| באור פרק א פסוק א "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" צריך להבין, מדוע לא נכתב "ויקרא ה' אל משה", כי אם היה נכתב כך, לא היה צריך לכתוב לאחר מכן "וידבר ה' אליו"? יש לומר, כי בזה שהתורה כתבה "ויקרא אל משה", ולא הזכירה ה', מלמדת אותנו התורה שלא רק שקריאתו של הקב"ה היא בקול רם, אלא גם משה רבנו שמע את קריאתו של הקב"ה בקול רם, ולמרות כך, רק משה רבנו שמע ולא אדם אחר זולתו. הסבר נוסף: רצה הקב"ה להזכיר שם ה' על הדיבור של מצוה שהוא עצמו מדבר למשה, ולא על הקריאה למשה שזו רק הזמנה לשמוע את דברי ה' ולא דבר ה' עצמו. הסבר נוסף: הקב"ה קרא למשה, כדי שאהרן ובניו והזקנים יבחינו שמשה חביב יותר, לכן היה צורך בקריאה ולא יותר מכך. לפי זה יובן מדוע הוזכר שמו של משה, יכול היה להיות כתוב רק "ויקרא אליו", ונוכל להבין מהמשך פסוקים שמדובר במשה, כמו שמצינו כך בפרשיות אחרות. אולם לפי מה שאמרנו מובן, מאחר שרק בגלל שהקב"ה בא להדגיש את חביבות של משה, לכן הוזכר שמו של משה. פרק א פסוק א "וידבר ה' אליו מאהל מועד" מדוע הוצרך לומר "אליו", הרי ידוע שכאשר ה' דיבר אל משה, רק משה שמע את קולו ולא אדם אחר? יש לומר, כי החידוש הוא שלמרות שהדיבור היה באהל מועד, ונמצאים שם רק כהני ה', בכל זאת רק למשה נשמע הדיבור ולא לאף אחד אחר. פרק א פסוק ט "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" חז"ל אומרים, שגם את הקרניים מקריב. וקשה, מדוע אברהם כאשר העלה עולה בעקדת יצחק, לא הקריב את הקרניים, כפי שאמרו חז"ל שקרני האיל שימשו לשופר. תירוץ ראשון: כי הקרניים יצאו מחוץ למזבח מעצמן, ומובא במשנה שכל מה שיצא מהמזבח מעצמו לא יחזיר למזבח. תירוץ שני: בעקדת יצחק הקרניים נתלשו לפני הזריקה, ויכול היה לעשות מהם שופר, אבל כאן מקריב קרניים רק כאשר הן מחוברות בזמן הזריקה. תירוץ שלישי: בזמן אברהם עדיין לא ניתנה תורה, לכן לא הקריב את הקרניים. למרות שאמרו חז"ל שאברהם קיים את התורה, זה דווקא בדברים שהיה צריך את זכותם לעם ישראל, וכאן העדיף אברהם להשאיר את הקרניים לשופרות. פרק א פסוק יד "ואם מן העוף עולה קרבנו לה'" מדוע בעולת עוף אומרת התורה "קרבנו לה'", ואילו בעולת בקר ועולת צאן לא נאמר "לה'"? יש לומר, כי מכיוון שהתורה התירה בעלי מומים בעולת עוף, היה מקום לומר כי קרבן זה נחות משאר קרבנות, לכן אמרה התורה "קרבנו לה'", לומר, שאין בקרבן זה דרגה פחותה משאר קורבנות. הסבר נוסף: מי שדרכו להביא קרבן עוף הוא עני, ועני מביא את הקרבן בשברון לב, כי הוא בצרה תמידית, וגם משום שהוא מביא קרבן מועט, לכן קרבן זה רצוי יותר ומתקבל לפני ה', כמו שכתוב "ואת דכא ושפל רוח". | האור החיים כלשונו
פרק א פסוק א
צריך לדעת למה לא הזכיר שם הקורא, והגם שהזכירו אחר כך מן הראוי להזכירו בתחילה וממילא מובן כי הוא המדבר כשיאמר ויקרא ה' וגו' וידבר. ואולי שיכוין הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ, והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו, ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאפשר שאותם שרחוקים קצת ואינם בסמוך לו לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה', לזה אמר 'ויקרא אל משה', פירוש