| באור פרק יט פסוק ב "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" מה כוונת מצוה זו של "קדושים תהיו"? התורה באה לצוות במצות עשה על הפרישה מהעריות, מאחר שבפרשה קודמת צוותה על העריות רק באיסור לאו, ולא במצות עשה. טעם נוסף: חז"ל אמרו, "ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה", ולמדו זאת מ"קדושים תהיו", שצוותה התורה במצות עשה להיות קדושים, ומצוה זו הוא מקיים כשהוא פורש מלעשות עבירה שנזדמנה לידו. לפי זה, הכוונה בכתוב "אל כל עדת בני ישראל", שכל איש מישראל אשר קיים מצוה זו קדוש נקרא, ואין זה תלוי בדרגתו כלל. ולפי זה, מובן מדוע כתוב גם "דבר" וגם "ואמרת", מאחר שיש כאן גם דיבור קשה, מצד העונש למי שיעבור על מצות עשה זו, ויש כאן גם מעלה וכבוד למי שישמור ויקראו לו קדוש. לפי זה נבין גם מדוע נאמר "אל כל עדת בני ישראל", מאחר שמעלה זו שייקרא "קדוש" קיימת רק בבני ישראל, ואילו בשאר אומות גם אם יפרשו לא יקבלו את התואר "קדוש". פרק יט פסוק ג "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלקיכם" הסמיך מצוה זו למצות "קדושים תהיו", לומר שמצוה זו היא גדר למצוות עריות. מצינו אצל יוסף שכאשר פיתתה אותו אשת פוטיפר, נזדמנה לו דמות דיוקנו של יעקב אביו והתגבר. ומובא בשם "אנשי אמת", שדיוקן האב מגביר כח הקדושה אצל הבן ומונעו מן העבירה. רומזת התורה, מי שעושה את העבירה, הוא מבזה את כבוד אביו ואמו, לכן הסמיך דיני עריות למצות כבוד אב ואם. פרק יט פסוק ח "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" צריך להבין, מדוע כהן שאוכל קדשים שלא בזמנם עונשו גרוע יותר מכל אחד שאוכל נבילות וטריפות, שאינו חייב כרת על האכילה? יש לומר, כי זה מאותו טעם שישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל, כלומר, ישראל שנכנס לאוהל שיש בו מת ישראל נטמא, ואם המת הוא עכו"ם הוא לא נטמא. הטעם לכך, משום שישראל הינם בבחינת הקדושה, וכשמסתלקת הקדושה - כשאדם מת, יש חסרון רב ואז הטומאה מתקבצת לגוף המת. כן הדבר בקדשים, כיוון שהם נמצאים במעלה שאין למעלה הימנה, כשעובר זמן אכילתם, מסתלקת הקדושה ומיד שורה עליו טומאה גדולה, ולכן דינם חמור יותר מאוכל נבלות וטריפות. פרק יט פסוק יח "לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'" אמרו חז"ל, מה בין נקימה לנטירה, נקמה היא שמחזיר לו בדיוק כמו שעשה לו, ונטירה היא שאומר לו "אני לא אעשה רע כמו שאתה עשית". והנה, בציווי "ואהבת לרעך כמוך" נתנה התורה טעם למצוה זו. אם אתה נוטר, הרי גילית דעתך שטמון בלבך מעשהו הרע. לכן נאמר "אני ה'", לומר, שכל עם ישראל הם עם אחד, והם "חלק ה'", ובאמצעות אחדות הלבבות מתייחד שמו של הקב"ה. והנה, התורה כתבה מצוות אלו לפי סדר: מצוה ראשונה "לא תשנא", מצוה שניה "לא תקום ולא תטור", מצוה שלישית "ואהבת לרעך כמוך". ועוד, דקדקה התורה לומר "אחיך" ו"עמך", לומר, שאין מצוות אלו אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' אסור לאהוב, ואדרבה צריך לשנאותם, כנאמר "הלא משנאיך ה' אשנא". | האור החיים כלשונו
פרק יט פסוק ב
צריך לדעת מה הוא המכוון של מצוה זו, ונראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות, שציוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט.) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב 'קדושים תהיו' במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר 'קדושים תהיו'. והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם ז"ל (ויק"ר כד) גם כן, ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל', לומר כי מצוה זו שמצוה 'קדושים תהיו' היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו. גם בזה יתישב טעם כפל, 'דבר ואמרת', כי יש כאן דיבור קשה בערך העובר שיוסיף עונש עשה, ויש כאן מעלה וכבוד למקיימו שיקרא קדוש, ואולי כי דוקא בני ישראל הוא שישנם בבחינה זו, מה שאין כן אומות העולם, לו יהיה שיפרוש אדם עצמו מבחינת העריות האסורות לו, או אפילו שאינם אסורות, אף על פי כן מושלל הוא מבחינת הקדושה, ולזה אמר 'אל וגו' בני ישראל', ובסמוך יתבאר באופן אחר. פרק יט פסוק ג טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' (בראשית מ"ט כד), כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו'. ושמעתי משם אנשי אמת כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות 'אמו ואביו תיראו', ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש. פרק יט פסוק ח יש לתת טעם למה יהיה חמור עונש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם חיוב כרת, יותר מאוכל נבילה וטרפה ושקצים. דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (יבמות סא.) ישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל, לצד שישראל הם בחינת הקדושה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה, כל הקליפות מתקבצים יחד ובאים עליו, והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנו, כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלקת הקדושה, ושורה עליו טומאה גדולה, אשר כורתת נפש אוכלתה, מה שאין כן בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו', שאין כח בטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות. פרק יט פסוק יח רבותינו ז"ל אמרו (יומא כג.) נקימה הוא שעושה לו כמעשהו הרע, נטירה שלא יאמר לו לא אעשה לך כמעשיך, וכפי זה נתן טעם הכתוב למצוה זו בסמיכות 'ואהבת לרעך כמוך', פירוש כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך, ואם אתה אומר לו כן, הרי גלית דעתך כי טמון היה בלבך מעשהו בלתי הגון לך, ונתן טעם לדבר 'אני ה'', פירוש על דרך אומרם שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, להיות שכל ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא, דכתיב (דברים לב, ט) 'כי חלק ה' עמו'. ונתחכם ה' לצוות בענין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגה, מצוה א' לא תשנא, ב' לא תקום וגו', ג' ואהבת. ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך', לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם, ואדרבה צריך לשנאותם כאומרו (תהלים קלט, כא) 'הלא משנאיך ה' אשנא'. |
