"לאגום", או מה שטוב לשבדים
מדינת הרווחה השבדית אינה עוד ניסוי בתיאוריה כלכלית, אלא ביטוי מעשי להלך רוח הנובע מן התרבות המקומית, אשר מתפורר עתה לנוכח אתגרי ההגירה. הרהורים ביקורתיים של ישראלית בשבדיה
שבוע לפני שהגענו לשבדיה קיבלנו הודעת דוא"ל מהגן שבננו, אז בן שנתיים, עתיד היה להיכנס אליו בשבוע הבא: לפי ההודעה, כיוון שיש מספר גדול של ילדים בגן השנה – אחד-עשר – ורק שלוש גננות, אנחנו מתבקשים להשתבץ ל"ימי קליטה" אישיים כדי שצוות הגן יוכל לתת יחס פרטני לכל ילד חדש שמגיע לגן. אחד-עשר ילדים, "רק" שלוש גננות. ברוכים הבאים לשבדיה.
הגענו לשליחות בקהילה היהודית בגטבורג, העיר השנייה בגודלה במדינה, שנמצאת בחזית הפרוגרס העולמי ומסומנת פעמים רבות כמגלמת הבטחה מיוחדת במינה. כהגדרתו המצוינת של פרופסור ברט כריסטופרס: "שבדיה היא נער הפוסטר המובהק ל'אלטרנטיבה טובה יותר' בעבור רבים בשמאל הבינלאומי".
כי שבדיה היא, מצד אחד, מקום נהדר לגור בו: החינוך והרפואה בחינם, התחבורה נוחה, מחירי הדירות הם בתחום הסביר למשפחה ממוצעת, רכב אינו נתפס כמותרות, השירות לאזרחים נזקקים מעורר התפעלות, ועל הכול שורה אווירה נינוחה ונימוס מופגן.
כל אלה גורמים ללא מעט אנשים לחשוב שבשבדיה פיצחו את הנוסחה הכלכלית שנדמית כבלתי אפשרית: מיסוי גבוה ומדיניות רווחה נדיבה, בד בבד עם צמיחה כלכלית ואפס גרעון. הנה, אומרים המשתאים: אם רק ניקח יותר מיסים, נגדיל את סל הרווחה ונצמצם את האי-שוויון, נוכל לדאוג לכלל אזרחי המדינה למערכות חינוך ובריאות נאותות, ועוד יישאר לנו עודף להשקיע במיזמים בינלאומיים. הפזילה הזו לצפון אירופה רווחת גם בישראל, ואנחנו שומעים חדשים לבקרים התייחסות למערכת השבדית: לעבודה המאורגנת, לתשלומי ההעברה, למערכות החינוך והבריאות הניתנות חינם – או אפילו לפרלמנט, שאחרי הבחירות הקודמות התקשה בהרכבת קואליציה, אבל הסתדר יופי שלושה חודשים עד שהמפלגות הגיעו להסכם.
אז למה רק מצד אחד?
ראשית, כי על שבדיה – כמו על כל אירופה – עוברים תהליכי עומק המשנים את פניה מן הקצה אל הקצה, ומכריחים אותה גם לשנות מדיניות בכל התחומים שעליהם הייתה גאוותה במשך עשורים.
ושנית, כי שבדיה היא מקום נהדר לגור בו – אם אתה שבדי. הדבר החשוב ביותר בעיניי כשניגשים ללמוד את "המודל הנורדי" ולבחון את היישום שלו במקומות אחרים הוא לא הניתוח הכלכלי או הדיון (החשוב) על תמ"ג, גירעון ומדיניות פיסקלית, אלא הזיקה הבסיסית שמאפשרת לכל אלו להתקיים: הזיקה בין מדיניות לתרבות.
שבדיה מצליחה להיות שבדיה לא בגלל המדיניות הכלכלית שלה, אלא כי התרבות השבדית גורמת למדיניות הכלכלית שלה להיות אפקטיבית, לפחות בינתיים. שבדיה התברכה בסגולות האירופיות המוכרות: סבלנות בתורים, ציות לחוק, תרבות נהיגה וחופש בימי ראשון. אבל מה שהופך את שבדיה למיוחדת, גם בנוף האירופי חובב-החוק-והסדר, הוא סדרה של תפיסות עולם המחלחלות בה לכל מערכות החיים.
מי שקרא את רב-המכר 'לאכול, להתפלל, לאהוב'[1] זוכר אולי את הסצנה שבה גיבורת הספר יושבת בפיצרייה ברומא ומנסה לאפיין את ערי העולם באמצעות מילה אחת. המילה שמאפיינת את ניו-יורק, למשל, היא (כמובן) "להשיג"; המילה שמאפיינת את שטוקהולם, לעומת זאת, היא "להשתלב".[1]
לאבחנה הנהדרת הזו יש מילה בשפת המקור: Lagom.
לאגום זו המילה שאמרו לנו שוב ושוב שהיא "הכי חשובה שתלמדו פה"; היא רבת-פנים ומאפיינת מגוון רחב של מצבים. לאגום, בפשטות, זה "לא הרבה מדי ולא קצת מדי". זה ללכת בעדינות בדרך האמצע, לא להגזים, לא לבלוט, להיות בסדר עם כולם, לא לקחת יותר מכפי חלקך.
