סיפור מהבעש"ט לשבת. מוקדש למבורכו של הרה"ק מריבניץ
אחד מתלמידי הבעל שם טוב, שהי' גם למדן וצדיק גדול, נשלח על ידו להיות רב בעיר מסוימת. בתחילה הלך הכל למישרין. הרב הי', כאמור, חסיד, צדיק גדול, ולמדן, והוא ידע היטב שרב אינו רק מורה הוראה ועונה לשאלות, אלא הוא אמור להנהיג את עדתו ולדאוג לטובתם הן בגשמיות והן ברוחניות.
לפיכך, ביודעו את גודל האחריות המוטלת עליו כרב בישראל לכל עדתו, הכניס את עצמו בכל כוחו גם בפעולות לטובת אנשי העיר ולטובת כל אחד מהם. כך, בזכות הרב, הוטב מצבם הרוחני וגם הגשמי של התושבים, וכולם היו מרוצים מאד. אלא שאירעו שני מקרים, שבגללם נתעורר קטרוג גדול למעלה על אותו רב.
פעם אחת, באמצע היום, ישב הרב בביתו והגה בתורה בהתמדה רבה, ולפתע צמא מאד למים. באותה תקופה, כידוע, לא היו ברזי מים בכל בית, והמים הגיעו בכדים ובדליים לבתי התושבים על ידי שואבי המים, שהיו שואבים את המים מן הבאר או הנהר המקומי, ומביאים אותו לבתים. באותה שעה לא היו מים בביתו של הרב, והצמא הפריע לו מאד בלימודו. כשהביט מן החלון ראה והנה הולך לו מרחוק שואב המים עם שני דליים על כתפיו.
שואב המים צעד במהירות, וניכר הי' שהוא ממהר מאד לדרכו, אך הרב לא התחשב בכך, וקרא לו לעצור ולהביא לו מים. להפתעתו לא הגיב שואב המים, והמשיך בדרכו כאילו לא שמע מאומה. הרב הרים את קולו וצעק לו בקול גדול, אבל הדבר לא עזר מאומה. האיש המשיך במהירות בדרכו ולא התייחס כלל לרב העומד וצועק. הדבר הרגיז מאד את הרב, שראה בזה גם פגיעה בכבודו ובמעמדו כרב העיר. הוא יצא מכליו ומיהר לרדת מביתו ולרדוף אחרי שואב המים.
כשהשיגו, לא נחה דעתו עד שסטר לו על הלחי ברוגזה, באומרו לו כי שהרב קורא לו עליו להישמע ולציית ולא להתעלם ממנו כאילו לא שמע. האיש שתק ולא ענה מאומה. האמת הייתה, ואת זאת כמובן לא ידע הרב, כי אותו שואב מים הי' בעצמו צדיק נסתר, והוא הי' בדרכו בשליחות חשובה להביא מים לצדיקים נסתרים שהיו זקוקים לכך בדחיפות. הרב פגע בו שלא בצדק בלי לחשוב. ודווקא בגלל גדולתו, התעורר עליו בגלל זה קטרוג גדול למעלה.
משך זמן לאחר מכן אירע מקרה נוסף.
באותה עיר הי' עני בן טובים, תלמיד חכם שירד מנכסיו, ואנשי העיר קיבלו על עצמם לתת לו קיצבה שבועית כמתן בסתר, כדי שיוכל להתקיים בכבוד עם משפחתו.
לשם כך הי' אדם מיוחד סובב למטרה זו בין אנשי העיר פעם בשבוע, ואוסף מכל אחד את הסכום שקיבל על עצמו. אירע כמה פעמים, כשהי' צורך בממון לעניינים אחרים, שהיו אנשים שסירבו לתת בטענה שהם כבר נותנים לצדקה עבור אותו יהודי.
