אור החיים לפרשת תזריע מצורע שווה לכל נפש

באור

פרק יב פסוק א-ב

"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים"

צריך להבין, מדוע כפל הכתוב "לאמר" "לאמר"?

יש לומר, כי עצם המצוה "לאמר" היא לבני ישראל, אך הואיל ועיקר המצוה היא לנשים, לכן נצטווה עוד "לאמר" - לנשים. נמצא אם כן, כי פעם אחת לימד משה את הגברים, ופעם שניה לימדו הגברים את נשותיהם.

הסבר נוסף: המילה "לאמר" מבטאת גדלות ורוממות, כמו "אמיר העץ". והנה, דין זה של טומאה וטהרה שייך רק לבני ישראל ולא לשאר אומות העולם, מאחר שגופם ונפשם טמא. לכן נכתב פעם אחר פעם "לאמר", להורות על גדלותם ומעלתם של בני ישראל שהם שייכים במצוה זו.

פרק יג פסוק ג

"וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו"

טומאת צרעת תלויה בהכרזתו של כהן "טמא"! והסיבה לכך, מאחר שהכהן הוא שמכפר על טומאת צרעת, הוא בעצמו צריך להסכים לטומאה לפני שמכפר.

פרק יג פסוק מו

"כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"

לא הקב"ה בא ומטמא את האדם, אלא בגלל מעשיו הרעים של האדם טמא הוא מעצמו, כמו שכתוב "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו". וכל עוד לא טיהר עצמו מחטאיו, לא תעבור ממנו טומאתו.

האור החיים כלשונו

פרק יב פסוק א-ב

טעם אומרו 'לאמר' פעם ב', ואולי כי להיות שמצוה זו עיקר אזהרתה היא על הנשים, לזה אמר 'לאמר' לנשים שיזהרו בדבר.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספרא בני ישראל בענין זה ואין הגוים בענין זה עד כאן, לזה אמר 'לאמר' לשון אמרות ורוממות, כי ענין זה שהתנה להיות בישראל ולא בעכו"ם הוא לצד המעלה והכבוד אשר ה' האמיר עמו, מה שאין בעכו"ם כי נפשם וגופם טמא.

פרק יג פסוק ג

תלה הכתוב הטומאה בפה כהן, על דרך אומרם ז"ל (שבת קיט:) שני מלאכים מלוים את האדם בליל שבת לביתו וכו', וגם מלאך טוב עונה אמן בעל כרחו וכו'. והנה לצד שהכהן הוא המכפר על ישראל מטומאתם ומתחלואיהם, לזה יצו ה' שיסכים על טומאה זו, שקנתה מקומה באיש ההוא, עד שובו לפני ה', ואז יבער ה' ממנו טומאתו.

פרק יג פסוק מו

'כל ימי', פירוש כל זמן שנגעו בו שהוא עונו כמו כן ישאר בטומאת צרעתו, והוא אומרו 'יטמא', פירוש יעמוד בטומאתו, ואומרו 'טמא הוא', פירוש על דרך אומרו (ירמיה ב, יט) 'תיסרך רעתך', שאין ה' ברוך הוא מטמאו אלא טמא הוא מעצמו לצד פעולתו, ואין ה' עושה לו דבר, וכן הוא אומר (איכה ג, לט) 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו', ודרשו ז"ל (מדרש איכה ג) יעויין שם דבריהם, ועיין מה שכתבתי בפסוק (בראשית ד, ז) 'הלא אם תטיב שאת'.

באור

פרק יד פסוק ב

"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן"

מאחר שכתוב "ביום טהרתו", הייתי חושב שעל ידי שסר הנגע נעשה טהור מעצמו, לכן כתוב "והובא", לומר שצריך שיובא לכהן כדי להטהר.

ופירוש נוסף: מדוע כתוב "והובא" ולא כתוב "ובא", לומר שמחייבים אותו בעל כרחו לבוא אל הכהן, שאין לו רשות להתעכב בטומאתו.