להיות לאגום זה לעמוד בבופה ולעשות חישוב זריז – כמה אנשים יש בחדר, כמה אוכל יש בבופה, וכמה ראוי שאני אקח לצלחת; לאגום זה לא להיות עובד השנה, אבל גם לא לתת לבוס שלך סיבה לשקול פיטורים; לאגום זה מזג אוויר קריר-אך-נאה, זו חולצה שיושבת טוב על הגוף, זה מוצרים של איקאה שהם אולי לא הצעקה האחרונה מבחינה עיצובית, אבל הם עושים את העבודה מצוין. לאגום זה להימנע מאור הזרקורים, זה לא לצעוק חזק מדי, זה להישאר חבוקים תמיד עם הקונצנזוס.
לאגום זו תמצית השבדיות, ולחיות בדרך הלאגום זו אמנות.
שבדיה מתגאה בכך שכבר מאות שנים לא היו לה קונפליקטים. המור"קים שלה, סיפורי מורשת הקרב, מסופרים היום בחצי חיוך, כיוון שהחומות הבצורות שבעריה הגדולות נבנו נגד היריבה המיתולוגית, הולנד, שבינתיים ככל הנראה ויתרה על כיבוש שטוקהולם. העובדה שאין לה אויבים כבר תקופה ארוכה מעידה, לדידה, על הצלחת תרבות הלאגום, וב-DNA התרבותי שלה שבדיה רואה את נושא ההימנעות מקונפליקט באופן קיומי. אלא שגם המחירים שצריך לשלם הם מחירים גבוהים, והם צצים דווקא במערכות שהפכו להיות גאוותה של שבדיה: חינוך, רווחה ועבודה.
שיעורים בתושייה
בישראל, מעבר של ילד מהמעון לגן הוא תפנית במצב הכלכלי בבית: עול גדול מוסר מן הצוואר. אך גם את השנים הבאות ילוו התלבטויות כמה לשלם על חינוך פרטי, חוגים, מגמות, שיעורים פרטיים וכן הלאה; ואף הכניסה לאוניברסיטה מלווה בצל כלכלי כבד. סטודנטים רבים יזגזגו בלי סוף בין לימודים לעבודה.
בשבדיה יש חינוך חינם באמת. מגיל שנה וחצי – סוף חופשת הלידה – ועד לסיום התואר, הוריו של תלמיד שבדי לא יוציאו כתר (קרונה) אחד על מערכת החינוך, אלא אם יפנו למסלול חצי-פרטי שבו יש תשלומי הורים מצחיקים במושגים ישראליים. כשיגיע לאוניברסיטה, הסטודנט השבדי לא רק שלא ישלם על התואר אלא גם ייהנה מקצבת מחיה חודשית בגובה של עד 10,000 קרונות – כ-4,000 שקלים.
כדי לסבר את האוזן, הנה הנתון הפרטי שלנו: אנחנו משלמים על שנה שלמה בגן מונטסורי, שבו הילד שלנו שוהה עם עוד עשרה ילדים לכל היותר, פחות ממה ששילמנו על חודש אחד במעון בישראל; ואי-אפשר בכלל להשוות את איכות המבנה, המתקנים, כוח האדם והכשרת הצוות. יש תירוצים פוטנציאליים: לא כל הגנים בהכרח טובים כל כך; בשבדיה יש הרבה פחות ילדים מאשר בישראל; הצוות בשבדיה זוכה להכשרה מקיפה הרבה יותר וגם למשכורת גבוהה יותר מאשר זה שבישראל. כל זה לא משנה את השורה התחתונה, שהורים צעירים שולחים את הילדים שלהם לגן ברמה של גן פרטי יקר ויוקרתי בארץ, ונשארים בסוף החודש עם הרבה יותר כסף בכיס.
בהמשך המאמר אדון בהרחבה בערכי היסוד שמאפשרים למערכת הזו לפעול כל כך טוב. צריך לשאול מאיפה כל הכסף הזה מגיע, מי ערב לכך שהוא לא מנוצל לרעה ומה קורה מתחת לפני השטח. אבל עוד לפני שניגשים לשאלות העקרוניות יש לבחון ברצינות את המשמעות של השיטה השבדית לגבי התלמידים והחברה בכללותה, במיוחד לאור ההתעניינות המיוחדת של הישראלים במערכת החינוך השבדית.
ההבדלים זועקים לעין: תלמיד ישראלי שלא התאמץ כמו שצריך בתיכון, ייכשל בבגרויות. אם הוא ירצה להתקדם ולרכוש השכלה הוא יצטרך להשלים בגרויות בשלב מאוחר יותר, בתהליך מתסכל ויקר. אם גם אז הציונים שלו לא יספיקו, הוא יצטרך לגשת למכינה אקדמית, לשפר את הציון שלו במבחן הפסיכומטרי, ואז סוף סוף יוכל להתחיל ללמוד לתואר. או כמו שאמרו חכמינו: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שהלך לים במקום ללמוד לבגרות ימצא את עצמו חוזר מדרום אמריקה ומשנן מחדש את משפט פיתגורס.
