כלים להתמודדות מול האירועים האחרונים
יעקב צבי בוצ'קובסקי
התהיות הקשות
בימים אלה אנחנו חווים טלטלה עזה בעקבות הסיפור המסעיר את הציבור החרדי. אדם שהיה מוכר בכל בית בישראל, שספריו המרתקים היו חלק נכבד מעולמם של הילדים בדור האחרון, שדעותיו התפרסמו בטורים בכל עיתון שמכבד את עצמו – לפתע פתאום התחילו להתפרסם אודותיו שמועות חמורות ונוראות. והסוף הטראגי כמעט בלתי נתפס.
השאלות והתהיות שמציף מאורע מחריד זה – רבות הן, ועלינו לעשות סדר בפרשיה הזו, עבורנו ועבור ילדינו.
ראשית כל נתמצת את המבוכה והבלבול למשפטים ספורים:
א. מה צריכה להיות עצם ההתייחסות למה שהתפרסם? נכון או לא נכון? להאמין לשמועות או לא? בכלל, עצם השיטה לפרסם הכפשות על אדם בראש כל חוצות ולהעמידו ללינץ' ציבורי בכיכר העיר ללא חוק ומשפט – האם היא נכונה על פי התורה? הנטיה הטבעית היא שבוודאי לא. אך מה האופציה השניה? להשתיק ולחסום את כל הדיווחים על פוגעים למיניהם? הרי מוטל עלינו לבער חטאים מן הארץ, להגן על הנפגעים, לוודא שדברים כאלה לא יישנו.
ב. נניח שהסיפורים נכונים. הרי מדובר על דמות חינוכית, מוערכת. דעותיו וגישתו לחיים זכו להערכה וקבלה רחבה. כיצד מתייחסים למהפך החד, לכך שנוכחנו ש"אפילו הוא עושה כך וכך"? הקושי הוא הן מצד עצם הסיפורים שנשמעו, והן מצד המעשה האחרון.
ניגש לבירור הנושאים על פי הסדר.
שיטת הלינץ'
השאלה הראשונה: מה הגישה לשיטת החשיפה הציבורית.
בחפץ חיים (כלל ד' סעיף ח') מבואר שמותר לפרסם עושי עברה כדי שיתרחקו מהם אנשים ולא ילמדו ממעשיהם. כלומר, כאשר אדם חוטא בחטא מסוים והדבר עלול להזיק לציבור מבחינה רוחנית, מותר להוקיעו כדי למנוע את השפעתו השלילית. על פי עיקרון זה, מצוה לפרסם עושי רשעה כדי לגרום להם לחדול ממעשיהם ולגרום לאחרים לחשוב פעמיים לפני שהן עושים כך גם הם.
בנידון דידן – החטאים בנושא התאוה רבים מספור, ורבים נופלים בהם. לכאורה כל פרסום של פרשיה כזו מונע את החטא מלהתפשט עוד ומציל אנשים מלהינזק, רוחנית ופיזית.
הגישה החילונית, שורשיה ובעיותיה
אלא שיש לשים לב, שהשיטה הרווחת כיום, מקורה בציבור החילוני והיא נעשית בהשקפה חילונית. כיום המערכת בנויה בשיטה כזו שכל אחד יכול להתלונן, אם לא במשטרה אז בתקשורת, ולהרוס את החיים בקלות מרובה לכל מי שלא מוצא חן בעיניו. התקשורת עסוקה בהגנה על הנשים, ולצד החשוד אין כמעט אפשרות להתגונן ולהצדיק את עצמו.
ההיתר לפרסם עושי רשעה הוא רק כאשר התברר שאכן הם עושי רשעה. כיום אין שום בירור, בוודאי לא בירור יסודי, בוודאי לא בירור שמבדיל בין האסור למותר, בין כישלון בחומר החטא של אשת איש לבין כישלון בגדרי קדושה נחוצים, מה שמכונה "הטרדות". המדד הוא אחר לחלוטין: כל פעולה שהוחלט על דעת המחוקקים שהיא נחשבת כהטרדה, תזכה לכותרות מכפישות.
הגישה של הלינץ' חסר הגבולות לכל מי שנחשד בחשד קל של הטרדה אינה נובעת מעודף קדושה. להיפך.
