אחרי כל המחמאות לביצוע המדויק של צה"ל, כדאי בסופו של יום הלחימה הזה להביט על המציאות ביושר, לא דרך התדרוכים החגיגיים של דובר צה"ל והראיונות הנחרצים של שרי הקבינט. ואם נביט עליה ביושר, נגלה תמונה מבהילה.
בשנת 2004 חיסלה ישראל לפנות בוקר את רב המרצחים אחמד יאסין, מייסד החמאס בדרכו למסגד. איתו נהרגו עוד חמישה בלתי מעורבים. זה היה הסיכול הדרמטי ביותר בתולדות עזה. תגובתו של הארגון: שלושה קסאמים לשער הנגב. הוא רצה יותר, אבל זה כל מה שהצליח לירות. הבוקר, לאחר סיכולו של מפקד בדרג בינוני באירגון קטן, נורו מאתיים רקטות ועוד היד נטויה. מדינת ישראל נקלעה לכאוס: הלימודים של חצי מתלמידי ישראל בוטלו, הכלכלה שותקה, מצב חירום הוכרז מבאר שבע ועד רעננה, וכל מה שבתווך. ידידיי, ככה נראית הרתעה. שלהם כלפינו.
איך הגענו ממצב שבו ב-1992 המדינה הזדעזעה מפיגוע סכין שיצא מעזה לשויון הנפש שבו מתקבל יום הקרב הזה? איך מתקבל בשויון נפש מצב שבו צה"ל משגר מסרים "מרגיעים" אך בעצם מבוהלים שלפיהם ישראל איננה חוזרת למדיניות הסיכולים? ולמה בכלל ראש הממשלה צריך להצטדק שהמחוסל היה פצצה מתקתקת, רמיזה ברורה שאלמלא כך לא היה מקום לחסלו על ההרס והמוות שזרע בישראל במשך שנים?
זו השאלה המכריעה, והתשובה אליה, בשתי מילים: אוסלו, וההתנתקות.
שני התהליכים האסוניים האלה באו לעולם בניסיון לרפא את המחלה הכרונית ששמה רצועת עזה. אלה היו שני ניסיונות אומללים לכבות מדורה בדלק מטוסים: פעם אחת המחשבה שחבורת רוצחים מטוניס תיטיב לשמור על בטחוננו יותר מגדוד של צה"ל, ופעם - שפינוי היהודים ירגיע את ארגוני הטרור. בלי נוכחות צבאית קבועה הפכה הרצועה ליצואנית טרור, ואנחנו - ללקוח שבוי וקבוע.
זה היה כישלון נורא. כל מי שטוען עכשיו שארגוני הטרור היו מצטיידים ממילא בארסנל הנוכחי, מתעלם מהעובדה שהנסיגות של 1993 ו-2005 נועדו לשפר את המצב, לא להשאירו כפי שהוא. מיליארדי השקלים והקרע הנורא בעם היו התשלום שנועד להביא שקט, אך הסחורה מעולם לא סופקה. להפך. בואו נחשוב ביושר: האם יש אדם בר דעת אחד שהיה תומך באוסלו או בהתנתקות לו ידע שב-2019 הכיתוב על מסך הטלויזיה יבשר על אזעקות בתל אביב ומצב חירום בירושלים?
כן, האחריות להתמשכות הבעיה מוטלת על שישה ראשי ממשלה ובמיוחד זה הנוכחי, בנימין נתניהו, 13 שנה בתפקיד; על שמונה רמטכ"לים; ועל מספר אינסופי של שרי ביטחון וחברי קבינט שטמנו ראשם בחול הטקטי של עזה במקום לדון בבעיה האסטרטגית. הם אחראים לאי תיקונו של המצב. אבל את הקלקול יצרו ההחלטות האומללות שעליהן שילמו רק הבוקר מיליון תלמידים וחצי מיליון עובדים. ועוד נוסיף לשלם, עד שנכיר בבעיה.
בתמונה: כרזת בחירות של העבודה אחרי פיגוע סכין בבת-ים, 1992.
עמית סגל
נשלח מהאנדרואיד שלי