בשבדיה, תלמיד בבית הספר היסודי שלא קיבל ציונים מספיק גבוהים כדי "לעלות כיתה" לתיכון, יקבל מהמדינה שיעורי תגבור על חשבונה עד שיצליח. בתיכון, הוא צריך לעמוד בכללי המערכת ולצבור "נקודות" שיקנו לו את הזכות לסיים תיכון (החישוב הוא בערך נקודה ליום בעבור שלוש שנות לימודים). מה עם מי שנעדר מהלימודים, הבריז, ולא סיים? הוא יוכל להשלים שעות וקורסים שוב ושוב, עד שהתעודה המיוחלת תהיה בידו. אין זה נוער בסיכון או נוער נושר – הרי מערכת שדואגת למקרי הקצה ראויה בסך הכול לשבח – אלא נוער רגיל לחלוטין, שמעדיף לבלות עם חברים או לשחק במחשב וגם יכול לבחור באלה, כיוון שלמעשה, אין שום מחיר ממשי שייאלץ לשלם.
מי שאחרי כל זה לא מתקבל לאוניברסיטה יוכל להשלים בגרויות, על חשבון המדינה כמובן, כדי שהוא יוכל אחר כך ללמוד תואר (על חשבון המדינה) וליהנות מהקצבה. ואם הוא לא ילך לאוניברסיטה? מדינת שבדיה מעמידה לרשותו מגוון קורסים מקצועיים, חינם, בתוספת מלגת מחיה ואפילו אפשרות להלוואה בתנאים טובים. בקיצור, "רשת הביטחון" היא הרבה יותר מרשת שנועדה לתפוס את החלשים; היא שמיכה מרופדת שנעים לשקוע בה ומבאס לצאת ממנה בבוקר.
מה רע בשמיכה מרופדת? שיש לה השלכות.
אחרי כמעט 20 שנה של יניקה מהמערכת החינמית, מגיע זמנם של הבוגרים להשתלב במערכת ולתת בחזרה – בעבודה ובמיסים. אלא שמשהו משתבש בדרך: בעשור האחרון שבדיה חווה נשירה ניכרת של עובדים משוק העבודה, על רקע מה שמכונה פה "תשישות מנטלית" (burnout באנגלית). צעירים רבים, אך לא רק צעירים, יוצאים לחודשי הבראה ארוכים, לפעמים לפרק זמן של יותר משנה. כדי לסבר את האוזן – מנתוני הביטוח הלאומי השבדי עולה שבשנת 2017, אצל כמחצית מתוך 100,000 העובדים שהיו בחופשת מחלה מתמשכת המחלה היא תשישות מנטלית.[2] התשישות המדוברת, utmattningssyndrom ("תסמונת העייפות"), מתוארת כמצב מתמשך של מתח ושחיקה, של "החיים הם יותר מדי בשבילי". צעירים מתארים את התפרצות התסמינים כתוצאה של הצטברות לחץ ומתח בשל ההתמודדויות הבלתי פוסקות בעבודה.[3]
נוירולוגית בכירה סיפרה לנו שכמחצית משעות קבלת הקהל שלה במרפאה מתמלאות על ידי צעירים שמגיעים לקבל אבחון רשמי לאותה תשישות. צעיר שאנחנו מכירים, חכם ומוכשר, סיפר לנו לא מזמן שהוא "התקדם מאוד" בתהליך שהוא עובר מאז יצא לחופשת המחלה לפני כמעט שמונה חודשים, כיוון שבפעם הראשונה הוא הלך לראיון עבודה. "הריאיון היה טוב", הוא אמר, "אבל הבהיר לי כמה אני לא שם עדיין, וצריך עוד זמן להיות בבית בשקט לפני שאני חוזר למרוץ".
המשמעות של מכת-המדינה הזו היא כפולה. ראשית, לצעירים, המשמעות היא שהם הולכים לבלות פרק זמן קריטי מחוץ לשוק העבודה, ובמקום לצבור ניסיון (גם מהתמודדות עם לחצים וכישלונות) ולהתקדם, הם יצטרכו להסביר בראיונות עבודה בעוד חצי שנה או שנה או שלוש שנים – למה הם לא היו מועסקים לפרק זמן כל כך ארוך, ולמה הם חושבים שיכולת ההתמודדות שלהם תשתנה בעבודה הבאה.
ושנית, המשמעות מבחינת המדינה. רשת הביטחון, שהעבירה את תלמידי שבדיה בהצלחה את מערכת החינוך, מוצאת את עצמה נדרשת גם בשלב שבו התלמידים-לשעבר אמורים כבר להפוך לאזרחים יצרנים ולהזין בחזרה את המערכת. צעירי שבדיה לא מוצאים בעצמם את היכולת לעשות מה שנדרש כדי לתת לה בחזרה ולאפשר לה להמשיך להניע את גלגליה. אפשר לראות לאורך השנים האחרונות ששבדיה הקשיחה את התנאים לקבלת דמי חופשת המחלה בגין תשישות מנטלית, מן הסתם בניסיון לבלום את אלו שלא לגמרי זקוקים לה; חברה סיפרה לי שאף על פי שהיא צריכה להראות לביטוח הלאומי אישור עדכני מרופא מדי כמה שבועות, מי שיקבע בסופו של דבר אם היא חולה, וממילא יכריע באשר לקצבה שהיא תקבל, הוא נציג הביטוח הלאומי, שלא מחויב לקבל את חוות הדעת הרפואית.
