קצת רקע: המפגש בין ישראל איכלר ובין טומי לפיד בתוכנית הטלוויזיה פופוליטקה [עוד בשנות ה90] הולידה [בין השאר] את טומי לפיד, זה שהיה מוכר בציבור החרדי כהמן הרשע.
איכלר בכישרונו הצליח להביא את לפיד לקצוות מרחיקות לכת. הגישה הייתה להקצין בתיאור השנאה של החילונים כלפי החרדים, לשלב בדו שיח מילים שמזכירות את השואה ואת האינקוויזיציה, גטו ומחנות, עקירת הדת ואנטישמיות, עד שלפיד שבא להסביר פעולות כאלו ואחרות מצד החילונים, מצא את עצמו בעצם מסביר למה מגיע שואה לחרדים, כי כך כינה איכלר את אותן פעולות.
הגישה הזו של איכלר מאפשרת לראות את כל החיים במדינה במבט אחרף
יש צפיפות באוטובוסים בקווים החרדים כי שונאים אותם [לא חשוב שבקווים חילונים מובהקים יש לא פחות צפיפות].
לחרדים אין גינות
לחרדים אין חופי ים וכו' וכו'
"האיכלרים" רואים בסגר על בני ברק סוג של אנטישמיות ולא חשוב מספרי התחלואה שם שהם ללא כל פרופורציה למקומות אחרים. התאוריה הזו שופכת אור על כל פרשיות הקורנה שבמבט איכלרי ניתן לראות בה שואה דתית ולא מגיפה עולמית.
מנגד יש את הליפידים, כדוגמת רינה מצליח ודומיה, שבכל סיפור מצליחים למצוא את ההקשר הרע של החרדים, והדברים ידועים ואין מקום להאריך.
מה שחשוב הוא שישנם אנשים בציבור החרדי שאינם ''איכלרים'', וכן ישנם בציבור החילוני שאינם ''לפידים'', והם הרוב, הרוב השקט יותר בדרך כלל.
