- הילד הזה הוא אני -
האירוניה בעתירה לביטול ההשכלה הגבוהה לחרדים ישבה קרוב מאוד לשופטים ביום שני האחרון. מול הקלדן, במרכזו של אולם ג' של בית המשפט העליון. לאירוניה הזאת יש שם ופנים. קוראים לה אסתי אוחנה. אישה חרדית מהר־נוף, נשואה ואם לחמישה, ומתמחה של השופט עמית ששובצה כמזכירת הדיון בבג"ץ.
לבוגרי מכללות קשה מאוד להגיע להתמחות בבית המשפט העליון, אבל אוחנה התקבלה להתמחות היוקרתית בזכות ולא בחסד. ממוצע הציונים שלה במסלול החרדי של המכללה האקדמית אונו עמד על 99. ממוצעי הציונים של המכללות והאוניברסיטאות כמעט שווים בשנים האחרונות, וממוצע כזה בלימודי משפטים הוא מעל האלפיון העליון. ספק אם מישהו בכלל מגיע אליו בשנים כתיקונם.
עם הנחישות והכישרון שהפגינה, אוחנה תוכל להגיע רחוק מאוד בעולם המשפט. אבל השבוע היא ישבה באולם בפרצוף חתום שהסגיר סערה פנימית. במשך שעות ארוכות שמעה חרפתה מהעותרים. היא יודעת, והם יודעים, שההישגים המרשימים שהשיגה לא היו באים לעולם אלמלא הייתה לה אפשרות להיחלץ ממסלול שייעד אותה ללימודי הוראה בסמינר החרדי בדרך לחיי עוני, וללמוד משפטים במסגרת נפרדת. למה דווקא נפרדת? כי אלה הערכים שלה ושל הקהילה שבה גדלה. אם הייתה לה אפשרות היא הייתה צועקת 'הילד הזה הוא אני'.
ליברלים אמיתיים נותנים מקום לשונה מהם ואינם מכריחים אותו להידמות להם. אבל מגישי העתירה הם לא ליברלים אלא פרוגרסיבים רדיקליים, שרוצים לשטח את העולם כולו למיטת הסדום שלהם.
העותרים הראשיים הם הצמד יופי תירוש וחגי קלעי. אליהם הצטרפו כידידי בית המשפט ארגון הנשים הדתיות "קולך", האגודה לזכויות האזרח והחבורה הקבועה. בואו נדבר קצת על הידידים הטובים של בית המשפט. בדצמבר האחרון הגישו שדולת הנשים, התנועה לזכויות האזרח והמרכז הרפורמי עמדה משותפת המסגירה את המחשבות והרגשות שלהם על הציבור החרדי. הנה כמה פנינים:
"ההפרדה נובעת מתפיסות מפלות ומינניות של גברים חרדים כלפי נשים, שבגללן הם אינם מוכנים ללמוד בצוותא עם נשים" (סעיף 35); "כיוון שהחברה החרדית היא חברה פטריארכלית, בה מעמד הנשים נמוך והן מופלות ומושתקות" (סעיף 37); "מסגרות אלה אינן מהוות אלא הסללה של כלל הנשים החרדיות לתוכניות נפרדות ונחשבות פחות, הן משמרות את אורח החיים הפטריארכלי ומבטיחות שלאחר מכן הנשים תוספנה להיות מוסללות למקומות עבודה מופרדים שבהן תקבלנה שכר נמוך, והשליטה הגברית המתמדת עליהן תימשך" (סעיף 40).
הלאה: "המל"ג נותנת יד למיסודה ולחיזוקה של המערכת הפטריארכלית המפלה ומנצלת אותן, ואף משתפת פעולה עם מערכת זו בהרחבת ההפליה למרחב הציבורי ולנשים שאינן חרדיות – המרצות, הדוקטורנטיות והסטודנטיות המצויות בו. למעשה, שיתוף הפעולה של המוסדות האקדמיים והמל"ג עם הרבנים הוא המאפשר לאחרונים למשטר את הנשים החרדיות לכל אורך לימודיהן ולהבטיח כי יציאתן ללימודים לא תהווה הזדמנות בשבילן לפרוץ את גבולות ייעודן ותפקידן כנשים בקהילה החרדית. רק נשים שתצייתנה לכל אורך הדרך תוכלנה לאחר קבלת התואר להתקבל לעבודה כשרה, בחסות הרבנים, בה יימשכו הפיקוח והניצול" (סעיף 43).
צריך לקרוא לילד בשמו: ארגוני השמאל הרדיקלי לא רוצים שיהיו חרדים בעולם. הקהילה החרדית חיה בתודעה עצמית של מסירות נפש על ערכים החשובים לה, אבל העותרים לא רואים בה קהילה של בני אדם הראויים לכבוד אף שעולם הערכים שלה שונה משלהם. הם רואים בחרדים קהילה מושחתת המושתתת על יסודות של דיכוי וניצול. הם גם לא מאמינים לאישה החרדית המצהירה על רצונה ללמוד בהפרדה, ורואים בכל אחת כזו קורבן ל"דיכוי פטריארכלי" ומי שסובלת מ"תודעה כוזבת". זוהי עמדה אנטי־ליברלית בעליל.
השופטים לא ניסו להתכחש לתכנון התאורה בהיכלי הצדק: עולם הערכים החילוני הוא האור, עולם הערכים החרדי הוא החושך. הערת השופט מלצר חשפה את עומק העיוורון: אנחנו בתקופת קורונה עכשיו והרבה מהקורסים מועברים בזום, אמר. אולי במקום מסלולי לימוד נפרדים אפשר להציע לחרדים ללמוד באקדמיה באמצעות הזום? כשחושבים על זה, בעצם למה לא לרכז אותם מאחורי גדר עם בוטנים ובננות? השופט הנדל הציע הסללה עדינה יותר: אולי כדאי שהחרדים ילמדו באונו ולא באוניברסיטה העברית. יש מוסדות שמתאימה להם הפרדה ויש מוסדות שלא. או במילים אחרות, סבבה להכניס צלם, אבל למה להתעקש בתוך ההיכל?
המשך בקישור
בתמונה: אסתי אוחנה (עומדת) בבית המשפט העליון. צילום: עמית שאבי
@יהודה יפרח בפייסבוק
נשלח מהאנדרואיד שלי