כיצד ניתן להסביר את העובדה שבמדינה המקדשת את האיזון בין עבודה לפנאי (למשל, רק אחוז אחד מהעובדים בשבדיה עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע),[4] שיש בה חוקי עבודה נדיבים מאוד כלפי העובד ורשת ביטחון חזקה – יש עלייה דרמטית כל-כך בשיעור האזרחים המרגישים ששוק העבודה גובה מהם מחיר כבד מדי? המאמרים והמחקרים (המועטים) בנושא מציעים כמה תשובות, ועולה על כולן הטענה שהלחץ שנותן את אותותיו באנשי שבדיה כלל אינו קשור לשוק העבודה אלא דווקא למערכת הציפיות החברתית. אומנות ה"לאגום" דורשת מכל אחד ואחת להימצא בדיוק בקונצנזוס ולא לחרוג ממנו, ולו במעט. דעות פוליטיות, למשל, אסורות במרחב הציבורי. לא בחוק, כמובן, אלא כמוסכמה. "אם תביע דעה פוליטית במשרד, אתה יכול לשכוח מההעלאה הבאה", אמר לנו חבר, פסיכולוג קליני. "זה לא יהיה רשמי, אבל אתה פשוט תסומן כ'עושה צרות', כ'פרובוקטור', ומהר מאוד תידחק החוצה". עם כל האהבה ל"רב-תרבותיות", השבדים אוהבים את שוק הדעות שלהם אחיד ומתואם.
למרבה ההפתעה, מגמה זו אינה יוצרת חמימות קהילתית אלא להפך: אותו חבר פוגש במרפאתו פעמים רבות משפחות שהתפרקו סביב אי-הסכמה כלשהי, לפעמים פעוטה. "אנשים לא מסוגלים לדמיין שאפשר לחיות יחד גם עם דעות סותרות", הוא מסַפר. "יכול להיות שהייתה איזו אי-הסכמה לפני שנים שהעילה שלה כבר מזמן לא רלוונטית, אבל הקרע המשפחתי נוצר. בתפיסה השבדית המדינה מחליפה את המשפחה כרשת ביטחון ומוקד תמיכה, ויחד עם עליית האינדיווידואליזם יותר ויותר אנשים, במיוחד צעירים, מוצאים את עצמם לבד. הלבד הזה הוא סיבה מרכזית לכך שאנשים רבים כל כך נכנעים לנוכח ההתמודדויות האישיות שלהם, ונושרים ממרוץ החיים".
הדברים הללו מעוררי מחשבה, אך נדמה לי שמתבקש להצביע על שני גורמים אחרים שכנראה משפיעים מאוד על התפשטות "תסמונת העייפות".
ראשית, זה ממומן. מי שיוצא לחופשת מחלה זכאי לקבל עד 80 אחוז מגובה המשכורת שלו, ואנשים רבים שאכן חשים מתח ולחץ מתפתים לנוחות ולביטחון שבחופשת מחלה. התפר הוא דק: יש אנשים שהגיעו למצבי קצה נפשיים או מנטליים כתוצאה מאותם לחצים, ומדינת הרווחה השבדית מעוניינת לתמוך בהם עד שיחזרו לאיתנם; אבל מתוך כל האנשים שפגשתי שהיו בחופשת מחלה, הם היו מיעוט. על שאר האנשים בהחלט אפשר לומר שהם לא במיטבם, אבל גם – נחזור למשל מלמעלה – קשה להם לצאת מתחת לשמיכה. בחוץ קר, דורש ומלחיץ, ובפנים נעים. אלה אנשים שבוודאי ראויים לאמפתיה ולתמיכה ממעגל החברים שלהם, אבל לא בטוח שמדינת שבדיה מעוניינת לממן את הבחירה שלהם לקחת חופש; אך כל עוד שבדיה ממשיכה לאפשר את ההישארות הזו "מתחת לשמיכה", אין סיבה שהמצב ישתנה.[5]
שנית, קשה שלא לראות את הצעירים שמגיעים לשוק העבודה כתוצר של שנים ארוכות של חינוך שבדי. החינוך השבדי זוכה בצדק לשבחים בכל העולם, אך יש יכולת אחת בסיסית שהוא איננו מקנה לחניכיו: היכולת להתמודד. יש הרבה תלמידים רציניים בשבדיה, אבל הם – וחבריהם הרציניים פחות – יודעים שגם אם הם לא ישקיעו ולא יתאמצו, המערכת תושיט להם עוד ועוד חבלי הצלה, עד שהם יסיימו עם תעודה ביד. כשהתלמידים האלה מגיעים לשוק העבודה, הם צריכים להתמודד בפעם הראשונה עם מציאות שבה יש דרישות ואין הזדמנות שנייה: יש דד-ליין, יש ציפיות וצריך להראות תוצאות.
במדינות מערביות רבות מקובל להתלונן על הלחץ הרב המושת על תלמידי תיכון, שלא לומר על סטודנטים – ואין ספק שבמקרים מסוימים התלונות מוצדקות לחלוטין; אך לעומת זה, כשתלמיד אינו מתנסה לאורך כל שנותיו במערכת החינוך בתוצאות הממשיות שיש למאמץ או לחוסר מאמץ, הצלחה או כישלון – הפעם הראשונה שהוא יפגוש בתוצרי התנהגותו תהיה בשוק העבודה, וזה יהיה מפגש מטלטל מאוד.
