרק ט פסוק ה
אמר 'אשר צוה משה', יכוין אל אהרן גם כן שלקח את אשר צוהו, ואינו יוצא ממשמעות מעשה ישראל, שהגם שמפי אהרן נאמרו להם הדברים, אהרן עצמו מפי משה אמרם, ואילו אמר הכתוב אשר צוה אהרן, אין במשמע אלא לקיחת ישראל ולא לקיחת אהרן. עוד אולי שנתכוין באומרו 'אשר צוה משה', כי לצד מצות משה לבד עשו הדבר, הגם שלא היתה ההבטחה הרשומה במאמר.
פרק ט פסוק ז
משמע כי כפרת אהרן נוגעת גם לעם, והטעם הוא לצד כי חטא אהרן, ישראל היו לו סיבה לחטוא, שאמרו לו (שמות לב, א) 'קום עשה לנו' וגו', וכל עוד שלא נתכפר אהרן ישנו החטא לעושהו ולמסבב עושהו, ואחר שנתכפר נתכפרו שניהם, לזה אמר לו 'וכפר בעדך ובעד העם'. פרק י פסוק ו 'ראשיכם אל תפרעו וגו' ועל כל העדה' וגו', פירוש אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה זו, אבל על כל העדה יקצוף אם יעשו כן, אלא חייבין לקרוע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין שחייבין לקרוע עליו כל ישראל (מו"ק כב.) ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן, חייבים כל ישראל לקרוע עליהם. ואומרו 'ואחיכם' וגו' יבכו' למצוה, ואם לא בכו אין עליהם קצף כמשפט הקריעה. ודקדק לומר 'אשר שרף ה'', יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שבת קה:) שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו ולא יבכה עוד, והוא מה שרמז באומרו 'אשר שרף וגו'', פירוש אם יבכו השריפה אין להם אלא מה שכבר שרף מקודם, לשלול שלא תהיה שריפה אחרת עוד. עוד ירצה באומרו 'ולא תמותו ועל כל וגו'', פירוש כי באמצעות מיתת הצדיקים מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם הם גדוליהם הצדיקים, ובפרט כהני ה' המכפרים בעד העם. |