הגישה הזו נובעת משני דברים: הדבר הראשון – החברה החילונית שקועה עד צוואר בנושא היצרים, כאשר עינינו רואות בכל יציאה הכי קלה לרחובה של עיר. צורת הלבוש, הפרסומות, ההתהנהלות הכללית – טבועה עמוק במ"ט שערי טומאה. להתנהלות הזו יש מחיר. כאשר אדם שקוע במשהו – הוא מפרש כל דבר לכיוון הזה. אם למשל יש לאדם רגישות למראה החיצוני שלו, הוא יפרש כל משפט שאומרים לו כפגיעה במראה שלו. כך הוא טבע האדם. כאשר אדם שקוע ביצרים – כל פעולה מתפרשת מיד כהטרדה או כניסיון לחטא.
הדבר השני – כל גבר בחברה הכללית (וביסוד הדברים כך הם כוחות הנפש אצל כל אדם, אלא שבחברה מעורבת ופרוצה זה בא לידי ביטוי ברמה גבוהה מאוד) מנסה למצוא חן בעיני הנשים, להיות אביר זכויות האדם, החזק שמגן על החלש. הוא מנסה למצוא חן בעיניהן על ידי מלחמה על כבודן. ומשכך, כל חשש קל שבקלים של פגיעה בכבוד האשה זוכה לגיבוי מוחלט לכיוון מאוד מסוים. אי אפשר לפצות פה ולחשוב על כיוון של זיכוי, של בירור מעמיק של זכאי מול חייב.
כל הסתמכות על המערכת החילונית, הן התקשורתית והן המשטרתית – היא בעייתית, כי היא מערכת חולנית. מסתבר שאין ברירה וחייבים להסתמך על המשטרה, כי זה מה שיש כרגע, ואילולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אבל השתתפות בחגיגות התקשורת החילונית – הוא כבר בוודאי אסור לחלוטין, ללא שום הצדקה.
הגישה התורנית
מה האופציה השניה? כמובן שהצד השני של השתקה וטיוח של פרשיות קשות הוא אפל, הוא נורא ואיום. הוא מנוגד לחלוטין לדרכי התורה. הקב"ה מעוניין בצדק ומשפט, זה אחד הדברים החשובים ביותר בתורה, לבער עושי רשעה ולשמור על הצדק, להציל עשוק מיד עושקו.
אבל יש לדעת שלא מצאנו עדיין את הדרך הנכונה. אנחנו יודעים אותה, אבל אין לנו כלים ליישם אותה. בעולם מתוקן הדברים מסורים לבית דין המתנהל על פי התורה, ויש לו שיניים ויכולות להוציא אל הפועל עשיית דין ברשעים, ולא פחות מכך יש לו שיניים ויכולות למצות את הדין עם מי שמתלונן על אדם ללא סיבה מוצדקת באמת.
בתורה יש גדרים איך מותר להרוס חיים של השני. השיטה של חסימה וטיוח של כל פרשיה היא איומה, אבל השיטה הנגדית איומה לא פחות.
לכל אדם יש חזקת כשרות, וכשבאים לברר פרשיות צריך לברר ביסודיות לפני שהורסים חיים של אדם ושל משפחות שלמות. ההיתר לפרסם הוא כדי לגנות עושי רשעה ושיתרחקו האנשים מדרכיו, וצריך בירור מעמיק לזה. המערכת החילונית חשודה בעינינו כאמור.
ברמה המעשית
מה למעשה? האם להאמין לסיפורים שהתפרסמו או לא? באופן כללי הדבר תלוי מאוד ברמת ההוכחות, ברמת הבירורים. הגישה הכללית להאמין לכל מה שמתפרסם רק כי כך היה כתוב בכתבת תחקיר – היא נגד התורה. יש חזקת כשרות לכל אדם. כמובן שככל שה"רגלים לדבר" חזק יותר – היחס משתנה בהתאם (כלל ז' סעיף י'), אבל הדבר מאוד מורכב.
מבואר בחפץ חיים (כלל ז' אות ה' בהגהה) שכאשר יוצא קול שלא פוסק על עשיית חטאים באופן סדיר – אפשר להאמין, רק בתנאי שלאדם אין שונאים החשודים על הוצאת הדיבה. במקרה שלפנינו יש שונאים רבים, וכאמור יש גם הטיה כללית של המערכת התקשורתית לצד הנפגע. כך שעל פי הדין יש חזקת כשרות (אא"כ יש "דברים הניכרים", כאמור).
בכל מקרה, האכזריות, השמחה לאיד, הריקוד על הדם שנצפה פה ושם – הם בוודאי נוראים ואיומים. גם על אדם שנכשל בוודאי יש לחוס ולרחם, ולא ננעלו בפניו דרכי התשובה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשמועות לא מבוססות.
הגישה צריכה להיות של רחמים וחמלה, של השתתפות בכאב הבלתי נתפס של המשפחה וצער על הסוף הטראגי.