חבר ישראלי שחי כאן יותר מעשרים שנה ומנהל תוכניות הכשרה למבוגרים סיפר לי שפעם ביקש מאחד התלמידים בקורס להכין מצגת בנושא מסוים ולדבר עליו בפני הכיתה. להפתעתו הוא גילה שהמטלה הזו מעוררת בתלמיד הממוצע אי-נוחות רבה; מערכת החינוך השבדית מלמדת את החניך לא להתבלט ולא לחשוב שהוא טוב יותר מאחרים, וממילא אינה מקנה כישורים המאפשרים לו לעמוד באור הזרקורים מבלי להסתנוור – לטוב ולרע. השבדי הממוצע לא ירגיש בנוח להפגין ביטחון עצמי מוצק (גם אם איננו, באופן אישי, נעדר ביטחון) כיוון שבמפגן כזה טמון רמז של התנשאות ושלילת האחר – חטאים חמורים מאוד במרקם התרבותי המקומי. קברניטי מערכת החינוך מוטרדים מאוד מהתופעה הזו, והם הוסיפו בשנה האחרונה שיעור ייחודי לסילבוס: "שיעור יזמות" (Entreprenörskaps lärande). זה אולי לא יצליח למזער את מספר הנופלים אלי-רשת-ביטחון, אבל בשבדיה מקווים שלפחות את שאר בוגרי מערכת החינוך זה יצליח קצת לקדם מעבר ל"לאגום" המוכר והנוח.
"אין בשבדית המילה 'תושייה'", מסכם החבר; "האתוס הישראלי מיוסד על זה שהצלחנו לשרוד מן השואה, מן העלייה, מן המעברות, והללויה – התגברנו. פה זה פשוט לא. מי שיתאמץ מאוד יכול להצליח. אבל העניין הוא שאם אתה לא מתאמץ בכלל – לא קרה כלום. אלה שיתאמצו ויצליחו, יגלו מהר מאוד שבעולם של הסכמי שכר קיבוציים, השכר שלהם לא בשמיים. אלו שלא מתאמצים – יקבלו עוד הזדמנות ועוד הזדמנות, תמיד על חשבון המדינה, עד שיעברו לשלב הבא".
ההתפוררות
מהגר איראני הגיע לדלפק בחנות נעליים כשבידיו זוג נעליים שקנה לפני שלוש שנים, והקבלה מהקנייה. "הן נקרעו", הוא טען, וביקש מהמוכרת 70% החזר כפי שמגיע לו בחוק.
המוכרת התנצלה בכל פה ואמרה שלפי החוק, כעבור שלוש שנים מגיעים לו רק 40% החזר.
הלקוח התעקש, ביקש לדבר עם הבוס, גיגל את החוק להגנת הצרכן, והמוכרת – קצת מבוהלת – בשלהּ: "סליחה, אדוני, אני לא יכולה לתת לך יותר מ-40% החזר".
האיראני נסוג מעט, חשב, ואז שאל אותה: "טוב, אולי 60%?"
את הסיפור הזה סיפר לי תושב מקומי, שבמקרה עמד מאחורי אותו לקוח איראני בתור לקופה. הסיפור המשעשע תופס במדויק את המבוכה של תרבות החוק והסדר לנוכח תרבות הבזאר של המזרח התיכון.
אבל הסיפור הזה מייצג עוד דבר, עמוק הרבה יותר: האמון שנסדק. החוק השבדי אולי נשמר עדיין, אבל עוד ועוד אנשים כבר לא רואים בו ערובה לקיומה של חברה הוגנת, אלא פתח לניצול ולמירוב רווחים אישיים. תמיד קל להסתכל על פערי התרבות של המהגרים מהמזרח התיכון, אבל המוני הצעירים הצובאים על הקצבאות מייצגים יותר מכל את מה שהשתנה בשבדיה, ובעיקר את הכרסום במה שנהוג לכנות "ערכים שבדיים".
השאלה "מהם ערכים שבדיים?" היא השאלה הכי מעוררת-מחלוקת בשבדיה היום, כך שזה לא כל-כך שבדי לדבר על זה… אבל אם תגגלו את זה (בשבדית, כמובן: svenska värden) תגלו שיש מילים החוזרות על עצמן שוב ושוב: קונצנזוס, יושרה, אחריות, שוויון; ואם תעיינו במצעים של המפלגות השונות, תגלו שוב: שוויון, אחריות, שותפות וכן הלאה.[6] העניין השבדי בערכים המשותפים מתבטא בתרבות חזקה של גיבוש "ערכי ליבה" (Värdegrund) בכל ארגון וחברה – מגופים ממשלתיים ועד חברות מסחריות.[7]
אלא שאותם ערכים שבדיים, גם אם מורידים מהם את הממד הרומנטי שנהוג להוסיף להם ממרחק הזמן, נשענו על כמה סוגים של הומוגניות. אותה הומוגניות, על כל היבטיה, כנראה טולטלה לבלי שוב.
