פעם פעם, לפני עידן הקורונה, זכורני שעמדתי בטבור רחוב שלמה המלך בבני ברק, והמתנתי למישהו שהיה אמור לצאת אליי מאחד האולמות. תוך כדי, אני מבחין במשהו שגרם לי להתבלבל בין צחוק לבכי: לפתח האולם הגיע יהודי, אוזניות תחובות לו בתנוכי אוזניו, והוא באמצע ויכוח לוהט עם מאן דהו מעבר לקו. לפתע הוא קטע את הוויכוח ואמר לבן שיחו: "חכה רגע על הקו, אני נכנס לומר לאיציק מזל טוב...", העביר ל'השתק' ופסע לתוך האולם... תוך 23 שניות הוא כבר היה בחוץ, אין ספק כי הבחור זריז. הוא שב לשיחה, ושמעתי אותו משיב לבן שיחו: "אני יודע אם זה בן או בת? הוא שלח לי הזמנה, נו, יש לי ברירה?" - אמר הלה, ונעלם מעיניי. אני מוסיף להמתין, ואז אני רואה את המחותן יוצא, בלוויית מישהו שנראה כמו אביו או חמיו, אל רכב שעל שפת המדרכה, בתוכה יושב יהודי מבוגר שכנראה כבר לא יכול ללכת. הם לוחצים ידיים בחדווה, חיוכים נרחבים מצד לצד, אולם המחותן ממהר - כבר נושפים בעורפו אורחים נוספים, שנכנסו לאולם ולא מצאוהו... בתווך, קבוצה של בחורים מדושני עונג צועדים להם החוצה, צלחות עמוסות טשולנט וקוגל בידיהם, ומתיישבים על הספסל לארוחת ערב שלא מן המניין. אחר כך הם מציתים סיגריה, ומוסיפים לפטפט על דא ועל הא. הואיל וחברי התעכב נכנסתי לחפש אחריו, ושוב ראיתי את אותו מחותן אומלל (תיכף תבינו עד כמה), מתווכח וצועק על מלצר או רב המלצרים, העומד לצד הבר שנראה (סלחו לי על הביטוי), כמו דיר: תערובת של כוסות חד פעמיות מעוכות ברוטב טשולנט מיובש, כששעועית פזורה מכל עבר... - - - כשחברי יצא, לא יכולתי להתאפק, וברחה מפי השאלה: "תגיד לי, למה בנאדם מוכן לעבור את הסיוט הזה?" וחברי, כזורה מלח על הפצעים, הוסיף בעוגמה: "ורק לחשוב, שהוא משלם עשרות אלפי שקלים על התענוג, על הזכות העילאית להפוך את היום העליז בחיים - לסיוט מתמשך..." *** טוב, כמו שני יהודים טובים, התפזרנו בתחושה ש'אין מה לעשות, ככה זה חתונות היום'. כן, כל עם ישראל יוסיף ויוציא עשרות אלפי שקלים שאין לו, יגלגל גמ"חים וישלם ריביות מופקעות, על הזכות להפוך את שמחת חתונת הצאצא לקובץ של רגעים מעוררי חמלה. ואז, הגיעו חתונות הקורונה, השתתפי באחת מהן, וראיתי מחזה שלא ייאמן: מחותן מאושר. ממש ככה. הוא לא מארח אנשים שין לו חפץ בהם, חברים של השווער שכבר מחוברים לאינפוזיה לא באים לבקר, ואפילו החברים מבית הכנסת - אלו שאינם יודעים את שמו הפרטי, גם לא באו. בנוסף לכך, בזמן הריקודים, המחותן - הקשיבו ולא תאמינו - פשוט רקד. רקד. על אמת, עיניי ראו ולא זר, מחותן רוקד בחתונת צאצאיו. איש לא משך לו בכתף, לא היה רב מלצרים להתווכח אתו, וכל מי שהיה בריקודים - כנראה כבר אמר מזל טוב קודם, כי הוא קרוב באמת והופיע לחופה או לסעודה. בקיצור, אני יודע שלא תאמינו לי, אבל תשאלו את כל מי שהשתתף בחתונות כאלו. היו שם מחותנים - בעשרות - שמחים ומאושרים, אבל באמת. לא היו להם דאגות על הראש, גם לא תסריטי אימה על מי שנפגע כי לא הוזמן למעגל הפנימי. הם פשוט רקדו, ושמחו. ואיפה החבר שלי, שהיה מוסיף בקריצה: "ורק לחשוב, שהמחותנים האלה חסכו עשרות אלפי שקלים, והיום השמח בחייהם - היה באמת