מעבר לספירת הקולות, צבירת המנדטים והחלוקה בין הגושים - הבחירות ותוצאותיהן יכולות לספק כמה מסקנות חשובות על הציבור בישראל ועל המציאות הפוליטית שבה אנו חיים.
1. הציבור תומך בשלטון החוק. בנימין נתניהו הפך את הבחירות האחרונות לבחירות ישירות לראשות הממשלה - וזו ככל הנראה היתה הטעות הגדולה שלו. הוא דאג לכך ששמו יירשם על פתקי ההצבעה של מפלגתו, ומיקד את הקמפיין של מפלגתו בעצמו, בזמן שיתר חברי הליכוד הועלמו. אזרחי ישראל לא התבקשו להצביע בעד נבחרת - אלא בעד אדם אחד. הם החליטו: רק 45% מהם הצביעו עבור מפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו לראשות הממשלה.
בהתחשב במיקוד של הקמפיין נגד נתניהו בחקירות נגדו ובחשדות לשחיתות, ניתן לומר כי מרבית אזרחי ישראל הצביעו בעד שלטון החוק. הם לא מעוניינים בראש ממשלה המתמודד עם כתבי אישום. ניתן להוסיף אליהם גם לפחות חלק מאותם 45% שהצביעו לגוש הימין - בין אם למפלגות החרדיות או לימינה - שעשו זאת אף שהם רואים את הבעייתיות בכך שנתניהו ימשיך בתפקידו למרות שלל הפרשיות שבמסגרתן הוא נחקר.
קלפי בראש העין
קלפי בראש העיןמגד גוזני
למפה הפוליטית ששורטטה אתמול יש פתרון אחד: ממשלת אחדות שבה לבנימין נתניהו אין חלק. הנציגים הימניים של כחול לבן, אלו שעמדותיהם זהות לעמדות של רשימת ימינה, לא יאפשרו לנתניהו להיכנס לממשלה בעצמו, גם אם לנציגי הליכוד ייקח זמן לעכל זאת. נתניהו יעשה בשבועות הקרובים הכל כדי למנוע את האפשרות הזו. הוא ימקד את מאמציו בדחיית ההכרעה לגבי כתב האישום בענייניו, ובהמשך במניעת הגשתו - אבל כדי שהליכוד יהפוך לשותף לגיטימי לממשלת אחדות, הוא יצטרך להעמיד בראשו אדם שאינו מסובך בפלילים.
2. החשבונאות בבלפור לא נגמרת אף פעם. את הטלפון הראשון הרים נתניהו לנפתלי בנט, יו"ר מפלגת הימין החדש שרצה כחלק מרשימת ימינה. עדיף היה לו להתקשר לאיילת שקד, יו"ר ימינה. במקום להסתבך בדיונים עם הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין בנפרד, מוטב לו לנהל את המשא ומתן הקואליציוני עם ראש אחד של הימין האידאולוגי. אלא שהכרזתה של איילת שקד יום לפני הבחירות על כך שבליכוד דוחים אותה בגלל מניעים אישיים לא רציונליים של ראש הממשלה וסביבתו, הפכה אותה לאישיות מוקצה באותה סביבה. החשבונאות הלא רציונלית הזו נמשכת גם בזמן שנתניהו זקוק לגב בגזרת הציונות הדתית.
3. הנקודה האחרונה חשובה משום שימינה לא נמצאת בכיס של נתניהו. צריך לצפות בהתנהלותו של יועז הנדל מכחול לבן, השייך למפלגת תל"ם של משה (בוגי) יעלון, מול חברי הכנסת של איחוד מפלגות הימין כדי להבין עד כמה גם אחרי שנה בכחול לבן, הוא מהווה בשר מבשרה של הציונות הדתית. בהתחשב בעמדותיהם המדיניות, צבי האוזר, יעלון ואחרים בכחול לבן יכלו למצוא את עצמם בימינה. מה שחיבר אותם לגנץ הוא חוסר הנכונות שלהם לשתף פעולה עם מפלגה שבראשה עומד חשוד בפלילים.
חברי הכנסת צבי האוזר ויועז הנדל
חברי הכנסת צבי האוזר ויועז הנדלאוליבייה פיטוסי
4. הצורך בממשלת אחדות הוא אמיתי - לא סיסמת בחירות. קל לזלזל באמירות הנזרקות על ידי פוליטיקאים במהלך הקמפיין, אבל הצורך בממשלת אחדות, שעליו דיברו חלק מהמפלגות, אינו רק חלק מהקמפיין. הוא מגיע אחרי מערכת בחירות שנמשכה כמעט שנה, ובמהלכה התמקדו הפוליטיקאים במחלוקות הקורעות את ישראל. לא ניתן להגזים בנזק שתסב כעת ממשלה - מכל צד של המתרס הפוליטי - שרק מחצית מהציבור מרגיש שהיא מייצגת אותו. הדבר יכול להשפיע על המשק במגוון דרכים, מנכונות לשלם מסים ועד קיום ההשתתפות האזרחית הנדרשת מהציבור בדמוקרטיה.
מעל הכל, הדבר נדרש להתמודדות עם הסוגיות הכלכליות שמאיימות על ישראל - השתתפות חסרה של החברה החרדית והערבית בשוק העבודה, וקריסה של מערכות ציבוריות חיוניות כמו התחבורה והבריאות. כל אלה בעיות שממשלה שעסוקה בכל העת רק בהשבעת רצונם של שותפים קואליציוניים - לא מסוגלת להתמודד עמן.
5. הציבור לא רואה במערכת המשפט אויב. על כך מעידים 7-6 המנדטים הבודדים שקיבלה ימינה - המזוהה עם קריאת תיגר על בית המשפט העליון. הפוליטיקאים שהרימו את דגל המלחמה בבג"ץ לא תוגמלו על כך בקלפי - לא באפריל ולא השבוע.
6. הציבור גם לא הצביע בעד מלחמת חורמה בוועדים הגדולים. גם כאן, נושאת הדגל בסוגייה זו - ימינה - לא תוגמלה בקלפי. גם הזיהוי שניסה הליכוד לייצר בין כחול לבן לעמדותיו של אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות לשעבר, לא סייע כדי למשוך אליו מצביעים.
7. איש המפתח בצוות המשא ומתן של כחול לבן יהיה שלום שלמה, שבעבר ייעץ לנתניהו ולשקד. שמו אולי לא מוכר למרבית האזרחים שהצביעו למפלגה, אבל שיבוצו בצוות מרמז לאן מועדות פניו של גנץ.