כיצד מתמודדים עם הסתירה הפנימית
נעבור לשאלה החינוכית: כיצד יש להתייחס לכך שאדם שנחשב להוגה דעות מפורסם בקנה מידה עולמי, דמות חינוכית מוערכת, שנכשל הן בשמועות שהתפרסמו, והן בסוף המר.
כאמור, התשובה צריכה לצאת מנקודת הנחה שיש חזקת כשרות ועצם הסיפורים לא ברורים כלל. אם אכן מדובר באחוזים ניכרים של עלילה – מי יכול לדון אדם שעבר גיהינום עלי אדמות על לא עוול בכפו, ועוד עומד לעבור מסכת יסורים שבן אנוש לא יכול לעמוד בה.
אבל עלינו להתייחס לשאלה גם מהפן השני: אם נאמר שהסיפורים נכונים.
התשובה מורכבת משני דברים: ראשית כל יש לדעת שכל אדם מועד לכישלון. יצר העריות הוא חזק ופועם, הוא יצר החיים. כשחז"ל קבעו "אין אפוטרופוס לעריות" הם דיברו גם על אנשים גדולים. על אחת וכמה שהם דיברו גם על דמויות חינוכיות.
עצם הדבר שאדם נכשל אינו מהווה פשיטת רגל לכל האנשים בעולם. זה לא אמור למלא את האנשים בתחושה שסוף העולם הגיע. זה רק מהוה הוכחה שצריך להיזהר מאוד מהיצר הרע. יש גדרים בחז"ל, איסורי יחוד ומצות צניעות, ועלינו לשמור עליהם מכל משמר. הגדרים נועדו לשמור עלינו מכישלון. וגם אנשים טובים ומוצלחים עלולים להיכשל. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה.
התורה לא מסתירה מאיתנו מעשים שהיו, ומספרת שגם דמויות שהיו גדולי אומתנו נכשלו במידה מסוימת ביצר העריות. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", זה פשוט כפשוטו. זה לא אמור לזעזע את אמות הסיפים, זה כן אמור להוציא אותנו מהתמימות הילדותית שכאילו יש אנשים מוגנים מיצר הרע. זה אמור לתת לנו הנחיה להיזהר ולשמור על עצמנו מכישלון.
יש כאן נקודה נוספת שצריך לזכור: דמות חינוכית אינה דמות תורנית. ההגדרה של דמות תורנית היא אדם שעיקר עיסוקו בתורה, והוא מתקדש בקדושת הבורא. ללא קדושה זו אולי נוצר בן אדם טוב, אבל לא נוצרת קדושה. קדושה, שלמות פנימית, התרוממות – מגיעה מדבקות בה', מלימוד תורה לשמה, מבירור רציני של "מה ה' שואל מעימך". אנושיות גרידא יכולה להגיע גם מדברים אחרים. אנושיות היא מוגבלת ובוודאי אין להיבהל אם דמות אנושית, טובה ככל שתהיה נכשלת בחטאים קשים.
גם בן תורה עלול להיכשל בחמורות, אין מי שמחוסן מיצה"ר. וכאמור, גם מזה אין להיבהל.
מה להגיד לילדים?
השאלה החינוכית היא אכן אתגר. אין ספק שהעולם המגונן שאנחנו מנסים ליצור להם הולך ומתערער כל הזמן, ככל שהתקשורת חודרת אלינו. אין ברירה ואין אפשרות לטייח ולהעלים. יש לדון איתם בגובה העיניים. הכלל הוא אחד: אל תנסה למכור לילד דברים שאתה עצמך לא מאמין בהם. אם לך יש תשובות על מה שהתרחש ותפיסת עולמך ברורה – אתה יכול להעביר לו את הדברים בצורה פשטנית.
יש להסביר להם את כל האמור: א. התורה לא מסכימה שנאמין לכל כתבה עיתונאית. יש לכל אדם חזקת כשרות, וכל עוד שאין לנו הוכחות אסור לקבל לשון הרע. לחשוש אולי כן, אבל לא להאמין. ב. גם אם פלוני נכשל במעשים מגונים, צריך לדעת שלכל אחד יש יצר הרע, כך הקב"ה ברא אותנו ולא צריך להיבהל. צריך מאוד לשמור על הצניעות, לשמור על הפה, ללכת בדרך שהתורה קבעה לנו. ג. את המעשה האחרון אין לנו כלים לשפוט, כי חז"ל אמרו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
ניתן להפיץ לתועלת הרבים.
תגובות ניתן לשלוח לכאן.
