האם שמתם לב, כמוני, לתופעה הבאה?
בכל פעם שתזדקקו לשירותי הערבים, בחנות רהיטים, חלפים לרכב, או כל מקום אחר, ברגע שייכנס ערבי אחר ויאמר למוכר הערבי "מרחבא" או "א'סלאם עליכום", פתאום אתם מגלים את עצמכם בסוף התור, כשההוא מקבל vip וחיוכים שלא זכיתם אפילו לפגוש?
בעיני, התופעה הזו נובעת מאחווה לאומית ברורה, שנותנת באופן אינסטינקטיבי עדיפות לבן העם שלו.
ואצלנו היהודים, וגם בתוך המגזר החרדי, התחושה לפעמים אפילו הפוכה. כאילו רוצים להראות לערבי או החילוני שאיננו מעדיפים או חלילה מפלים, אז הוא יקבל שירות "מחויך" יותר מהחרדי שעומד בתור.
ואולי בכלל זה הרגש הנכון? להעדיף את "קרובי" על פני ה"רחוק"? אולי דווקא הם הצודקים ואנחנו הטועים?
ברמה הנמוכה אבל הדומה, ל"כל המרחם על אכזרים" (זה מרגש מן הסתם), שסופו שיטעה רגשית גם במקרה ההפוך, במקום לפנות את השכל הישר?
אז אולי השכל הישר הוא כן להעדיף את המקורבים, ו"נאפוטיזם" הוא בכלל הטבע הנכון מבחינה שכלית ולא רגשית?
נשלח מהאנדרואיד שלי
