קבלתי היום בוואטסאפ סרטון בו נראים 2 בחורים שכנראה הפסיקו לשמור תורה ומצוות כשהם שרים ברגש את השיר של פינקי וועבער רחל, מאמע רחל.
נושא שרובץ לי על הלב,
ממיטב בנינו ובנותינו שחונכו בתלמודי התורה, בבתי הספר, בישיבות ובסמינרים הכי טובים. משפחות הכי טובות ושמורות, ויצאו לחצוב להם בורות נשברים.
מכיר אני אישית כאלו שבחיצוניותם הם נראים חרדים לכל דבר ממשפחות מפוארות, ופנימיותם חילונית למהדרין.
אחד מהם קרוב משפחתי (לא מילדיי). ירד מהדרך לחלוטין והתגרש מאשתו עם 2 ילדים.
אני מכיר גם אברך 'חשוב' מאד בנש"ק, חילוני למהדרין, אשר מחוסר ברירה אשתו נשארה עם משפחתו ברוכת הילדים ולא פירקו את הבית מחמת גודל הבושה, אותו אברך העיד שכבר מגיל 15 הוא אוכל ביום הכיפורים רח"ל.
אותם 'אנוסים' נפגשים מדי פעם במחתרת ו'מתחזקים' בינם לבין עצמם.
שלא לדבר על אותם אלו שעזבו את הדת בגלוי.
אני שואל עצמי מה הגורם?
אלו אנשים שלא נחשפו לאינטרנט, וגדלו בבתים שמורים.
אחת האפשרויות שאני מעלה,
הרי התורה והמצוות הם אתגר, ולא לחינם יש שכר ועונש, כי אם היו הם באים בקלות לא היה צורך כל כך להזהיר ולהתרות. אני מאמין שלהרבה יהודים יראים ושלמים ישנם שאלות ללא תשובות.
אולם מחמת חיבור נעים וחיובי ליהדות אין רוצים לעוזבה כי יש להם מה להפסיד.
אם הילד לא חווה בבית את מצוות הדת בצורה חיובית ונעימה. הרי שהאתגר מתעצם עוד יותר. אין לו מה להפסיד.
כדי שהילד ירצה להמשיך בדרך הישר, הוא צריך שיהיה לו כמה שיותר חוויות טובות מהילדות בענין המצוות, הכלה של ההורים, הבנת הקשיים, לא לכפות מאומה על הילדים, הכל בדרכי נועם, כפי שרבי גרשון איידלשטיין הורה לשאלות מחנכים.
דוגמא קטנה ששמעתי מקרוב משפחתי שנהיה חילוני, הוא מתאר למשל את האווירה הקשה בליל הושענא רבה שעות של אמירת התהילים והמשנה תורה ללא שמחה, ממש תשעה באב, את האבא טובל בחודש תשרי את החלה בדבש ובמלח יחדיו בכוונה. את הלעג על כשלונות, את הבוז על כל מה שלא מצא חן בעיני האב, ובדגש על ענינים רוחניים.
מה יעשה הבן? כשניתנת בידו האפשרות הרי הוא בורח כל עוד נשמתו בו.
אחד המשברים של אותו קרוב, היה פטירת האם ממחלה קשה, האם שהיה הטובה יותר בבית, המנחמת. ובדיוק היא נפטרה.
כמה חשוב להאהיב את התורה והמצוות. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
נשלח מהאנדרואיד שלי