כששמע זאת הרב באחת האסיפות, התבטא שלא ייתכן לדחות את צרכי הרבים בגלל צרכי היחיד. צרכי הרבים קודמים לצרכי היחיד, ואי אפשר שלא לעסוק בשום עניין נחוץ בגלל אותה צדקה.
דברי הרב גרמו לכך שחלק מהאנשים ביטלו את תרומתם הקבועה, ואחרים הקטינו אותה. משבוע לשבוע קטן הסכום הנאסף, עד שהממונה ראה שלא כדאי לו בכלל לכתת את רגליו בשביל כמה פרוטות, והוא הפסיק בכלל ללכת ולאסוף את הכסף.
כשהגיע ערב שבת, והיהודי נותר ללא פרוטה, הוא פרץ בבכי רב, והדבר עורר שוב קטרוג גדול למעלה על הרב, שבגלל דבריו באותה אסיפה הופסקו התרומות לאותו יהודי. בית דין של מעלה פסק את דינו של אותו רב, שימסרו אותו ביד השטן, שיעשה בו כל מה שירצה.
השטן שמח מאד על הטרף שנפל לידו, והחליט שלא ימית אותו אלא יעשה לו דבר שהוא מר ממוות – הוא יגרום לו להמיר את דתו, רחמנא ליצלן.
בשבת קודש אחר תפילת שחרית נכנסה לפתע רוח תזזית בליבו של הרב ונתעוררה בו תשוקה גדולה להמיר את דתו. במהירות עצומה הוא רץ לביתו, פשט את הטלית, וכאחוז טירוף רץ לביתו של הכומר המקומי.
הכומר שפתח את הדלת הופתע לראות את הרב היהודי עומד בפתח. הוא הכיר היטב את הרב וגם כיבד אותו, וישאל את הרב לרצונו. רצוני, אומר לו הרב, להמיר את דתי רח"ל, ויפה שעה אחת קודם. הכומר הופתע מאד, וגם שמח מאד שכזה דג יעלה בחכתו. אבל הוא חשש שאין זה אלא שיגעון חולף.
הכניס, אפוא, את הרב לביתו. נתן לו חדר מיוחד עם מאכל ומשתה כראוי, והשאיר אותו לבדו למען יחשוב היטב על הצעד הגורלי שהוא עומד לעשות. ובינתיים, אמר, יעשה הוא, הכומר, את ההכנות הדרושות לטקס ההמרה רח"ל. הרב שתה שם כוס יי"ש, השתכר, ושכב לישון על המיטה שעמדה במקום.
דרכו בקודש של מורנו הבעל שם טוב הייתה, כאשר ישב עם תלמידיו בסעודה שלישית של שבת קודש, בשעת רעוא דרעוין, להעלות ברעיונו הקדוש באופן פרטי כל אחד ואחד מתלמידיו הפזורים במקומות רחוקים, לראות מה נעשה עמו, האם הוא זקוק לעזרה מיוחדת וכדומה.
כאשר הגיע ברעיונו הקדוש לאותו רב, לא מצא אותו בשום מקום, לא בעליונים ולא בתחתונים. החל הבעש"ט לחפש אותו, ועשה כל מיני כוונות וייחודים עד שלבסוף מצאו בבית הכומר, עומד להמיר את דתו רח"ל.
מיד בא בטענה לבית דין של מעלה על מה ולמה כל זה. סיפרו לו את חטאיו של הרב, שנחשבו חטאים חמורים בגלל גודל מעלתו, ואת פסק הדין בבית דין של מעלה לתת אותו בידי השטן.
החל הבעש"ט לעורר עליו רחמים רבים וללמד עליו זכות, ואולם מאומה לא הועיל. הי' הבעש"ט הולך ומונה את כל זכויותיו הרבות של אותו רב, עד שהגיע לזכות שאותו רב הי' מקפיד מאד ליטול ידיים לסעודת "מלווה מלכה" במוצאי שבת קודש. והנה אמרו לו מלמעלה כי אכן זכות זו יכולה לעמוד לו עתה להצילו מרדת שחת, ואולם, זאת אך ורק בתנאי שגם עתה, במוצאי שבת זה, יקיים סעודה זו כראוי.