עד לגלי ההגירה המסיביים של העשור האחרון, המיעוטים בשבדיה היו קטנים ובלתי מורגשים. המדינה מכירה בחמש קבוצות כמיעוט רשמי: שלושה שבטים "ילידים" מהצפון הרחוק והקר, שגרים באזורים משלהם; השבדים-הפינים – לא בדיוק קבוצה בולטת במרחב; והיהודים – הידועים במוטיבציה הגבוהה שלהם להשתלב במדינות ובהזדהות שלהם כאזרחי המדינה. פרט משעשע, אגב, הוא שהיידיש נחשבת בשבדיה לשפה רשמית מוגנת, וכל פעילות הקשורה ליידיש זוכה למימון ממשלתי נדיב. עם השנים הגיעו לשבדיה מיעוטים נוספים, כגון גל גדול של מהגרים איראנים שברחו אחרי המהפכה, אבל זו הייתה "הגירת משכילים". במבט על, ניתן להגיד שעד לגלי ההגירה האחרונים הקבוצות שהגיעו ביקשו להשתלב. הן למדו את השפה, השתלבו בתרבות ובשוק העבודה, ולילדים שלהם יש אולי שיער שחור אבל הם שבדים לכל דבר ועניין.
כישראלים, שההטרוגניות היא חלק מובן מאליו בנוף חיינו, קשה לנו להבין באמת את המושג הומוגניות כפי שהוא נחווה כאן בשבדיה. אצלנו, בארץ קיבוץ הגלויות, יש הבדלים מובהקים בין מגזר למגזר (ובין עדה לעדה) בשורה ארוכה של היבטים, החל בתפיסת גיל הנישואין הרצוי ועד לרמת הציות לחוק. לעומת זאת, שבדיה לא הכירה עד לאחרונה מציאות שבה, למשל, יש קבוצות אוכלוסייה נרחבות עם הרבה ילדים והכנסה נמוכה. לא היו אצלה ויכוחים מרים על תכני הלימודים בבית הספר, ורק לאחרונה היא נאלצת לאכוף בתקיפות חוקים נגד הום-סקולינג; עד היום היה ברור שגם ילד שלמד בבית, לומד באופן שלא ימנע ממנו להשתלב כאזרח שבדי מועיל עם סיום לימודיו. יש, כמובן, מחלוקות חברתיות ופוליטיות, אבל הן מתקיימות בשוליה של הסכמה רחבה לגבי הדרך שבה שבדיה צריכה להתנהל והדרך שבה אזרח צריך להתנהג. אם במדינת ישראל נסיעה במונית היא טריגר לוויכוח פוליטי קולני, הרי בשבדיה נסיעה באובּר היא מתכון לשיחה מנומנמת שבסופה המסקנה ששבדיה נהדרת ("אם כי בהחלט יש לה מה ללמוד מאחרים") ושחשוב להיות פתוח.
חברה טובה מפה החליטה, עם לידת בתה הבכורה, להיות אֵם במשרה מלאה. מאז נולדו לה עוד שני ילדים (כלומר, היא הפכה, במושגים מקומיים, למשפחה ברוכת ילדים), והיא מרגישה שהבחירה להיות בבית היא הדבר הנכון. בן הזוג שלה עובד בעבודה מכניסה המחזיקה אותם יפה מבחינה כלכלית. במושגים של אישה ישראלית – זה חלום. במושגים שבדיים, זו עילה להרמת גבה. פעם אחר פעם, מספרת החברה, אנשים מנסים להתעניין "במה היא חולה", כלומר מה הסיבה האובייקטיבית והמוצדקת לכך שהיא לא עובדת ומשלמת מיסים כמו כולם. העובדה שאישה "כשירה לעבודה" מוצאת את עצמה בעמדה שהיא צריכה להסביר את עצמה היא האינדיקציה לאותה הומוגניות תפיסתית, ולאותו דבק שמאפשר למדינת הרווחה לפעול: ברור לכולם שכולם שותפים. כלומר – ברור שיש טרמפיסטים, ברור שיש נצלנים, אבל אלו הקצוות; המיינסטרים בכללותו מגויס לשמר את האתוס השבדי.
איש אמיד מאוד מהקהילה היהודית סיפר לנו בהשתאות על הטיפול שאימו המבוגרת זוכה לו: ביקורי בית יומיים, עזרה במקלחת, עזרה בארוחות וטלפון יומי לילדים עם עדכון באשר למצבה הבריאותי. העובדה שכל אזרח מבוגר זוכה לטיפול הזה, בלי קשר למעמדו הכלכלי, היא גאווה אמיתית לבני המקום. בעיני רובם, העובדה שהמיסים שלהם אחראיים להעלאת רמת החיים הכללית בשבדיה היא ההצדקה למדיניות הרווחה – ותעיד ההצבעה העקבית למפלגת השלטון המיתולוגית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שגם לאחר ה"מפלה" בבחירות בשנה שעברה עוד מחזיקה בשליש כמעט מהמושבים בבית הנבחרים.
אבל המפלה הפוליטית, האיטית אך העקבית, גם מספרת את הסיפור של נגיסה בקונצנזוס השבדי, וחוסר הביטחון של אזרחים רבים בכך שהערכים השבדיים עוד רלוונטיים למציאות המתחדשת. לפני עשרים שנה, אומרים בני הדור המבוגר, קצבה הייתה כמעט קללה. היה ברור שמי שאינו חולה פיזית ומנוע מלעבוד לא נוגע בקופה הציבורית. זה לא אומר שכל אחד בהכרח "עבד כפי יכולתו", אבל היה ברור שהישענות בלתי-מוצדקת על סל הרווחה היא לא פחות מביזיון.