שמח!" *** יצאתי מבולבל. רגע, אז העולם כולו משוגע? לא יכול להיות! ואז נזכרתי, שלפני כך וכך שנים, התלוויתי לעסקן נודע בדרכו לחתונה שהתקיימה ביום חמישי בערב, באחד ממלונות היוקרה בצפון הרחוק. כפי שהבנתם, מדובר במחותן עשיר, עשיר באמת. הוא הבעלים של אחת הרשתות המצליחות במגזר החרדי, ולכן - כנראה - יש לו אומץ. החתונה התקיימה בליל ששי, במלון. השתתפו בה בני משפחה קרובים, כאלה שנשארים לשבת שבע ברכות. עוד כמה ידידים ומלקקים הוזמנו לאירוע החתונה בלבד, ואם ספרתי נכון - סעדו בסעודת החתונה אולי חמישים גברים. בהמשך, הגיעו שני אוטובוסים מבני ברק, זה פרק 50 בחורים וזה פרק 50 נערות, שרקדו כשעה וחצי ופינו את הזירה. לא, לא היה בר, בכלל. בכלל. בכלל. לא הגיעו חברים מהעבר, שכנים מהדירה הקודמת, ידידים של הסבא. לא, כל אלה לא היו. היו 40 קרובים ידידי אמת, ועוד 10 מלחכי פינכה. זה מי שהיה שם. לאחר חתונת הקורונה בה השתתפתי, החלטתי לאתר את המחותן ההוא, הגביר. לא היה קל להשיג אותו, התחייבתי שאני לא מבקש ממנו ולו פרוטה אחת, רק הסבר מפורט. ואתם יודעים מה הוא אמר לי? "תגיד לי", כך הגביר, "תגיד לי אני פראייר? אני אחתן באמצע בני ברק, ישלח 1500 הזמנות, וכל הלילה הזה אני ירגיש בכף הקלע בין האורחים השונים??? תגיד לי, אני מחתן ילד או עבריין? למה מגיע לי העונש הזה, למה???" אבל - הייתי חייב לשאול, "איך התגברת על הפחד? הרי זה מה שכ-ו-ל-ם עושים?" הוא הצטחק. "כולם עושים, כי אחרת יחשבו שהם מסכנים. אני - איש לא יחשוב שאני מסכן, הרי שילמתי באותו לילה לעוד שלושה חתנים חתונות מבוזבזות כאלה, באולמות וכל הג'יפה הזו. אני יכול להרשות לעצמי חתונה נורמלית!" *** הבנתם? אומרים לעשירים יש מזל, זו עוד הוכחה. כולנו - מגלגלי הגמ"חים, החוסכים פרוטה לפרוטה, מבזבזי הירושות על קוגל עבש וטשולנט מתקרר - כולנו חסרי מזל. אנחנו שורפים את היום השמח בחיינו במו ידינו, ועוד משלמים על זה עשרות אלפי שקלים, רק כדי 'להוכיח' שאנחנו לא מסכנים. אבל העשירים, להם יש מזל. הם לא נדרשים להוכיח. אז הם גם חוסכים את הסיוט, וגם חוסכים את הכסף (או שלא, אבל זה עניין שלהם). ולא יאומן - הם שמחים בנישואי צאצאיהם. בקיצור, פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים. מי שחושב שאחרי שחתונות הקורונה גילו לנו שגם לשמוח בחתונות צאצאים זו אופציה, כבר לא יהיו כאלה שיתרמו את מזומניהם למשרפות המזומנים הפועלים ללא הפסקה באולמות הגדולים - טועה. יהיו גם כאלה, כי כאמור, הפראיירים רק מתחלפים, והם ימשיכו להעמיד את הרגעים המרגשים בחייהם על מצע מזומנים עב כרס, ויציתו גפרור בחיוך מעוות, שורפים את הרגעים המאושרים יחד עם הכסף, מעלים הכל על מוקד 'כ-ו-ל-ם מחתנים ככה היום'. אבל, ובזאת אני בוטח: שיש כאלה שנפקחו להם העיניים, שהבינו שלשמוח באמת זו אפשרות, ושמחותן רוקד לאורך כל הריקודים בלי להיות מופרע ומבולבל זו דרך נעלית, ושעם כל הכבוד - אני מוכן להעניק להרבה אנשים ארוחת ערב, אבל לא להיות עסוק בכך ברגעים המאושרים בחיי. ואלה, טוב, הכסף שיחסכו, בין 30,000-50,000 ש"ח, זה כבר הרווח המשני שלהם...
המשך יבא בעז"ה....
|