הבעש"ט ניעור מדבקותו, לקח מן החלות שעמדו על שולחנו הטהור, נתן ביד אחד מתלמידיו הנאמנים, ואמר לו: קח ולך, והקב"ה יעזור.
התלמיד, ככל תלמידי הבעש"ט שהיו מורגלים בכגון דא, לא שאל שאלות. הוא לקח את החלה מידו הקדושה של הבעש"ט, ויצא לדרך.
הלילה של מוצאי שבת כבר פרש את כנפיו, אותו תלמיד אמר "ברוך המבדיל" ויצא החוצה. לאן – הקב"ה יעזור.
פסע כמה פסיעות והנה הוא רואה את עצמו עומד במקום זר, בלתי מוכר לו לחלוטין, ולפניו בית. הי' זה ביתו של הכומר באותה עיר רחוקה. הכומר, שלהפתעתו לא הייתה גבול, ראה לפניו בפעם השני' באותו יום יהודי נכבד המבקש להיכנס לביתו, וללא אומר ודברים הכניס גם אותו לחדר בו שהה הרב.
התלמיד, שראה לפניו יהודי שיכור שוכב על המיטה, ולא פוסק מלדבר מתוך שיכרות כי חפץ הוא להמיר את דתו רח"ל כאן ועכשיו, התחיל להבין לשם מה שלח אותו הבעש"ט הקדוש לכאן. הוא פנה אפוא לאותו יהודי וניסה לדבר על ליבו כי יאכל משהו, כשהוא מציע לו את החלה שקיבל מן הבעש"ט.
הרב רצה לחטוף ולאכול זאת מיד, אבל התלמיד עצר בעדו: ראה נא, עדיין לא המרת את דתך ואתה עדיין יהודי. אם כן עדיין צריך אתה ליטול ידיים ולברך לפני האוכל.
הרב נעתר לבקשותיו, נטל ידיו, ברך, וטעם מן החלה. הקדושה שהייתה בחלה של הבעש"ט פעלה מיד את פעולתה.
הרב התעורר בבת אחת מן השיגעון שתקף אותו והתחיל למרר בבכי: מה עשיתי, מה עשיתי, עמדתי רח"ל להמיר את דתי, אבוי לנשמתי, האם אוכל אי פעם לתקן חטא נורא זה? והתלמיד מנחם ומעודד אותו כי בוודאי, כשם שדאג לו הבעש"ט עד לרגע זה, והוציא אותו משאול תחתית, כך בוודאי יעזור לו וידריך אותו בדרך תשובה ותיקון.
אבל איך אגיע עכשיו אל הבעש"ט הקדוש, שאל הרב בבכי, והרי אלפי פרסאות מבדילות בין מקום זה למעז'יבוז', עירו של הצדיק.
אל תירא, אמר לו התלמיד, הרי גם אני הגעתי לכאן בקפיצת הדרך זה עתה. אחוז בחגורתי ונתחיל ללכת, ובע"ה נגיע לאן שאנו צריכים להגיע.
איכשהו הצליחו לצאת מביתו של הכומר, צעדו כמה צעדים, והנה הם במעז'יבוז', ליד ביתו של הבעש"ט הקדוש. נכנסו השניים פנימה, והבעש"ט עדיין יושב עם תלמידיו בשולחנו הטהור בסעודה השלישית של שבת קודש מתעמק ברעיונותיו הקדושים. הוא לא זז משם עד שהעניין יבוא על תיקונו במילואו.
ואכן, הבעש"ט הורה לאותו רב את דרך התשובה בה יילך כדי לתקן בשלימות את כל מה שהי', ולשוב ולעלות בדרך העולה בית א-ל.
 |
|
|