כי גם לגבי משה היתה קריאה בקול גדול, ששמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו. עוד נראה טעם שלא הזכיר שמו יתברך בקריאה, שיותר בחר למעלת השם להזכירו בדיבור של מצוה, מעל הקריאה שאין בה אלא הזמנה בעלמא, או דרך כבוד, לפי המדרש. עוד יש לתת טעם כפי המדרש (ויק"ר א) שאמרו שהיו אהרן ובניו והזקנים אומרים אין אנו יודעים איזה מהם חביב לפני המקום, אלא למי שיקרא ה' ומדבר עמו לכך נאמר 'ויקרא אל משה וגו'' [עד כאן]. הנה לפי זה אין מקום להזכיר שמו בקריאה, כי מאמר ויקרא הוא ענין ההבחנה, שהיו מצפים לה גדולי ישראל למי יקרא ה', לזה אין לומר אלא ויקרא אל משה, והבן. ולדרך זה יתיישב מה שיש לדקדק עוד למה הוצרך לומר 'אל משה', ולא הספיק באומרו 'אליו', שחוזר אל משה שהוזכר בסמוך, ודומה לזה תמצא שאמר הכתוב תחילת פרשת 'וירא אליו', ולא הזכיר למי נגלה, וסמך על זכרון אברהם שבפרשה הקודמת, כמו כן היה לו לומר כאן, ובמה שכתבנו לא קשה. פרק א פסוק א טעם שהוצרך לומר אליו, שלא תאמר שלא מנע ה' קולו משמוע לזולת משה אלא בערך ישראל, אבל כשידבר באהל מועד לא ימנע שמיעת הדבור מהמזדמנים שם שהם משרתיו כהני ה', לזה אמר 'אליו מאוהל מועד' שאפילו בגשת משה לאוהל מועד ולא יהיו שם אלא כהני ה', לא היה נשמע הדיבור אלא למשה. פרק א פסוק ט 'את הכל', אמרו ז"ל (תו"כ) לרבות הקרנים והטלפים וכו'. וקשה למה לא הקריב אברהם את השה לעולה בקרניו וגו' והניח קרניו לשופרות, כמאמרם ז"ל (פדר"א לא). ואולי שהקריב הכל ופקע מעל המזבח, כדתנן (זבחים פו.) וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר. או אפשר שנתלש מעליו קודם זריקה, ולא נתרבו הקרנים וכו' להקרבה אלא בעודן מחוברים, אבל נתלשו אפילו עלו לראש המזבח ירדו, דכתיב (דברים יב, כז) 'ועשית עולותיך הבשר וגו'', ומותר בהנאה, וכדרבי זירא שאמר בפרק המזבח מקדש (זבחים שם) נתלש קודם זריקה שרי למעבד מנייהו אפילו קתא דסכיני. או אפשר שעדיין לא נתנה תורה, והגם שאמרו ז"ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, כבר כתבתי בפרשיות אבות שזה היה לרצון, כל שאין הכרח בדבר לאיזו סיבות זכות, כמו שתאמר נישואי תמר ליהודה נישואי שתי אחיות ליעקב וכדומה, וכמו כן קרני איל עמדו לנס בהודעה נבואית (ב"ר נו), ולזה לא קיימו מצות העתידות להקטיר קרניו. פרק א פסוק יד טעם אומרו 'קרבנו לה'', מה שלא אמר כן בעולת בקר וצאן. לפי שמצינו שהכשיר הכתוב בעוף בעלי מומין, כאומרם ז"ל (תו"כ) אין זכרות ותמות בעוף, וכמו שכתבנו בסמוך, אם כן תבא הסברא לומר כי פחות הוא קרבן זה, כי מום בו, ואין זה בגדר קרבן לה', לזה אמר 'קרבנו לה'', כי אין בו שום הדרגה פחותה לצד בחינה זו ואין רושם במומו כל עיקר. עוד ירצה על דרך אומרו (ישעיה נז, טו) 'ואת דכא ושפל רוח', ואמרו ז"ל (סוטה ה.) אני את דכא, ולמאן דאמר אתי דכא, ומהטעם עצמו לא הזכיר שמו יתברך סמוך להזכרת קרבן, אלא בקרבן עוף, כי מי דרכו להביא עוף הוא העני, ומביאו בשברון לב, לצד מה שהוא העני, ולצד מיעוט הקרבן, וקרא עליו 'ואת דכא', מה שאין כן המקריב בקר וצאן שנפשו שמחה עליו בהקרבת דבר הראוי להתכבד, וכיוצא בזה דרשו במנחות (קד:) במה שאמר הכתוב במנחה ונפש, יעויין שם. |