די אם נחזור, שוב, לכל אותם צעירים שמודים בלי בעיה שהם "צריכים עוד זמן בבית" כדי שנבין עד כמה השבדים עצמם, גם בלי סוגיית ההגירה, התרחקו מעמדות המוצא. אותו דור מבוגר היה סוציאל-דמוקרטי אדוק. היום בני הדור הזה זולגים אל עבר הימין – כי דווקא הימין השמרן הוא זה שמבטיח להחזיר למרכז את "הערכים השבדיים". המפלגה השמרנית (או בשמה המקומי, "המפלגה המתונה"), למשל, השנייה בגודלה אחרי מפלגת השלטון והבולטת באופוזיציה, פותחת את המצע שלה כך: "האמנה החברתית השבדית מבוססת על העובדה שמכל מי שחי כאן מצופה לתרום לטובת הכלל… אבל האמנה החברתית נסדקת. מיסוד מחדש של האמנה החברתית מחייב שיותר אנשים יצטרפו ויתרמו לרווחה החברתית באמצעות עבודה ומאמץ".
סליחה ששאלנו
ההגירה העצומה מהמזרח התיכון רק מעצימה – ומסבכת, כמובן – משבר שכבר קיים. הסיפור החינני על המהגר האיראני המנסה להתמקח בחנות בגדים מעיד שלא רק שהדור הנוכחי של שבדים "מקוריים" התרחק מערכי היסוד של מדינת הרווחה, אלא שהגל הגדול של אזרחים חדשים כלל אינו מתכוון להפנים את הערכים הללו.
אי אפשר היום להתייחס ברצינות לנושא ההגירה באירופה בלי לצטט מתוך ספרו המטלטל של דגלס מאריי, 'המוות המוזר של אירופה' (שראה אור בעברית בספריית שיבולת בשנה שעברה). כשהתחלתי את הקריאה חשבתי לעצמי בגלגול עיניים ש"הנה עוד אינטלקטואל שמרן שמתנגד להגירה"; אבל מאריי מתאר את שלבי קריסתה של מדיניות ההגירה האירופאית ביד אמן ובבהירות מבהילה, באופן שאינו משאיר את הקורא אדיש.
"האירופים היום", כותב מאריי, "מצפים מעצמם לשאת בנטל אשמה היסטורית מסוימת על המלחמה והשואה, ועליהם נוסף מגוון אחר של חטאים קודמים. עם אלו אפשר למנות במיוחד את האשמה על הקולוניאליזם והגזענות".[8]
במובן הזה שבדיה מוצאת את עצמה, מצד אחד, באותה סירה עם שאר מדינות אירופה המערבית: משותקת בגלל החשש להיקרא גזענית או לתפוס את הצד הלא-נכון של ההיסטוריה. אבל, מצד שני, לשבדיה יש גם מאפיינים ייחודיים שהופכים את נושא ההגירה למורכב כל כך, והתסביכים ההיסטוריים שלה שונים מעט מאלו של שאר מדינות אירופה.
ביום שפלש הצבא הנאצי לפולין ופרצה מלחמת עולם מיהר ראש הממשלה השבדי פר הנסון להכריז כי שבדיה היא "ידידתן של כל האומות, קשורה בחוזקה לשכנותיה ואיננה רואה באיש אויב. אין מקום במחשבות של אנשינו לתוקפנות כלפי כל מדינה אחרת… אנו נחושים להותיר את ארצנו מחוץ לקונפליקטים שעלולים להתפרץ בקרב אחרים".
במילים אחרות, זוהי תרבות ה"לאגום" בתרגום למדיניות חוץ וביטחון. השבדים מעוניינים להיות בקונצנזוס ולא להעלות את חמתו של איש. הם מוכנים להתגמש כדי לא לאכזב אף אחד מהצדדים הנוגעים בעניין, גם אם אחד מהם הוא דיקטטור רצחני. ה"ניטרליות" המפורסמת שלה כללה אספקה שוטפת של חומרי גלם לטובת הצבא הנאצי ומתן אישור להיטלר להשתמש ברכבות שלה כדי להעביר ציוד וחיילים לכיבוש נורבגיה. אבל במקביל, שבדיה "אירחה" את המחתרת הנורבגית הנמלטת ואפשרה לה להתאמן על אדמתה, וכמובן גם הייתה שחקנית מרכזית בסיפור הצלתם המדהים של יהודי דנמרק. ה"לאגום" השבדי גרם לה להיות באותה נשימה גם המלאך המושיע, וגם מדינה שמכרה את נשמתה לשטן; המחמשת הרשמית של היטלר וזו שהצילה עשרות אלפים מציפורניו.
סיפור-העל שהעם השבדי מספר לעצמו כדי ליישב בין הסתירות הללו הוא שהאחד משרת את השני: הסיוע להיטלר, על כל הבעייתיות שבו, אפשר לשבדיה להישאר מדינה חופשית ולמלא תפקיד מפתח בהצלתם של אנשים רבים. המחיר הערכי ששבדיה משלמת על המתינות שלה מוצדק לנוכח התרומה הייחודית שלה, בעיניה, לאנושות: מדיניות הרווחה שלה היא מעין "אור לגויים", ונתחים נכבדים מתקציביה (חלקם, כזכור, עודפים מההכנסה הנאה שייצרה עבורה המלחמה) מופנים לרווחתם של חלכאים ונדכאים ברחבי העולם.
