את העתירה להתיר תפילות במניין כפי שמתירים הפגנות, דחה בג"צ תוך שהוא חומק מן הדיון העקרוני אל ההיבט הכמותי.
היות ומדובר במספר מצומצם הרבה יותר של התקהלויות, נתיר את החירות להפגין אך נאסור את החירות להתפלל. כך פסק הבג"צ.
על כך נאמר - 'הרוצה לשקר ירחיק עדותו'.
הרי כשמדובר בדיני נפשות, דין פרוטה כדין מאה. מדוע אסור לסכן חיי אדם בשביל תפילה אך מותר לעשות זאת בשביל הפגנה?
ברור שמדובר כאן בהעדפה ערכית.
פיקוח נפש דוחה את קדושת התפילה, שעבור בג"צ אינה יותר מפולקלור.
אך קדושת ההפגנה דוחה פיקוח נפש, שעבור הבג"צ מבטאת ערך נעלה (כל עוד לא מפגינים נגדו כמובן...).
אילו היו שופטי בג"צ נבחרים על ידי הציבור באמצעות שלוחיו ועוברים שימוע פומבי בטרם ימונו - כפי שמקובל בצורה כזו או אחרת בכל מדינות החירות וכפי שמראה מצע זהות - אזי הרכב השופטים היה מייצג את ערכי עם ישראל כולו וכשהיו דנים בעתירה הזו, היו מן הסתם אוסרים גם על קיומן של הפגנות.
למה?
כי ביהדות, חיי אדם קודמים לכל, למעט גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה.
ומה לעשות - הפגנות אינן לא זה ולא זה ולא זה.
(ועבדכם הנאמן למוד הפגנות ומחשיבן יותר מכל שופטי בג"צ יחדיו).
שבת שלום.
משה פייגלין
נשלח מהאנדרואיד שלי