פרק יד פסוק יא

"והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר לפני ה' פתח אהל מועד"

מדוע היה הכתוב צריך לומר גם "הכהן" וגם "המטהר"?

יש לומר, אם היה אומר "הכהן" ולא אומר "המטהר", לא הייתי יודע שהמצוה בכהן שטהרו מן הצרעת, ואם היה אומר "המטהר" ולא אומר "הכהן", הייתי אומר שגם ישראל יכול לעשות כן, שהרי יש דברים בטהרת המצורע שישראל כשר לעשות אותם.

פרק יד פסוק לו

"וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית"

התורה אומרת לפנות את הבית, כדי שלא יטמא שום דבר מהממון של ישראל, זאת הסיבה מדוע צוותה התורה לפנות את הבית לפני שיבוא הכהן.

ומדוע, הרי אין הבית טמא גם לאחר שבא הכהן, עד שיאמר טמא, אם כן, אפשר להוציא את הכלים לאחר ביאת הכהן?

אלא, אם נמתין ולא נוציא את הכלים רק לאחר שיבוא הכהן, לא יהיה זמן להמתין, ונוציא את הכלים בחפזון, ומתוך חופזה נשכח חפצים קטנים, וחסה התורה גם על פכים קטנים של ישראל.

האור החיים כלשונו

פרק יד פסוק ב

הוצרך לומר 'והובא וגו'', לצד שאמר 'ביום טהרתו', חש שיחשוב אדם שהכתוב קראו טהור במה שהוסר נגעו, ואין תנאי בדבר, לזה אמר 'והובא' וגו', פירוש חדא ועוד, 'טהרתו', 'והובא אל וגו''. ורבותינו ז"ל (תו"כ) אמרו שלא ישהה.

וטעם אומרו 'והובא' ולא אמר ובא, ואולי שיחייבוהו בית דין או תקפו כהן לבא, וכמו כן מה שאמר הכתוב (לעיל יג, ט) 'נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן', יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל.

פרק יד פסוק יא

הוצרך לומר 'הכהן המטהר', ולא הספיק באחד מהם, אם היה אומר 'הכהן', ולא היה אומר 'המטהר', לא הייתי יודע שהמצוה בכהן המטהר שטהרו מן הצרעת, לזה אמר 'המטהר', כי מצותו בכהן המטהר מן הצרעת, ואם היה אומר 'המטהר' ולא אמר 'הכהן', לצד שיש בטהרת המצורע דברים הנעשים על ידי ישראל, תבא הסברא לומר שגם הזר יקרא המטהר, שהרי עושה גם כן טהרותיו, תלמוד לומר 'הכהן'.

פרק יד פסוק לו

פירוש, כל אשר בבית לא יטמא אלא יצילו הכל, ואפילו פכים קטנים, כי חס ה' אפילו על ממון הבזוי של ישראל, ובזה נתן טעם הכתוב למה צוה ה' לפנות קודם, הלא אפילו אחר ביאת הכהן ורואה הנגע אין הבית טמא אלא אחר שיצא הכהן ויסגירנו, ומעתה אין צורך להקדים לפנות קודם בא הכהן, ויכולין לפנות אחר שבא הכהן, קודם שיסגיר, לזה אמר 'ולא יטמא כל אשר וגו'', פירוש כי לצד שכשיראה הכהן הנגע שצריך להסגיר אין רשות להתעכב מלהסגיר כל עיקר, ומצד זה ימהרו לפנות, ולצד המהירות ישכחו ממון הבזוי, לזה הקפיד ה' לפנות קודם, שבזה לא יטמא מכל אשר בבית. ורבותינו ז"ל אמרו (תו"כ) שלא חס הקדוש ברוך הוא אלא על כלי חרס כי שאר כלים ובגדים יש להם תקנה במקוה, ולדרכינו הוספנו לפרש שחס הקב"ה אפילו על כלי חרס הקטנים שאין אדם מחשיב אותם.