לכן, כשאותם חלכאים מתדפקים על שעריה, סירוב להכניס אותם יהיה התכחשות לחלק ניכר מההצדקה העצמית הלאומית. לזה מצטרפים החשש מאור הזרקורים, חוסר הרצון להתבלט, חוסר היכולת הנפשית להיחשד בהתנשאות, וכמובן פחד קיומי מקונפליקטים, בוודאי במגרש הביתי. כומר מקומי סח לי לא מזמן ש"אפשר לומר הרבה דברים על ההגירה, אבל בלי ההגירה כולנו עדיין היינו ויקינגים. ההגירה הפכה אותנו לבני תרבות". העובדה שאדם אינטליגנטי אומר את זה על מדינה שחווה בשנים האחרונות עלייה מבהילה בשיעורי האונס והאלימות, בעיקר מידי מהגרים, היא לא פחות ממדהימה. כלומר, אפשר בהחלט לעודד הגירה גם בלי עצימת עיניים מכוונת לחסרונותיה. העובדה שהאדם הזה הוא כומר מוסיפה לכל הסיפור נופך מעניין: עוד ועוד מהגרים מזרח-תיכוניים טוענים בפני הרשויות שהתנצרו. מנהיגי הכנסיות, מצידם, מציגים בגאווה את הקהילות שלהם כ"רב-תרבותיות" וגאים בהישגים שלהם בתחום המיסיון בקרב מהגרים. המומרים הטריים יטענו בראיונות ההגירה שכנוצרים, חייהם יהיו בסכנה במדינות המוצא המוסלמיות, ועל-כן שבדיה צריכה להעניק להם מקלט, תושבות וזכויות.
ייתכן בהחלט שישנם אנשים שנמלטו ממלחמות פנים-מוסלמיות מדממות ומוצאים את עצמם מחדש בדת אחרת. מאותה סיבה, אגב, יש אחוז גבוה מקרב המהגרים שמצהיר על הומו*קסואליות – דבר שעונשו מוות במדינות המוצא. ושוב, סביר להניח שישנם הומו*קסואלים בקרב המהגרים שיכולים להרשות לעצמם לצאת מהארון רק כשהם מגיעים לחוף המבטחים של מדינה מערבית פתוחה; אך כשמדובר בתופעה רחבה, וכשהיתרונות שבהתנצרות (או ביציאה מהארון) בהשגת מקלט וזכויות בולטים כל-כך, אין מנוס מהמסקנה שכמו האיראני בחנות הנעליים, גם המהגרים החדשים שותפים להפיכתו של החוק ממגינו של הסדר הטוב לקרקע פורייה לניצול משאביה של מדינה עשירה. רשויות החוק מודעות לבעיה הזו, ומציגות למהגרים סדרת שאלות על הברית החדשה ועל חייו של ישו כדי לבדוק באופן בסיסי את רמת מעורבותם בדת החדשה. כשהם לא מצליחים לענות, מתלוננים המהגרים באוזני מנהיגי הכנסיות על חוסר רגישות כלפי תהליך המרת הדת. אחת הכנסיות המרכזיות בפרשיה הזו – הכנסייה הפנטקוסטית – יזמה פנייה אל מחלקת הראיונות ברשויות ההגירה, והפנייה הסתיימה בכך שראשי הכנסייה יעבירו למראיינים קורס שבו יתארו לעומק את התהליך הדתי של מעבר מאסלאם לנצרות, ואילו שאלות ייחשבו ככאלו ה"מבינות" ו"מכבדות" את התהליך.
שבדיה רוצה בכל מאודה להיות פתוחה כלפי ה"אחרים" שגדשו את שעריה, אבל פתיחות ל"אחר" בגל ההגירה הנוכחי משמעה נכונות לוותר על ערכי היסוד שאפשרו לשבדיה להיות מה שהיא. גם אלה המעוניינים עקרונית בקליטה מסיבית של הגירה רואים במו עיניהם איך תופעת ה"טרמפיסט" מתרחבת, ואיך המיסים הגבוהים מתחילים לשרת קבוצה הולכת וגדלה של אזרחים לא יצרניים שאין להם עניין או מוטיבציה להשתלב בתרבות המקומית. במקביל, כמו במקרה של המתנצרים, התרבות המקומית מנטרלת את עצמה מהיכולת לסנן בין הנצלנים לאלו שאינם. התוצאה היא שמדיניות הרווחה כבר איננה מערכת מעוררת-גאווה המאפשרת רמת חיים איכותית לכלל האזרחים וסובלת כמה טפילים שוליים; היא מערכת שהולכת וקורסת תחת גל של זרים שהגיעו כדי לקחת את מה שאפשר, בלי להתאים את עצמם לקודים התרבותיים שגורמים לאזרח השבדי קודם כול לרצות "להיות בסדר".
החבר שהזכרתי, המנהל תוכניות הכשרה מקצועיות למבוגרים, פוגש כמובן מהגרים רבים בקורסים שלו. הרוב המוחלט מבקש לעצמו ולמשפחתו עתיד טוב יותר, אך התוכניות שלו לא בהכרח הולמות את הציפייה השבדית. לא פעם ולא פעמיים חניכי הקורס אמרו לחברנו שהם מתכוונים לעשות את הקורס ולקבל את המענק שלצידו, לקחת את ההלוואה הנוחה שמגיעה להם, ולצאת משבדיה לפני שיגיע מועד הפירעון. אין כאן מעשה של ונדליזם או פגיעה; יש כאן רק ניצול, ניצול שמכרסם באמון שעליו נשענות כל המערכות החשובות במדינה.
